חברים הם עניין נדיר למדי

עבדתי בלא מעט ארגוני תקשורת בקריירה הלא נורא ארוכה שלי אבל באף מקום לא הרגשתי בבית כפי שהרגשתי בעיתון “הארץ”. הסיבות לכך הן בחלקן טכניות: “הארץ” היה מקום העבודה היחיד אליו הגעתי מדי בוקר במשך קרוב לחמש שנים. בנוסף לכך, עבדתי בעיתון בתקופה סוערת מבחינה ביטחונית והיה משהו בסיקור הבלתי פוסק של הפיגועים (ובשלב מסוים כל כתבי העיתון, מכל חלקיו, נדרשו לסקר את האירועים האלו) שיתכן ותרם לקרבה בין האנשים. אלו, אני מניח, הן רק שתיים מהסיבות שבמהלך הזמן נוצרו קשרים עם משהו נוסף, עם האקסטרה המסתורי הזה שמוביל למשהו שהוא מעבר לקשר רגיל שנוצר בין אנשים שחולקים את אותו המרחב במשך שעות ארוכות ביממה.

כאשר עזבתי את “הארץ” בסוף 2004 עשיתי מסיבה קטנה אצלי בבית והגיעו אליה החברים מהעיתון. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שציינתי כך פרידה ממקום עבודה.

לפני זמן קצר חזרתי מ”אליעזר”, פאב שממוקם בחלק הצפוני של רחוב בן יהודה, לא רחוק מ”פיצה פינו”, פיצת נערותי. ב”אליעזר” ציין שחר אילן את אירוע הפרידה שלו מחבריו ל”הארץ” לאחר שפוטר ממנו באחרונה. שחר, שכפי שהעיד על עצמו, קיבל משכורת משוקן במשך 25 שנה, הזמין לאירוע אנשים שעבדו איתו במהלך השנים.

התוצאה היתה נפלאה ומהנה. במפגש הזה ניתן היה לפגוש את “הארץ” של תחילת העשור. מהעורך הראשי וסגנו (חנוך ויואל), דרך עורכי החלקים השונים, כתבים, פובליציסטים, אנשי דסק, צלמים ואנשים נוספים שעבדו בעיתון באותה התקופה. להערכתי, מיעוט הנוכחים עובד היום ב”הארץ” למרות שפה ושם היו אנשים שלא היכרתי.

אני לא יודע מה הופך קבוצה של אנשים שעובדים באותו מקום עבודה לחברים טובים אבל היה משמח, ממש משמח, לפגוש כל כך הרבה אנשים אותם לא ראיתי כל כך הרבה זמן ושאותם אני מחשיב כחברים שלי.

בכלל חברים, הם עניין נדיר למדי.

נכתבו 12 תגובות לפוסט “חברים הם עניין נדיר למדי”

  1. דוברמן:

    רוצה להיות חברשלי?

  2. יובל:

    המממ, ממה שאני יודע, מבלי שעשיתי על זה מחקר מעמיק, לא נראה לי שזה עובד ככה.
    ….
    אבל בסדר!

  3. עידן:

    חברים יש רק באגד

  4. יובל:

    כמה אופטימי מצידך

  5. דוברמן:

    יאייי.
    אז אתה בא אלי שבוע הבא למנגל וסרטים?
    (או שזה לא מסתדר עם הדיאטה שלך?).

    עידן, אתה גם מוזמן.

  6. סטאלין:

    אכן עבדתי קשה במשך שנים רבות על מנת שחברים יהיו עניין נדיר למדי

  7. ג'וני דו:

    יא-אללה, זה ממש מסוכן – שלא לומר חוסר אחריות – לקיים מפגש כזה. אם (ח”ו) המקום היה מתפוצץ, לא היה נשאר סמולני אחד במדינה.

  8. יובל:

    היו נשארים כמה. אלו שעובדים בעיתון “הארץ” היום.

  9. דנדוש:

    אפרופו עיתונים ופיטורין- למישהו יש מושג מה קרה לב. מיכאל? הוא נעלם מידיעות אחרונות.

  10. יובל:

    ב. מיכאל פוטר.
    אפשר לקרוא על זה כאן, וגם כאן.

  11. karbolet:

    אולי אחרונת הסיבות – שעוד נותרה לי לקרוא “ידיעות” בשנים האחרונות.
    (למרות ש 7 לילות לפעמים טומן פה ושם הפתעות).
    מצער אותי, בעיקר, כמה שזה היה צפוי להגיע.

  12. עופר:

    קרה לי דבר דומה לפני מספר שבועות כאשר הגעתי לחתונה של חבר ממקום עבודה לשעבר.. יחד הגיעו עוד מפוטרים ומתפוטרים שבחלקנו עבדנו יחדיו שנים רבות. המפגש המחודש העלה הרבה נוסטלגיה וניער אבק זכרונות ששקע לו עם השנים, מכלל הנוכחים שאינם עובדים יותר במקום זה לא נמצא אחד לרפואה שיכל לומר שבמקומות העבודה שנוספו לו מאז העזיבה הצליח למצוא חברים כמו במקום עבודה זה. אולי כי היינו צעירים יותר (הכותב דבק בצעירותו), רווקים, מי יודע.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: