את היום האחרון שלי בניו-יורק ביליתי בהסתובבויות, קניות אחרונות ובאופן כללי העברתי זמן כדי לפנות מקום לעוד זמן שיוביל לטיסה חזרה לארץ. צהריים אכלתי במסעדת Simply Pasta, שנמצאת ברחוב 41 בין השדרה השישית לברודוויי. את המסעדה הזו גילתה לי סיגל ממיקרוסופט, ובה אכלנו ביחד ביום האחרון שלי בניו-יורק בשנה שעברה, אחרי שראיינתי את סטיב באלמר.

החלטתי להפוך את הביקור במסעדה למסורת: זו המסעדה שאיתה אני חותם את החוויה הניו-יורקרית שלי. בפעם שעברה הזמנתי שם פסטה כלשהי עם בולונז והפעם החלטתי לחתום עם פיצה. היה טעים לאללה.

* אילוסטרציה. זו לא אילוסטרציה. זו תמונה שצילמתי עם האייפון שלי לפני שנכנסתי למסעדה.

חזרתי בטיסה של 20:00 ביום שני ונחתתי בישראל היום, בסביבות 13:30. החזרה לארץ היא תמיד חוויה מעצבנת. לא בגלל החזרה עצמה, דווקא שמחתי לחזור, אלא בשל כל מה שכרוך בה: הנסיעה מהעיר (בפקקים) אל שדה התעופה, ההמתנה, העליה למטוס, ההמתנה במטוס עד שישתחרר הפקק של המטוסים שמחכים להמראה (ספרתי 14 מטוסים שהמתינו בסבלנות לתורם – עניין של עוד שעה) ואז הטיסה לארץ – קרוב לעשר שעות במהלכן הצלחתי לישון בסך הכל שעה וחצי.

ועדיין, עבורי, לילה אחד הלך לאיבוד. יצאתי בערב מניו-יורק וכעבור כמה שעות כבר היתה שמש בחוץ ונחתתי לתוך הצהריים בישראל. את ארוחת הערב כבר אכלתי בבית. המשמעות היא שבתחושה הסובייקטיבית שלי, למרות שהייתי יותר מ-16 שעות בהמתנה על הקרקע ובאוויר (וספרתי כל דקה), באותו היום אכלתי את ארוחת הצהריים בטיים-סקוור ואת ארוחת הערב בכרכור. זו תחושה משונה לאללה. הקטגוריה של הפוסט הזה – "פה ושם" – מעולם לא היתה קולעת יותר.

עכשיו אני נאבק בג'ט-לג ההפוך וסופר עוד שעתיים עד שארשה לעצמי ללכת לישון.

מחר אני שוב פוגש את בן-גוריון, אבל רק את הראשון (האוניברסיטה) ויש לי חשש שבשלב מסוים אניח את הראש על השולחן, אבקש את סליחתם של הסטודנטים שלי, וארדם.