את הגרושה פגש לפני כמה חודשים, במדרגות הבית המשותף בו גר. פרד שב מיום הקניות השבועי שלו, ולכן החזיק ביד שקית עם מלפפונים. ברגע שהחל לטפס במדרגות, ירדה לקראתו הגרושה, ואחריה, עמי ותמי מחליקים על המעקה. הם נפגשו ליד הקומה הראשונה, ופרד שמע את הגרושה ממלמלת משהו לא ברור. פרד מלמל חזרה סוג של "שלום".
הגרושה נעצרה. "מה?" היא שאלה.
"מה?" שאל פרד.
"מה?" שאלה הגרושה.
פרד הבין שהשיחה לא מתקדמת לשום מקום, והחליט לעצור אותה כשהוא עדיין צעיר. "אה, כלום. שום דבר."
הגרושה סקרה אותו במבט עייף וקבעה "אתה פרד."
הכישורים הלוגיים של הגרושה הרשימו אותו. הוא הנהן.
"כן, תיארתי לעצמי שאתה פרד. אתה מפה?"
"לא," ענה ביובש.
"כן, תיארתי לעצמי שאתה לא מפה. בגלל השם וכל זה."
פרד החל להתקדם לקומה השניה אבל הגרושה המשיכה לבהות בו.
"אני לפעמים מקבלת את הדואר שלך. אני גרה בדירה 6 ואתה בדירה 9," אמרה ומיד הוסיפה "אולי אתה יכול לעזור לי במשהו?"
פרד לא יכול היה להעלות בדעתו משהו שהוא יכול להיות לה לעזר בו.
"אתה מבין, יש לי בעיה עם העורב," אמרה ונאנחה.
פרד בהה בה והגרושה המשיכה. "ברגע שאני עוזבת את הבית, הוא מתחיל לנקר לי את הכורסה," אמרה ונאנחה תוך כדי קרקוש בתיקה.
פרד היה משוכנע שהגרושה מדברת על החבר שלה אבל לא הבין כיצד זה החבר מנקר כורסאות. אנשים משונים, חשב לעצמו.
נראה שהמבט הסתום של פרד הבהיר לגרושה שיש צורך בהסבר נוסף.
"איוב. העורב שלנו."
פרד לא הבין איך נקלע לשיחה הזו. הוא בסך הכל רצה לאכול מלפפון. הוא נצמד למעקה, בניסיון להידחק בינו לבין הגרושה שחסמה את המסדרון הצר.
"לפני כמה שבועות ראינו גוזל של עורב למטה בחצר," היא המשיכה בשלה. "היתה לו בעיה," אמרה ועשתה בידיים תנועות שאמורות לייצג סוג של כנפיים. "הילדים טרטרו לי באוזן שניקח אותו ונטפל בו ובסוף הסכמתי אבל עכשיו הוא גדול, וכל הזמן מנקר לי את הכורסה."
"לא כדאי לשחרר אותו?" שאל פרד בחוסר עניין, תוך שהוא ממשיך בניסיונותיו לצבור עוד כמה סנטימטרים לכיוון הקומה השניה.
"הילדים נקשרו אליו. חשוב שלילדים תהיה חיית מחמד, אתה יודע," אמרה.
פרד משך בכתפיו. הוא לא ידע. הוא הצליח לחצות את המסדרון והרים את רגלו באיטיות אל המדרגה מתוך הנחה שמדובר באמנה חברתית מוסכמת שמשמעותה: השיחה הסתיימה, אך נראה שמישהו שכח להחתים את הגרושה.
"'תה רוצה לבוא לראות אצלנו טלוויזיה עד שנחזור מהחוג של הילדים? רוב הזמן יש מישהו בבית ואם אני יוצאת לכמה דקות אני סוגרת את איוב במרפסת אבל זה מאוד מעציב אותו אז אני לא עושה את זה להרבה זמן כי עורבים הן חיות חכמות וגם נקמניות ואני לא רוצה שהוא יפתח איזה תסביך נטישה או משהו כזה, אתה מבין," אמרה במהירות, והצליחה לסיים את המשפט רגע לפני שפניה הכחילו מהעדר חמצן. פרד לא הבין. זה לא ממש שינה לו. הוא היה עסוק בלדמיין את עצמו נוגס את המלפפון השני.
"אני אשלם לך. כל מה שצריך לעשות זה לשבת על הכורסה, ולדאוג שאיוב לא ינקר אותה. אתה מבין, זאתי כורסה חדשה" אמרה בהתלהבות מהרעיון הכביר שהעלתה. "יש לנו כבלים," ציינה.
"המממ?" המהם פרד בניסיון להתעורר מהפנטזיה המלפפונית שלו.
"כל מה שצריך זה לשבת על הכורסה," חזרה על דבריה.
זו הצעת עבודה שפרד לא יכול לסרב לה.
"זו הצעת עבודה שאני לא יכול לסרב לה," אמר ונמלט במעלה המדרגות.
בשבועות שלאחר מכן, אחת לכמה ימים, מצא עצמו פרד יושב על הכורסה, מנשנש מהמקרר ועושה בייביסיטר על עורב. יום אחד חזרה הגרושה לבדה מחוג הסרטן וביקשה מפרד שימתין עד שתסיים להתקלח. כשיצאה שאלה אותו אם הוא רוצה להצטרף אליה למיטה.
"ומי ישמור על איוב?" שאל פרד בדאגה. הגרושה היתה בטוחה שהוא צוחק עליה. הוא לא עשה את זה בכוונה.
אחרי שהתאוששה הכניסה את איוב לחדר השינה וחזרה על הזמנתה.
"אתה בטוח שתוכל להתרכז?" שאלה אותו בעודו חוצה את הסלון.
פרד לא הבין את השאלה.
כתיבת תגובה