שלשום התארחתי בתוכנית של "שש עם" בערוץ 2. במשך שתיים-שלוש דקות דיברתי עם סיוון רהב-מאיר על התפקיד של טוויטר במהומות באירן ובאופן טבעי הדיון גלש לשאלה מה תפקידם של אמצעי התקשורת המסורתיים בעידן שבו ההמון משדר להמון, שבו נציגי אמצעי התקשורת נעצרים בשדה התעופה ולא נותנים להם לכסות את האירוע, בעידן שבו הטלוויזיה והעיתונים מצטטים בלוגים וטוויטים (כפי שעשתה רהב-מאיר עצמה במהלך האייטם).
"לא נעים לי להגיד לך," אמרתי לה "אבל המצב של המקצוע שלך נראה בכי רע."
(הציטוט אינו מדויק אבל זו היתה רוח הדברים)
טוויטר בהחלט מרע את מצב העיתונות אבל לא מהסיבה שנהוג להתייחס אליה ("מי צריך עיתונאים כאשר כל אדם הופך עיתונאי המדווח מהשטח באמצעות טוויטר?"), שזו הסיבה שגם אני התייחסתי אליה כאשר דיברתי עם סיוון. טוויטר מרע את מצב העיתונות מכיוון שאמצעי התקשורת המסורתיים (עיתונות מודפסת, ובעיקר טלוויזיה) מנסים לנצח את טוויטר על המגרש שלה, על פי החוקים שלה, מכיוון שהם מנסים להיות יותר טוויטר מטוויטר.
לאמצעי התקשורת המסורתיים אין סיכוי לנצח במגרש של טוויטר אבל את תוצאות המלחמה כולנו משלמים בדמות טלוויזיה רדודה וירודה. הקדשתי לכך טקסט בעין השביעית. לדעתי, הוא טקסט מעורר מחשבה ואשמח אם תקראו אותו.
(עוף טופיק: ללא קשר, אתמול התפרסמה ביקורת שלי על הספר "לא רציונאלי ולא במקרה" במוסף הספרים של "הארץ". גם אותה, אם בא לכם, אתם מוזמנים לקרוא. הטקסט בעין השביעית הוא לא אופציה; אותו אתם חייבים לקרוא ואף להגיב)
מרע ולא מרעה
אם לא היו ממציאים את טוויטר, העיתונות היתה מגיעה לשם בעצמה. אם רק אפשר היה, כל הידיעות היו בנות 140 תוים, והתפוצה היתה מרקיעה שחקים. לא קשה לראות את המצב שנמצא בו היום ידיעות אחרונות: זוועתון צהוב ונוראי, שעסוק בנסיון לזעזע את הקורא במינימום טקסט ומקסימום תמונות וכותרות-ענק על רקע אדום. גם הארץ הוא לא מה שהיה לפני חמש שנים, ולא פלא ש-"ישראל היום" (העיתון היחיד שיש לו סימן קריאה בשם) הוא העיתון השני בתפוצתו.
הקוראים רוצים את טוויטר. רק מיעוט רוצה את אותו יתרון יחסי שיש לעיתונות הכתובה, עם הפרספקטיבה שלה, הניתוח, הארכיון, הפרשנות. אנשים רוצים את הזוועה ישר בפנים בחדשות של שמונה, ואחר כך יש כוכב נולד.
אני רוצה להתייחס אל זה מזווית אחרת. הניסיון לתפוס את ההווה הוא חסר טעם מכיוון שכבר בפרק הזמן שבו אני מתווך את ההווה מהבטן לראש ישנה כבר פרשנות. ההווה האמיתי הוא עקר ומסרס ואיננו יכולים לאחוז בו. תוכניות הריאליטי והטויטר הם אשליית הווה, התכנסות שאיננה טובה לאיש.
ר"ש, מי אלו האנשים שעליהם אתה מדבר? מה בדיוק קרה בגנים של האנושות שאנשים אהבו מאוד לקרוא כתבות מגזיניות בשנות ה80 ופתאום 20 שנה אחר כך הגזע איבד את יכולת הריכוז שלו?
לדעתי קרה משהו אחר לגמרי – הברודקסט מת. אין שום סיבה שבעולם שאני אראה חדשות דוקא ב8 על הדקה. בצורה דומה אין שום סיבה שאקנה עיתון דוקא בבוקר. אני מנחש שפשוט יש מתאם בין האנשים שמוכנים להיות יותר אקטיביים בחיפוש תוכן ובין האנשים שמחפשים עומק בתוכן שלהם והברודקסט נשאר עם האנשים הפאסיביים. בגלל שמדובר בקבוצה פאסיבית היא נותנת למלכי הברודקסט להזין אותה בזבל זול אבל אני בכלל לא בטוח שרק בגלל שמישהו הוא פאסיבי הוא גם אדיוט ולא מבין שמאכילים אותו בזבל.
הערוץ הראשון לא יסגר כל עוד יש אנשים שצופים בו, ואין שום סיבה הגיונית לצפות בו. הוא יסגר רק כשכל האנשים שבאופן אוטומטי לוחצים 11 בשלט כשהם מדליקים טלביזיה ילכו לעולמם.
אז צפויים לנו לפחות עוד שני עשורים שבהם ערוצי הברודקסט ינסו להבין מה הם עושים לא נכון וינסו כל מיני משחקים לפני שהם יפנימו שזה מודל הברודקסט עצמו שמת ולא בעיה בתכנים שהמודל מפיק.
1)שכנעת אותי לקנות את הספר
2)גם בקשר לאמצעי התקשורת אני מסכים. רק חסרים לי שני דברים:
קהל היעד שאמור לרצות מהטלויזיה תוכן מוכן ואיכותי יותר, ודווקא נראה שרוצה טוויטרויזיה.
ודבר נוסף הוא אלמנט הוידאו, דרך הטלויזיה אפשר לשדר דברים ישירות, לדוגמא ספורט או מקום אירוע של פיגוע מיד אחרי.
עדיין אין באינטרנט שילוב כזה של יוטיוב וטוויטר. כמובן שאני מניח שאנחנו בדרך לשם.
אני מתגעגע לטלוויזיה שבה ניתן לצפות בתכנית ולא להרגיש כאילו אתה סובל מהפרעת קשב מתקדמת. תכניות בנויות מאייטמים קצרים, עם קטעי קישור מרגיזים ומצלמה מרצדת – כמו קליפ גרוע במיוחד. עוצמת הקול משתנה תדיר, ובכלל, נראה כמו שממש משתדלים לרדד את התוכן ולהגישו במנות קטנות הניתנות לעיכול (לפי דעת הבמאי אני מניח ). גם תחנות רדיו חולות במחלה הזאת, עם פריצות תכופות לשידור ושימוש מופרז באפקטיים קוליים ברמה שגורמת לכבות את המכשיר או להעביר תחנה.
אם זהו טבעם של הטוויטי.וי והטוויטרדיו אזי ניתן לצפות לשקיעתה של המדיה המסורתית. המגרש אינו שטוח וטלויזיה ֿאו רדיו לא יוכלו להתחרות במדיום האינטרנטי בצורה הזאת. היתרונות (הספורים) הטכנולוגיים והיחסיים של המדיומים המסורתיים למול האינטרנט,
לא מנוצלים היטב בכל מקרה.
וכל זה לפני גוגל wave, השירות שהושק לא מזמן ואמור להתוות את חזונה של גוגל לגבי ה – real time web. יהיה מאוד מעניין לראות האם השירות הזה יתפוס או ייכשל באופן קולוסאלי כמו רוב שירותי גוגל מהז'אנר הזה. אם זה יתפוס, הלא שהדרדרותהמדיה המסורתית תואץ, תוך כדי הניסיון נואש לזכות בקרב על תשומת לב הציבור.
אני מסכים עם ר"ש (זה קורה לא מעט דרך אגב). נדמה לי שככה או אחרת המדיה הייתה דוחפת את עצמה לסוג הסיקור הטוויטרי, של מידע (ולא משנה איזה, מי המקור, מה איכותו ומה בכלל כל זה אומר, רק תביאו אותו עכשיו ומהר). נדמה לי שאתה שם דגש יתר על המלחמה בין המדיות כהמנוע שמניע את הטוויטריות של חיינו, או של הסיקור העיתונאי, או של התקשורת האנושית בכלל. כאילו שאתה מניח שמדובר בסוגים שונים של אנשים בשתי המדיות. התייחסת כאן בעבר לעובדה שהנורמה המרכזית המנחה את ההתפתחות הטכנולוגית של המין האנושית, ועל ידי כך משפיעה על כל האספקטים של חיינו, היא היעילות. אולי זו גם התשובה כאן. התקשורת האנושית רואה רק את היעילות של פעולתה מול עיניה. כך, המהירות שבה היא מתרחשת והזמינות שלה הופכות להיות הגורמים המרכזיים בהגדרת איכותה וחשיבותה. פרשנות ועומק תופסים מקום משני אם בכלל. כל עוד יעילות היא הנורמה המנחה אותנו ואת הטכנולוגיה שאנו יוצרים, תקשורת ההמונים תמשיך במגמה המאוד מבדרת של התקף אפילפסיה ושילשול מילולי אין סופי.
דרך אגב- אחלה טקסט. מודה שלא קראתי עד עכשיו את הטורים בעין. הגלוב נראה מספיק. כניראה שנצטרך להוסיף להתמכרות שלי ליובל דרור עוד נדבך.
יכול להיות שאני מדבר שטויות, אבל לדעתי יש כאן עוד משהו.
הפכנו להיות מפוכחים יותר, וציניים הרבה יותר. אנחנו לא מאמינים יותר לאף אחד, כי אין יותר אמת אחת.
אם פרשן אחד כותב שהבחירות האחרונות בלבנון הם נצחון למחנה הסורי, ופרשן מתחרה בעיתון אחר כותב בדיוק ההיפך (וזה נכון גם לטלביזיה), אז בשביל מה להשקיע ולקרוא ולהקשיב?
אולי עדיפים לנו המסרים המיידיים הקצרצרים האלה, כי לרוב הם מנוקים מפרשנות. זה ממש מה שקורה. אם אף אחד לא יודע לפרשן, אם אין אמת אחת (כמו שהיתה פעם, מול ערוץ 1 האחד והיחיד), אם המציאות לא מסתדרת לנו, אז לעזאזל איתה. עדיף לצעוק קצת "אמאלה".
חד ומדוייק.
אני חושב שהעיתונות, כמוסד, יכולה להציל את עצמה דווקא בבידולה מהמיידי והקצר – תחום בו היא תמיד תפסיק לטוויטרים למינהם. במקום להתמודד על נתח החדשות המיידיות הערך המוסף יכול לבוא מכוילת ניתוח ופרשנותף מסיקור מקיף יותר וכיו"ב.
ראוי לציין את האטלנטיק – ירחון שתמיד התגאה באיכותו – שלא וויתר על הסיקור האיכותי בירחון אלא הוסיף לצידו מערכת בלוגים משובחת באיכות כותביה.
האמת היא שמאחר שאין טעם לבזבז זמן על קריאת עיתונים יש לי הרבה יותר זמן לקריאת ירחונים כמו הפוריין אפיירס, אטלנטיק ודומיהם.
עוף טופיק (אבל לא כל כך): האם יש סיבה או כוונת מכוון מאחורי העובדה שבאתר העין השביעית, שבחסות המכון הישראלי לדמו-פקנ-קרטיה, אין אפשרות להגיב?
במידה והתשובה שלילית אולי נשדרג אותם לאלף השלישי באיזה מנגנון תגובות בסיסי?
זה כל כך חבל כי יש שם חומר דליקטס, וכותבים מהשורה הראשונה.
זהר (10) – זו נקודה כאובה אך מוכרת היטב והיא נמצאת בדיון מתמשך בקרב אנשי העין השביעית.
אם היו"ר אמר שחובה לקרוא ולהגיב, אין ברירה.
אני מסכים שהתקשורת הממוסדת בפאניקה, ונלחמת מלחמה אבודה. כדי להיות רלוונטית, היא חייבת להיות ממש לא טוויטר.
זה לא אומר בהכרח שטוויטר הוא מה שהביא אותה לזה. אני חושב שהעולם כרגע שיכור מהאפשרות להיות מקושר לכל מקום, לקבל את החדשות ברגע שכולם מקבלים, להיות "חבר" של מפורסתמים, ומה לא. אנחנו כמו ילד בחנות צעצועים מסונוורים מהשפע. אני חושב שיותר ויותר אנשים בוחרים לנתק עצמם מהעולם הזה: חיים בלי טלויזיה או בלי אינטרנט.
ייקח זמן עד שנרגע ונחזור לצריכה שפויה של חדשות.
מודי – אני לא רואה כזו תופעה של "יותר ויותר אנשים" שבוחרים לנתק את עצמם מהעולם הזה. יש אנשים שמנותקים, נכון. אבל הם תמיד היו ואני חושב שהשיעור מתוך כלל האוכלוסיה אינו גדול. מקרב אלו שמחוברים, הם אולטרה-מחוברים ומחוברים בדרכים חדשות לגמרי.
הלינק לטור בעין השביעית מוביל לכתבה בהארץ. תוכל לפרסמו שוב?
המממ, הלינק לטור בעין השביעית מוביל לטור בעין השביעית.
אולי לא. סתם הרגשה שלי. ואולי כן. סתם הרגשה שלך. ובכל מקרה, אנחנו מסונוורים.
לפי הביקורת שלך הספר נשמע ממש כזה שאני רוצה לקרוא אותו.
רק שזה נראה לי לא כל כך רציונלי לשלם 89 ש"ח בשביל זה (אולי שלושת העשירונים העליונים יכולים להוציא 89 ש"ח על כל ספר שבא להם לקרוא. מה עם שבעת העשירונים התחתונים?)
אז חיפשתי באינטרנט ומצאתי כאן (זהירות, לפעמים יש מודעות לא חסודות):
http://www.avaxhome.ws/search?q=Predictably+Irrational+Dan+Ariely&commit=Go
למי שיכול לקרוא באנגלית: אפשר להשיג כאן
http://w18.easy-share.com/1702620712.html
(זהירות PDF)
מסכים עם עופר ועם כל מי שכתב פה שכנראה הרוב רוצה בידור וסיפורים טובים, והמציאות כנראה קצת פחות רצויה. עדיין תמיד מעצבן ומעציב אותי מחדש לשמוע דמויות שאחראיות על מה שאמור להיות דיווח המציאות פולטות משפטים כמו "מחפשים את הסיפור בתוך העובדות" והדוגמא שיובל הביא והזדעזע ממנה בצורה רהוטה ממני בהרבה של "לדווח כאילו זו אמא שלי". אם הכסף הוא בסחיטת רגשות מהקהל לכו תעשו ריאליטי ותוכניות על הסיפורים הקטנים והמרגשים של החיים. אני לא פוסל את זה, זה מרגש לפעמים וכשזה נעשה טוב זה הופך אותי לבן אדם טוב יותר, אבל תשאירו לי בבקשה כמה איים של מציאות רציונלית שאוכל לסמוך עליהם ולקבל בהם תמונה שתאפשר לי להבין מה קורה בלי מסך של דמעות, גרפיות מקהת חושים ומילות ניפוח והגזמה אין סופיות.
מרק, לא מסכים איתך. לדעתי גם לפני 20 שנה היה ככה. תמיד היה ככה. רוב האנשים לא אהבו לקרוא כתבות מגזיניות ארוכות גם לפני 20 שנה. היה אמנם ערוץ 1 אבל לאופרות הסבון בירדן וב-METV תמיד היה קהל. אפילו במגזינים תמיד היו פינות קצרות, מאמרים על הנושאים הכי צהובים שהיה מקובל להעיז לפרסם וכמובן הבדיחה המובנת לפחות ופחות אנשים על זה שקונה פלייבוי בשביל המאמרים (המעולים, אגב). במקביל למגזינים היו פעם המון "רומנים רומנטיים" וספרי גיבורי על עם סיפורים קצרים, שפה רעועה, תמונות סקסיות ודפים על דפים של פרסומות לסיגריות, חליפות, צעצועים באמצע. מסחטת רגשות זולה וריכוז נמוך זה ממש לא המצאה שלנו (טרזן מנצח את מאצ'יסטה…). לפני הסרטים היו ה-freak shows והירידים. הטכנולוגיה השתפרה אבל האסקפיזם נשאר, וגם העובדה שרובו עשוי רע לצערי. הפחד שלי זה שבארצנו עם החינוך המשובח יהיו פחות ופחות אנשים שאשכרה ירצו לדעת מה קורה סביבם, והסיכוי לקבל את זה ירד