[תגובה] מדרכמות באמת לא עושים כסף

הטור האחרון שלי ב”עין השביעית” עסק בתופעה: אנשים שמוכרים שטח פרסום על עצמם. התייחסתי לתופעה הזו בגדול ואז בקטן. הכוונה היא למיזם של אליהו לאב במסגרתו הוא מוכר את עצמו כשלט פרסום מהלך, רעיון שהוא למעשה חיקוי של רעיון אמריקאי.

לאב ביקש להגיב. הצעתי לו לפרסם את הטקסט שלו בתגובה ב”עין השביעית” אך לאב מעוניין לפתח דיון ומכיוון שב”עין השביעית” אין עדיין מערכת תגובות (יש לקוות שזה יקרה בקרוב), הוא ביקש לפרסם את תגובתו בגלוב. נעניתי בשמחה ואני מזמין אתכם להגיב לטקסט שלו ולטקסט שלי.

הנה הטקסט המלא של לאב.

***

יובל דרור הוא איש של מילים. מושחזות, חריפות, יעילות. זו אחת הסיבות שאני נהנה לקרוא אותו, בעיתונות, בבלוג שלו, אפילו אם הוא יכתוב לי מייל אני בטוח שאני אהנה. אתמול התעוררתי בבוקר (לבשתי חולצה) וגיליתי שיובל דרור תקף אותי. בחריפות, ביעילות, במקצועיות.

כן, נהניתי לקרוא את דרור כשהוא כתב בהארץ. הכתבות שלו דרו בכפיפה אחת עם פרסומות. הפרסומות הללו שילמו חלק מהשכר של דרור, אם לא את כולו. דרור גם הציג פרסומות בבלוג, סליחה, בגלוב שלו. הוא אפילו מזמין מפרסמים להציג את הפרסומת שלהם על גביי בלוג שהוא מתפעל כבר מספר שנים. בגלוב הוא מספר על חייו, חוויותיו, דעותיו. בקיצור, מדובר בחתיכת מפעל חיים קטן שדרור מתחזק בצורה מופתית. ראויה להערכה. לתוך האיכות והכמות המילולית הזו הוא מוכן להכניס פרסומות. ולמה? כי מדרכמות לא עושים כסף.

בואו נערוך כאן תרגיל תקשורתי קל. הנכונות לפרסם בבלוג מראה כי הכל, אבל ממש הכל, יכול לשמש פלטפורמה פרסומית. אולי הגלוב נועד בכלל לייצר כסף, שכן כבר פרסם את כתביו במקומות שפירנסו אותו מפרסומות בתוך העיתון או אתר האינטרנט בהם כתב אשר מדגישות את התפיסה שלפיה כל דבר הוא משאב פרסומי שמחכה לניצול יעיל.

את הדברים הללו בדיוק קראתי באותו בוקר על הפרויקט שאני מפעיל בימים אלה. אבל לא באתי להיות קטנוני, ואני מעדיף לענות על מספר משפטים שדרור כתב עליי באופן אישי בטור שלו בעין השביעית. “יש בני-אדם שרואים בעצמם “מדיה”” – טעות, אני רואה בחולצה שאני לובש שטח פרסום. כמו גם בחולצה של כל אחד, והלפטופ, והנעלים, בין אם שלמו לך עליהם, או בין אם שילמת אתה עליהם. לוגו, שמתנוסס בגאווה על בגד, ועל כל מוצר, הוא פרסומת. ואם אני כבר לובש אותם אז נראה לי הכי הגיוני שישלמו לי על כך.

“הוא מוכן ללבוש הכל, לפרסם הכל” –לא מדויק, אתה מוזמן לקרוא את ההסתייגויות שלי באתר. נראה לי שגם אתה היית חותם עליהן. “לוח פרסום נושם, מדבר וזז שכל תכליתו להעביר את מסר המפרסם. אין לו שיקול דעת, כפי שללוח מודעות בכביש אין שיקול דעת” – לא ברור לי מעין עולה ניחוח הדה-הומניזציה של המשפט הזה. אבל נראה שהמשפט הזה מדגיש את הזילזול  שרוחש יובל דרור כלפיי קרי כלפי מה שאני עושה ובמקרה הזה, הפוסל במומו פוסל.

אני מרגיש נבוך להצדיק את שיקול הדעת שלי או לענות על המשפט המטופש “כל תכליתו להעביר את מסר המפרסם”, נו באמת. יובל, טול קורה, או בלוג, מבין עינייך. מדוע פרסומת על גביי הבלוג שלך, שבוודאי יקר לך יותר מחולצה חד-פעמית (כזו שאתה לובש יום אחד), ראויה יותר מיום בו אני לובש חולצה ממומנת? מדוע פרסומת המופיעה באותו עמוד בו פרסמת את דעותיך ומחשבותיך ראויה יותר מלבישת חולצה עם פרסומת על גביה?

ההיפך הוא הנכון, על חולצתי מתנוסס דגל השקיפות, אני עובד בכסף כדי לתת פרסום ולא נתון תחת דילמות של מה לכתוב ועל מי. לפני מספר חודשים קפצו בלוגרים רבים ואתה ביניהם, על כך שישנם בלוגרים המוכנים לפרסם פוסטים שהם למעשה פרסומת סמויה, וכאשר אני מבקש להציג את הפרסום כמות שהוא אני זוכה לאותה הביקורת בדיוק.

עולם העיתונות, עזוב, כמעט כל עולם התוכן מתבסס על פרסום, כך היה במשך שנים רבות, לא ברורה לי הביקרות שלך, אשמח לקבל תשובות. וכמו שאמרת, מדרכמות לא עושים כסף. בגלל זה אני עובד עם דולרים.

***

[יובל: תגובתי על הטקסט מופיעה בתגובות לפוסט]

עדכון (1.10.2012): סיני גז מבקש להבהיר כי היה שותף לכתיבת התגובה של לאב.

נכתבו 62 תגובות לפוסט “[תגובה] מדרכמות באמת לא עושים כסף”

  1. טל גלילי:

    יפה כתב.

  2. אדגר:

    “לא ברור לי מעין עולה ניחוח הדה-הומניזציה של המשפט הזה”

    ובכן מכאן:

    “מדוע פרסומת על גביי הבלוג שלך, שבוודאי יקר לך יותר מחולצה חד-פעמית (כזו שאתה לובש יום אחד), ראויה יותר מיום בו אני לובש חולצה ממומנת? מדוע פרסומת המופיעה באותו עמוד בו פרסמת את דעותיך ומחשבותיך ראויה יותר מלבישת חולצה עם פרסומת על גביה?”

    דה הומניזציה עצמית.

    קצת מזכיר את הבדיחה: כולן עושות את זה, החכמות דורשות על זה כסף.

  3. מרמיט:

    אסוציאטיבי משהו:

    כשחיפשתי חולצת רכיבה לאופניים, כל החולצות שמצאתי היו מכוסות פרסומות. חולצה כזאת הייתי מוכן ללבוש רק אם ישלמו לי.

    כשמצאתי בסוף חולצה נטולת פרסומות, היא גם היתה הכי זולה משום מה.

    זה מזכיר לי גם את קוקה-קולה, שתבעו תמלוגים ממעצב אופנה שהשתמש בלוגו שלהם במקום לשלם לו על הפרסום.

    זה היה עוד לפני שאנשים נהיו “מעריצים” של מותגים בפייסבוק.
    לפחות לבחור הזה יש את השכל לבקש כסף על מה שכולם עושים בחינם (ועוד משלמים בשבילו).
    (אה, אמרו את זה קודם לפני, לא משנה.)

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    […] מדרכמות באמת לא עושים כסף – תגובה בגלוב של יובל דרור פורסם בתאריך כללי | 24 נובמבר 2009 הגב: […]

  5. ג'מבה:

    לאב כותב: “הנכונות לפרסם בבלוג מראה כי הכל, אבל ממש הכל, יכול לשמש פלטפורמה פרסומית”. כאן נעוצה אי ההבנה שלו. אל”ף כל – ממתי בלוג=הכל? אני יכול להסכים לשים פרסומת בבלוג שלי, ולא להסכים לקעקע אחת על עכוזי, למשל. השוואה מופרכת.

    זה מבחינה הגיונית. מבחינה ערכית, “הכל יכול לשמש פלטפורמה פרסומית” – ובכן, את זה יובל הקיף במאמר שלו בעין. הגישה הזאת מעוררת חלחלה. זה שהכל יכול לשמש פרסומת לא אומר שהכל צריך לשמש פרסומת.

  6. אורית:

    מצד אחד סחתיין על היוזמה, וסחתיין2 על התגובה הלא-פחות מושחזת וחדה, מצד שני, לגופו של טיעון, ההבדל בין הפלטפורמה הפרסומית שלך לזו של הגלוב היא במידת הזיהום הסביבתי שהיא מייצרת.
    כשאני בוחרת לצרוך את התכנים של הגלוב אני יודעת שהמחיר שאני אשלם הוא חשיפה לפרסומות.
    הפרסומת שעל החולצה שלך, נדחפת בכח למרחב הציבורי שלי בלי שביקשתי, בלי יכולת לסנן ובלי שיתלווה לה ערך מוסף עבורי.
    נכון, זה קצת קטנוני להידרש עכשיו לזיהום הסביבתי שתייצר החולצה שלך כשמכל עבר אני מופגזת בשלטי חוצות שמפקיעים את שדה הראייה שלי ומלכלכים את התודעה שלי, אבל המהלך שלך – ברמה העקרונית – עושה צעד נוסף באי-כיבוד המרחב האישי.

  7. רונה:

    אורית, הגישה שלך היא פטרנליסטית ומרגיזה, זכות האדם על גופו היא זכות שאת לא יכולה להפקיע. את לא יכולה להכריח מישהו למשל לשים דאודורנט, לצבוע את השיער לצבעים שמקובלים עליך, לא לקעקע על גופו מסרים שלא מוצאים חן בעיניך או שאינם אסטתיים לטעמך, וזה לא בדומה למרחב הציבורי שעליו את יכולה להלין ככל שתרצי ויש מקום להגדיר רגולציות של הרשויות לגביו. ההחלטה אם בניין יהיה מוגדר כשטח פרסום דומה מאד להחלטה אם קרקע זו או אחרת תהיה מיועדת למגדל או פארק.

  8. ניר:

    לדעתי המיזם הוא לגיטימי לחלוטין, פרט לכך שהוא מועתק אחד לאחד. זה הדבר היחיד שמפריע לי בכל העסק הזה.
    אין לי בעיה עם ה”הדחפות בכח למרחב הציבורי” מכיוון שאדם שהולך עם חולצה שיש עליה לוגו של חברה זה לא משהו חדש – כל הזמן אנשים הולכים עם חולצות כאלה, הוא פשוט מצא (…) דרך לעשות מזה כסף.

  9. ירדן:

    הטיעון הכי חזק לטעמי בעד הפרסומות בחולצה היא שגם ככה דוחפים לנו אותן לכל מוצר שנקנה היום. מחשבים, חולצות, נעליים ואוכל, הכל מגיע עם סמל. בן אדם שמשלמים לו כדי ללבוש חולצה עם פרסומת, במונחים של היום, מקבל כסף על הפרסום שאנחנו עושים בחינם.
    הצד השני של זה הוא שכמובן בגלל זה החולצות שיידרש ללבוש כדי להרוויח מהן צריכות להיות יותר פרובוקטיביות ומחפירות, ולא בהכרח מחמיאות. ובכללי, חולצות שבן אדם רגיל לא היה מוכן ללבוש, וגם אליהו לולא היו משלמים לו.

  10. מיצידי:

    הדבר היותר מעצבן בפירסומות זה הקול שהן עושות: מזוייף ומתקרץץ באוזן . אז כל עוד החולצה שהוא לובש לא עושה קולות – שילבש איזה פירסומת שהוא רוצה.

  11. דן:

    צודק לגמרי. הלוואי שכל מותג שירצה לשים עליי לוגו יצטרך לשלם, אפילו בנקודות

  12. hilanoga:

    לי הכתבה של יובל נראתה כמו אמירה כללית על הפנים שלנו כחברה ולאו דווקא כהתקפה אישית על המיזם שלך (אליהו). הוא מתאר אותך בתור סימפטום לתופעה מסויימת (לעזאזל, המקום שלך בטקסט הוא פסקה, קצת פחות מארצ’י קבלקין וג’ייסון סנדלר, אתה ממש לא *הנושא* של הטקסט).
    כמו שיובל כותב:

    הטור האחרון שלי ב”עין השביעית” עסק בתופעה: אנשים שמוכרים שטח פרסום על עצמם. התייחסתי לתופעה הזו בגדול ואז בקטן.

    (ההדגשות שלי) לאור זאת, פתיחת התגובה שלך בכך ש”יובל דרור תקף אותך” היא הגזמה פראית. היא נראית לי מגננתית ונעלבת יתר על המידה, מפספסת את העיקר, לדעתי, ויותר משהיא מגינה על המיזם שלך, היא מציירת אותך באור לא נעים.

    ועכשיו לתוכן:
    המיזם הפרסומי כתופעה שעומדת בפני עצמה הוא מעניין, ואם לוקחים אותו עם קמצוץ הציניות הראוי הוא גם אמירה חברתית חזקה. מאחר ונראה לי הגיוני שעם הזמן מיזמים כמו זה יהפכו להיות עניין מקובל ויאבדו את העוקץ שלהם (ואני חושדת, על פי הכתיבה שלך שמתייחסת אל הנושא ברצינות תהומית, שאתה אחת מהסנוניות חסרות העוקץ הראשונות), הכתבה של יובל נראית לי חשובה כמבשרת ומבקרת של מגמות חברתיות שללא ספק יתגברו בשנים האחרונות.

  13. אחד העם 18:

    העולם מלא בפרסומות – זו דרכו מאז ומעולם. באייפון של יובל (וגם בשלי) יש סמל גדול של תפוח – אייקון המבטא גם את זהות היצרן, אקט פרסומי ואף הצהרה חברתית (“יש לי את המכשיר הקול”). בנעליים יש סמל גדול של היצרן – נייק/אדידס/טימברלנד או כל אחד אחר. כך גם על האוטו, התיק, הדלת וכמעט כל חפץ מציין בגאווה את היצרן. וזה פרסומת, ולא, הפעולה הזו לא “פולשת למרחב” של אף אחד – לדעתי.
    אני תומך ביוזמה של אליהו לאב: זה רעיון נחמד שאינו פוגע באף אחד, ויכול לתרום לגופים המתאימים לפעולה שכזו. תמיכתי גברה לאחר שקראתי את תגובתו המחכימה והמושחזת.
    ראויה להערכה גם הבמה שיובל נותן לו פה. דיון מכובד של כל המעורבים

  14. חנן כהן:

    מה שמבאס אותי זה שהבחור מציף אותי בכל מני מקומות בבקשות חברות, הזמנות להיות מעריץ שלו בפייסבוק ואולי אפילו באימייל. התנהגות מסחרית-פרסומיתית אמיתית.

  15. יובל:

    אני מודה לכולם על התגובות המעניינות. בעיני זה דיון ראוי וחשוב ואשמח אם הוא יתפתח גם אחרי התגובה שלי. מכיוון שבפוסט הזה אני מגיב כמו כולם, אכתוב את תגובתי (המעט ארוכה) כאן.

    זה לא סוד שאני מושפע, תיאורטית, מכמה כותבים בהם (אך לא רק) מרקס ומרקוזה. מרקס כתב בתיעוב על הדרך שבה העובד הפך בתקופת המהפכה התעשייתית לחלק מהמכונה (חשבו על צ’רלי צ’פלין ב”זמנים מודרנים”). מרקוזה כתב בזעזוע על הדרך שבה המרקסיזם כשל בנקודה חשובה: מרקס היה בטוח שהעובדים בסופו של דבר יתמרדו. מרקוזה הבין שזה לא קורה מכיוון שלעובדים, שהם עבדים של השיטה, פשוט טוב מדי. הם לא מבינים שהם עבדים: הם מאמצים ומזדהים עם הערכים של השיטה.

    אליהו לאב הוא דוגמה עצובה בעיניי (וכפי שציינה בצדק hilanoga, רק דוגמה) להתגשמות הטענה של מרקוזה.

    כאשר אני משתמש באייפון אני אכן מציג את הלוגו של אפל לראווה אך אין לי ברירה. המותג רוצה להפיץ את עצמו והוא משתמש במכשיר שהוא מוכר לי כדי לעשות את זה. אם זה לא יהיה אפל זו תהיה סוני, מיקרוסופט, נוקיה. כך עובדת השיטה. כאשר אני רוכב על אופניים, שם המותג שלהם מופיע עליהם. כך עובדת השיטה.

    לאב מבטל את האבחנה שקיימת בין האדם המשתמש במוצר למוצר עצמו: הוא המוצר ולכן הוא מוכר את עצמו. הוא שלט הפרסום. הוא לא מוכר תכונה המיוחדת רק לו, הוא לא מוכר כישרון. הוא מוכר שטח פרסום על חולצתו, כלומר על גופו. את גופו.

    כל מי שהיה בארה”ב מכיר את התופעה הזו. הומלסים עומדים בפינות הרחוב ועליהם שלט. אין להם ברירה. אין להם שום כישור, שום יכולת אמיתית להשתלב במעגל העבודה. הם מוכרים את גופם, תרתי משמע (הנה דוגמה אחת: מנחה של תוכנית ברדיו מסביר שאין לו כסף לפרסום, אז הוא פונה להומלסים ותמורת כמה דולרים – או משקה אלכוהולי – משכנע אותם לעמוד עם שלט בפינת הרחוב. הקליפ די משעמם אבל הוא ממחיש את הנקודה).

    בעוד שההומלסים עושים זאת מחוסר ברירה מוחלט, לאב עושה זאת בשמחה. הוא מתנדב להפוך לכלי קיבול של האינטרסים המסחריים של חברות מסחריות. נראה שהוא מזדהה עם הרעיון שתפקידו בעולם, עבודתו בעולם, היא להפיץ את התוכן הפרסומי שלהם. הוא המוצר שעליו מוזמנים המפרסמים לפרסם. אין דבר א-הומני גדול מזה. זהו חפצון בצורתו הגולמית.

    ההשוואה שהוא עורך בין פרסום בבלוג לפרסום על גופו היא בעיניי השוואה מופרכת. הבלוג הוא פלטפורמה לפרסום תוכן, תוכן שנכתב על ידי (או על ידי עיתון, או על ידי ערוץ טלוויזיה). לצד התוכן מופיעות פרסומות. לאב לא מבין את ההבדל בין פלטפורמת תוכן שלצידה פרסום לבין בנאדם – אני חוזר – בן-אדם. בעיניו זו פלטפורמת פרסום וזו פלטפורמת פרסום. הוא באמת מאמין בזה וזה בדיוק מה שכל כך מזעזע בעיניי. הטיעון הזה של לאב מצביע על התופעה שעליה ביקשתי להאיר בטקסט שלי ב”עין השביעית”.

  16. אמן סודי:

    חבל שעוד לא פרסמתי את מניפסט “אמן סודי”, אבל משפט הפתיחה הוא – פרסם את עצמך, שווק לכל עבר, מתג, פתח לך בלוג,טוויטר,מייספייס,פייסבוק,פרנדפיד,פליקר,ביבו, תחשוף את עצמך – ומכור – הכי חשוב למכור בעולם שלכל דבר יש מחיר, אבל מעטים מאוד הדברים שיש להם ערך.

    ולעניינו של עניין, פרוייקט חמוד (שכנראה יצליח רק פעם אחת), דווקא הישראלי הראשון שהרים אותי – כשבועיים לפני אליהו נמצא במילנו – http://www.yourbranddriver.com/2009/11/10/new-flag/ אבל אליהו עובד עליו קצת יותר טוב.

    אני חושב שהנקודה המעניינת שהוא מעלה היא שאנשים אולי יתחיל להבין שעד לא מזמן הם שימשו שילטי פרסום מהלכים ללא מעט חברות שהדביקו עליהם את הלוגואים שלהם והסיסמאות שלהם והם (הצרכנים) עוד שילמו ממיטב כספם על כך ולא להפך כשהם לא ממש מבינים מה המותגים הללו גורמים לסביבה, לשוק העבודה, ולכיס שלא לא מעט אנשים
    http://fabrikproject.com.mx/blog/wp-content/uploads/2009/07/adbuster_adv_6.jpg
    מעניין גם בהקשר הזה יהיה לראות את הסטארט אפ החדש של ערן גפן – my Brandz – שיש לו כנראה איזה חזון אפוקליטי בנושא http://www.mybrandz.com/

  17. מרגול:

    בשולי הדברים, I have seen the future and it’s murder. או: קעקועים, בניגוד ליהלומים, הם לא לנצח.

    http://www.wired.com/gadgetlab/2009/11/the-illustrated-man-how-led-tattoos-could-change-the-face-of-humanity/

  18. שוקי:

    למען הדיוק, מרקוזה לא אמר שלעובדים “טוב מדי”. הוא אמר שהמערכת הקפיטליסטית למדה לתקן את עצמה באופן כזה שלאנשים יש פחות סיבות להתמרד (“התרוששות הפרולטריון” לעולם לא מתרחשת) ושהיא למדה לספק פורקן גם לאנשים שמבקשים למחות, כך שהמחאה שלהם בעצם מתבצעת באופן שעוזר לקיים את המערכת.

    אני מבין את הזעזוע שלך, אבל פרסום על חולצה הרבה יותר טוב מלמכור כליה.

  19. יובל:

    שוקי – אני מקווה שאתה לא טוען בכך שהאקט של לאב הוא אקט מחאתי. הוא ממש לא מוחה נגד שום דבר. אין באקט שלו שום חתרנות. הוא עבד של השיטה, של ערכיה, של הרציונאליות שלה. הוא מאמץ אותה אל חיקו (הייתי צריך לכתוב, אפרופו מרקוזה, “מספיק טוב” ולא “טוב מדי”).

    ואגב, לרגע לא טענתי שזה הפשע הכי גדול נגד האנושות. פרסום חולצה אכן יותר טוב מלמכור כליה. אבל שניהם נמצאים על אותה הסקאלה, פשוט במקום אחר.

  20. גילפ:

    מספרים על מנכ”ל אבסלוט שראה בטלן מוזנח לובש חולצה עם פרסומת של חברתו. הוא קנה מהבטלן את החולצה ב-100$ ונתן לו חולצה אחרת. כל זאת על מנת לא “לזהם” את המותג.
    מר לאב לקח את המודל של הפרסום בו הלקוח משלם על פרסום המותג, והופך אותו. מרקוזה היה מוצא זאת למשעשע. המודל מתהפך, והפרולטר, מתוך מודעות שלמה, מנצל את המעמד השולט.
    וגם המחיר סביר…

  21. דניאל:

    חיצי הביקורת שמופנים כלפי לאב נובעים מקטנות של אנשים שמתעצבנים שיש מישהו שעושה כסף “בחינם” ועוד שהוא “משלנו” אחד מהרחוב.
    הניסיונות לתבל את מאמריכם בציטוטים ממרקס ומרקוזה הם נסיונות סרק להוסיף אינטלקטואל לדבריכם.

    אז שני דברים קצרים:
    1) אני יכול רק להניח שהוא (לאב) צריך לעבוד כדי למכור את הימים. אז זה לא “בחינם”
    2) אם יש מי מיכם שמחפש להביא שינוי חברתי, לפטפט על זה בבולגים נידחים (אני ממש במקרה הגעתי לכאן) לא עוזר. צאו והביאו הבשורה. – אולי אפילו תלבשו עליכם חולצה שעליה כתוב ה”אני מאמין” שלכם 

    צביעות מכוערת בכל גווניה

  22. יובל:

    כן. זה בדיוק מה שמעצבן אותנו; ש”הוא” “עושה” “כסף” “בחינם” וש”הוא” “משלנו”.
    “תודה” על תגובתך “החכמה”.

  23. אליהו לאב:

    קודם חשוב לי לעשות הפרדה חשובה ביני לבין החולצה שלי. אני הוא האדם ההולך, החושב, המדבר. החולצה שלי היא פריט לבוש. אביזר מלאכותי שאני שם על עצמי.
    חולצה / אני (הרווחים נועדו לעזור בהפרדה הקשה) . אנחנו לא אותו הדבר.
    לאור זאת אני יכול לבחור לעשות מגוון דברים: אני יכול להוריד את החולצה, דבר אשר אני עושה מדי יום. אני יכול גם לבחור שלא ללבוש אותה מלכתחילה. וכשאני מחליט ללבוש חולצה אני יכול לבחור איזו חולצה ללבוש.
    אבל משהו אחד די ברור. רוב הזמן אני לובש חולצה ואני עושה את זה בשמחה. והחולצה שלי שייכת ליצרן מסויים if I like it or not. בדיוק כמו כל מוצר של מותג כזה או אחר. כמובן שיש את האופציה שאני אייצר את החולצה שלי לבד משלבי הטוויה אבל בואו לא…
    אני לא מובטל וגם לא משועבד, בסה”כ החלטתי שפעולה יום יומית שלי של פרסום מותגים פרו בונו כבר לא תהיה פרו בונו. נגמרו ההנחות, מעכשיו שטח הפרסום שלי עולה כסף. ולמה לא באמת. מדובר בצורה מגניבה, קלילה ולא מזיקה של פרסום. כזה שאני לא דוחף לאף אחד בכוח ולא מכריח אף אחד לראות. אני לא מחייב אף אחד להיות חבר שלי בפייסבוק או חבר בכלל. איני כופה על אנשים לראות את הסרטונים שלי או לצפות בתמונות שלי. כל מה שאני עושה זה ללבוש חולצה ולהסביר על המותג שאני לובש בצורה הכי כיפית שאני יכול, הרי בשביל זה משלמים לי לא?

  24. רססן:

    לא מצאתי פרסומות בגלוב! חשבתי שזה האדבלוק, אז פתחתי עם כרום, ואז עם אקספלורר, ולא מצאתי פרסומת אחת! הצילו!

  25. נחומי:

    אני רוצה להעיר/להאיר על קצר כלשהו בתקשורת:

    יובל אומר: “הוא מוכר שטח פרסום על חולצתו, כלומר על גופו. את גופו.”
    כלומר יובל מסיק מזה שהוא מוכר שטח פרסום על החולצה שהוא מוכר את גופו. יובל רואה את החולצה כחלק אינטגרלי מהמהות של לאב כאדם.

    בעוד שלאב אומר (בערך) שחולצה זה בסך הכל חולצה והיא לא חלק ממנו, ולכן היא יכולה להיות פלטפורמת פרסום כמו כל שלט חוצות אחר.

    כדי לשכנע את לאב או מישהו מתומכיו (אם מישהו מעוניין בזה בכלל) שהפרסום על החולצה באמת מבטל את האבחנה בין המוצר לאדם, צריך קודם כל לשכנע אותם שהחולצה שלו היא ממנו באיזשהו אופן.

  26. אדגר:

    דניאל, זאת פשוט ביקורת, לא חיצים ולא נעליים. אין צורך להשתמש בקלישאות. לאב החליט שבכל הנוגע לאטרקטיביות למפרסם, בינו לבין לוח פרסומת אין הרבה הבדל. אחלה. מותר לבקר את זה. מותר לבקר את התפיסה שלא רואה הבדל, אפילו להצר עליה. לא רק שמותר, חשוב.
    יופי של דיון.

  27. נחומי:

    הנה ועכשיו אני רואה שהוא כבר אמר בדיוק מה שכתבתי

  28. יובל:

    רססן (24): בעבר היו כאן פרסומות של גוגל לתקופה של כחצי שנה. הורדתי אותן כאשר הן הציקו לי בעיניים, האטו את הגלוב ולא הצדיקו עצמם כלכלית. לאחר מכן, במשך כמה חודשים הוצגה פרסומת לחברת תרגום של אחד הקוראים הקבועים בגלוב. עבור הפרסומת הזו לא קיבלתי כסף (גם לא ביקשתי).

    כיום אין אף פרסומת בגלוב, אתה יכול להירגע; הבעיה לא אצלך בדפדפן.

  29. דניאל:

    יובל, אני מתנצל שאני לא מספיק חכם בשבילך. כנראה שלא קראנו את אותם ספרים.
    אם כן לא השכלתי לקרוא בין השורות מה מניע אותך בנושא, ובעצם אתה כותב על אליהו משום שהוא דוחף את החברה למקום שבו האדם כבר לא אדם במובן הרומנטי? כלומר אנחנו אובייקטים של חברות ללא אפשרות בחירה ופעולותינו משרתים אחרים ולא את רצונותינו.

    הפעם קלעתי? התקרבתי?

    אם כן, אז אני מצטער לומר כי אנחנו כבר מזמן שם. (לדוגמא, פוליטיקה)
    אז למה בעצם התגובה השלילית שלך לפרוייקט שהוא (לאב) עשה כדי לעשות כסף? זה משהו אישי?

  30. רססן:

    יובל, תודה על ההבהרה. חבל. מה שתפרסם אני אקנה, כל עוד תכתוב את הפוסטים שלך בנקודות קצרות עם כותרת לכל פסקה ומתחת ל-1500 מילה אם אפשר.

  31. יובל:

    דניאל (29): כן. זה משהו אישי. הייתי עם לאב בצבא והוא לא החליף אותי בזמן בשמירה. קלעת בול.

    (הכישרון שלך פעם אחר פעם לכתוב תגובות לא ענייניות מרשים. בטח יש איזה מותג שישמח לשלם לך על זה כסף)

  32. דניאל:

    יובל, אני מבין שכדי להבין אתה צריך שיעלו כתובות אש ושאתה קורא רק את השורה התחתונה.

    אנא קח אויר והסבר בפשטות, במילים רגועות, מה מניע אותך לבקר את הדרך שבה אליהו בחר לעשות כסף.
    האם יש בדרך זו פגיעה בערכים שאתה בוחר להאמין בהם? (מאחר והבהרת שזה לא אישי)
    איזה ערך? גניבת הכח לחברות הגדולות?
    בחייך, תפסיק להתחסד ותסתכל על זה בלי פילטרים: קם אדם ראה דרך לעשות כסף, ובעולם הקפיטליסטי של היום יש לו את כל הלגיטימציה.

    לגבי מותגים שמשלמים על פרסום- אני נגד, תודה על הרעיון אך אני מתמקד בעבודה יוצרת שתורמת לסביבה, עבודה עם אנשים מחקר וכיוב,
    מה איתך? כותב? יש אלף כמוך שלא מניעים כלום.. צא מהבועה.

  33. רויטל סלומון:

    @ירדן (9) – צר לי לבשר לך בשורה קצת מפחידה ועגומה: לא כל מוצר ולא כל פריט לבוש מגיעים עם סמל או מותג. יש בינינו הרוכשים מוצרים גנריים כאלה. סתם חולצות בלי שום סווש עליהן, סתם עטים זולים בלי כיפת שלג עליהם, סתם נעליים בלי N עליהן.

    לא הכל ממותג. יש גם הרבה אנשים שקונים (גם באופן עקרוני) סתם מוצרים, כי נראה להם מטומטם להחריד לשלם פי שניים ופי חמישה יותר על מכנסיים, רק כי כתוב עליהם שם של יהודי עם אפוסטרוף מאחורה.

    וזה עוד בלי להגיד כלום על רשת הערצת המותגים המחרידה, שעל קיומה שמעתי לראשונה היום. באמת לאן אנחנו הולכים?

  34. יובל:

    דניאל (32): בצורה הכי רגועה ובצורה הכי פשוטה – אם אחרי טקסט בעין השביעית ותגובה מפורטת כאן עדיין לא הבנת מה מקור הביקורת שלי, הרי שאני נאלץ להניף דגל לבן. כנראה לא הצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב.
    ככה זה. לא תמיד מצליחים.
    אבל קראתי איפשהו שיש אלף כמוני.
    אולי הם יצליחו טוב יותר.

  35. צ'קדיאל:

    אז זה הולך בערך ככה:

    הופנתי לאתר שלך (יובל) מהאתר HULTZUT.COM שם יש רפרנס לגלוב.

    יובל,

    ניכרת מידת החרדה אצלך למען שמירת הצדק והמידה הטובה האנושית, כפי שעלתה על הכתובים ע”י חביביך, אפלטון, מרקס ומרקוזה (הרשתי לעצמי להניח שאתה מסכים עם כמה מנקודותיו של פלייטו כיוון שמקובל להניח כיום שהוא אבי-אביהם של המרקיסזם וילדיו החורגים).

    עם זאת, אל לך להיות ילד בן שתיים. הרי מזמן כבר הופרכו ריאלית/אמפירית/פרקטית הקונספט המרקסיסטי וגרורותיו בכל דרך אפשרית ובכל מקום אפשרי. אוטופיה פר אקסלנס ותו לא.
    אתה מעוניין בשימור תודעתי של אותו רצון שלך ושל אחרים לעולם טוב יותר, נקי יותר, כנה יותר, ממושמע יותר? יופי. גם אני. אבל המציאות חזקה משנינו וכנראה שאתה מאלו שלא יודעים לקבל את זה.

    אז במעבר חד לעולם הגשמי, עם דגש חזק משלים לעולם הקפיטליסטי, הרי שאינך יכול לגנות תופעות כחולצות.קום. לא הן מקור תחלואיך ותחלואי העולם החזירי בו אתה חי (בהנחה שאתה חי בישראל). הרי הסיטואציה הזאת היא סה”כ תוצר לוואי קטנטן, שאפילו doesn’t qualify כגימיק לעומת תעשיית הפרסום הענקית, שהיא ממש החור השחור של התודעה. היא הורסת כל חלקה טובה ויוצרת תרבות סביבה: מותגים, ריאליטי, גיבורים, הרבה פאתוס.

    פוסטך אודות חולצות.קום והדרך בה אתה תופש אותם עושה להם עוול, שכן הם בסה”כ דג קטן (מוצלחים ככל שיהיו) המנסים לנגוס בפלנקטון, שכן הדגים האחרים הם נחלתם של הכרישים.

    אילו חפץ הייתי בהצלת ה”דגה”, הייתי משליך יהבי בזרמון-שלמון-ממון וחבריהם ולא באליהו לאב, שכן המרחק ממנו ועד טיימס סקוייר זהה גאוגרפית למרחק הקונספטואלי ביניהם.

  36. דניאל:

    יובל, ברור שתניף דגל.
    הרי אתה סתם פלטפורמת פרסום, אופס סליחה, בנאדם.
    וקצת יותר לעניין- אם אתה לא מתנגד לעבודתו של אליהו מאף אחד מהטעמים שציינתי מעבר לכך שאתה לא רואה בעין יפה את השימוש בגוף כשטח פרסום,
    איך זה שאתה מתעורר רק עכשיו כשמאות מליוני חולצות ואנשים שאתה ואני עוברים לידם ברחוב לובשים שמות של מותגים?

    תענה לעניין, מה מפריע לך בעוד חולצה ברחוב שמאחוריה יש אחד שעושה כסף?
    עקרון? שאתה לא שלט חוצות? אני מניח שאיש עקרונות אתה וגם את סמל המכונית הורדת…

  37. שוקי:

    יובל, אענה לך במשהו שאני נוהג לומר על עיתונות:
    עדיף לעבוד בזנות שבה מוכרים רק את הגוף מאשר בעיתונות שבה מצפים ממך למכור גם את נפשך.
    בימינו כמעט כל עבודה מבזה את בעליה.

  38. hilanoga:

    יכול להיות שזה דניאל השוקחופשיסט?
    D:

    דניאל, אני חושבת שאתה מפספס את הכיוון של הדיון לחלוטין.
    נראה לי שמה שמפריע ליובל זה לא שאדם X עושה כסף בצורה כזאת או אחרת (כן, אני יודעת שזה קשה לתפוס את זה שכסף זה לא הפוקוס העיקרי של כולם תמיד), אלא הצורך של כולנו להיות מפורסמים, וההשתלטות של הפרסום על כל פינה בחיינו. מה שהחברים עשו זה פשוט עשו עוד צעד בלהפוך את התופעה לבוטה יותר – זה הכל.
    שים לב, אין כאן שום דיבור על כסף.

    לפעמים הנושא של הדיון פשוט לא מתאים בשביל לקדם באמצעות הדיון בו את האג’נדה שלך – ככה זה.

  39. Jack:

    ליובל המלומד
    שלום רב
    קראתי בעיון רב את מאמרך בעין השביעית ולא הבנתי על מה הקמת קול צעקה? חזרתי וניסיתי, בשורות הטקסט, בין השורות, בשוליים, אך לא הצלחתי למצוא אפילו טיעון אחד סביר כנגד הרעיון הפרסומי המדליק של הסטודנט (כנראה די מוכשר), לאב.
    מאיפה מגיעה הקנאה הזו? מהו אותו מוסר כפול בשמו אתה כותב?

    למרות שאינני שייך לעולם העסקים ואין בידי מוצר שברצוני לפרסם, ניסיתי להרהר בשאלה מתי הייתי אני פונה למר לאב בבקשה לעזור לי בשיווק. לו הייתי מבקש לפרסם למשל מחקר חדש הזקוק למשתתפים נחמדים, (מחקר שישפוך אור על סוגיה מורכבת או לחילופין יועיל במתן מענה טוב יותר לאנשים הזקוקים לו – אני מקווה שמדובר במוצר מספיק הומני, מוסרי ועוד כיוב’), ברור לי לחלוטין שבמקום לגשת במבוכה לסטודנטים עמיתים באוניברסיטה, בחשש מה שמא אני חודר להם למרחב או מפריע לשלוותם, רק מתוך רצון להציג את המחקר ולגייס נבדקים, הייתי בלב שלם מגייס את לאב לעניין. שיטת הפרסום שלו, נעימה, לא פולשנית וייחודית, והיא בפשטותה, הייתה מעוררת הד רב יותר.

  40. אמיר:

    יובל אני מתחנן בפניך אל תגיב לדניאל ולג’ק. נתקלנו כבר בגלוב במגיבים סתומים שלא קוראים שום דבר ובכל זאת בוער להם לצאת חוצץ אבל בכאלו סתומים עוד לא נתקלתי. עזוב אותם.

    (ג’ק, אתה גאון הוא מקנא אתה ג-און!!!)

  41. האביר שלא היה:

    השנקל שלי לדיון זה, הוא שחוץ מהעובדה שחלק מהתגובות בעד לאב נראות מוזמנות (שלא לומר פרסומת) מניסיוני כאשר מנסים לבקר משהו לא בהלך המחשבה הקפיטליסטי הרגיל, ובכן, הקפיטליזם כבר טבוע עמוק בתוך העצמות שזה מעורר זעם של אנשים היוצאים חוצץ נגד זה שאמרו עמדה אנטי-קפיטליסטית, לעיתים קרובות לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, לא בגלל שמישהו אומר להם, אלא כי ככה.
    מעבר לעובדה שאין בתגובות של המגיבים החדשים תרבות דיון, לא הייתי קונה מהם חולצה משומשת עם כזו שחצנות. אני מקווה שאינם חלק מעולם הפרסום.

  42. נדב:

    1. האם השיטה הזו של פרסום על חולצות באמת עובדת? אישית אני לא רואה את עצמי קונה משהו בגלל שראיתי אותו על חולצה…
    2. האם הלבוש לא היה מאז ומתמיד דרך לפרסם את עצמך, מעמדך או את הגוף אליו אתה שייך? (העשירים התלבשו בפאר, חיילים לבשו מדים ומיני סמלים ואותות )
    3. כמובן יש את אלו שלא הזיז להם מעולם מה הם לובשים ומה אחרים חושבים על מה שהם לובשים – אנשים אלו לא יפרסמו בגופם דבר גם כיום
    4. אם אינני טועה ספורטאים נוהגים כבר הרבה זמן ללבוש על גופם פרסומות. האם הביקורת חלה גם עליהם?

  43. יוש:

    יובל, כמה דברים הפריעו לי בתגובה שלך:
    “…כאשר אני משתמש באייפון אני אכן מציג את הלוגו של אפל לראווה אך אין לי ברירה. …זו השיטה”
    מדוע זו השיטה? מדוע אין לך ברירה? אתה יכול לכסות את הלוגו, אתה יכול להסיר אותו כאשר הוא מודבק, אתה יכול לא לקנות מוצר של חברה שמפרסמת את עצמה בגדול.
    אתה זה שמנוצל, אתה זה שהפנים “את השיטה”, כי אתה לא רואה את הברירה.

    אתה טוען שפרסום על גבי הגוף הוא נחלתם של המסכנים, אלו שאין להם ברירה ולא כשרון או יכולת. לא נכון. אולי פרסום זול הוא נחלתם של הבלתי מקצועיים, כמו עבודה בדוכן מזון מהיר. לעומתו, הדוגמנית בעלת הגוף המושקע והמטופח (כשרון? יכולת? בוודאי) מפרסמת מוצרים על גבי גופה ומקבלת על כך הרבה מאוד כסף.

    אני משער שלו מר לאב יהיה סתם אדם מהישוב, הצעות הפרסום על גבי החולצות שלו לא יכניסו לו כסף רב, אם בכלל. לעומת זאת, אם יהיה בעל הכשרון להכיר אנשים רבים שחשובים למפרסם והיכולת להסתובב בסביבתם לבוש בחולצה ובפרסומת – הוא יוכל לקבל כסף רב יותר תמורת עבודתו ואולי אפילו להתפרנס…

    ושאלתם את עצמכם מדוע אנחנו מקבלים שקיות חינם מכל חנות (פרט לאיקאה)?

  44. אחד:

    בגדול, כל פרסום הוא גרוע. כפי שצויין הוא גורם לזיהום סביבתי, וגרוע מכך לזיהום תודעתי ממנו צומחת תרבות המותגים, ותרבות הצריכה Don’t get me started
    על הקשר בין זה לבעיות סביבתיות “פיזיות”.
    נקודת האור במיזם היא שאולי סוף סוף אנשים ישימו לב לכך שהם רוכשים בגדים/מכוניות/אופניים/נעליים שהם בעצם (גם) פרסומת. אני משתדל לקנות חפצים ללא לוגו, או קטן ולא ברור ככך האפשר. במקרים מסויימים גם מוריד את הלוגו. אפשר לקוות (אולי?) שחשיפה למיזם תביא לכך שאנשים לא ירצו ללבוש לוגואים בחינם. לקוות. אפשר.

  45. ספציפי:

    אחלה דיון… הנה השנקל שלי
    ראשית, לא כל לוגו הוא פרסומת – לוגו קטן ולא בולט מהווה יותר “חתימת אמן” מאשר פרסומת, הוא לא מזהם את המרחב הציבורי ובסך הכל עונה, בשקט ובנימוס, על השאלה “מי עשה את החולצה הזו”. פרסומת תבוא לרוב עם סלוגן כל שהוא ותהיה חלק ממסע פרסום (או התקפה על תודעת הציבור, איך שתבחרו לקרוא לזה), ותהיה בולטת ככל האפשר. סלוגנים מתחלפים, לוגודים כמעט ולא.
    שנית, הפרסומות באמת מזהמות את המרחב הציבורי והופכות אותו לרועש יותר. בתור קיבוצניק (בקיבוץ שיתופי אמיתי, כן?) אני מאוד נהנה מזה שלמעט במקום קטן ומוגדר[1] אין אצלנו פרסומות במרחב הציבורי. אפשר להסתובב עם הילד ולא צריך להגן עליו ועלו תודעתו הרכה מפרזנטורים, מותגים, מסרים וכיו”ב מרעין בישין. יש משטחים גדולים של דשא, קירות חשופים, ואפילו על מגדל המים יש רק צמח מטפס.
    אני מקבל את ההפרדה בין חולצתו של אדם לבין האדם – בניגוד לכתובת קעקע אתה יכול להוריד את החולצה – אבל הבחירה של אדם לפרסם על עצמו, ועוד להסביר את המותג שהוא מפרסם לאנשים, מציגה סוג חדש של זיהום המרחב הציבורי במסרים שלא היו שם קודם, ואין מהם תועלת אמיתית לציבור. אני חושש שתומכיו של לאב לא היו כלכך נחמדים אליו אם היו נתקעים איתו במעלית בזמן שהוא “עובד”.

    [1] הכניסה לחדר אוכל, אם אתם חייבים לדעת

  46. יוש:

    לספציפי: אבל העניין הוא שהסביבה, העירונית לפחות, כן מזוהמת בפרסומות ובמסרים וגם במעליות הן קיימות, אפילו בצורת שקיות מחנויות ומהסופר. ילדים ואנשים ממילא חשופים לזיהום הזה כל הזמן, עוד סוג כבר לא יעלה ולא יוריד.

    ומה ההבדל בין שקית עם לוגו גדול (לא, זו לא “חתימת האמן” – זו פרסומת) לבין חולצה עם לוגו גדול?

  47. ספציפי:

    @יוש,
    טוב, זה הבדלים דקים, אבל:
    בן-אדם יכול להזדהות עם הרעיונות מאחורי מותג מסויים. ואז הוא לובש, נאמר, חולצה עם הלוגו של המותג בגדול. זה אולי מוזר עבור מותג כמו BMW, אבל למשל מייקל ג’ורדן (בשבתו כמישהו ששמו רשום על חולצות) הוא מותג. אתה הולך מול הבן-אדם הזה ברחוב, ואומר לעצמך “הנה מעריץ של מייקל ג’ורדן”. מייקל הרוויח את זה בפועלו (+הפועל של משרד המיתוג שלו).
    לאב לא לובש את החולצה כי הוא בחר ללכת עם חולצה של לפריקון (מי אלו?) בתאריך מסויים. הוא לובש אותה כי משלמים לו, אבל האפקט שנוצר הוא כאילו הוא בחר ללכת איתה. זוהי פרסומת שמציגה את עצמה בבחירה חופשית.
    למעשה, זה בדיוק כמו טוקבק שתול.

  48. ירון (הלא מקורי):

    יוש, ההיגיון שלך (ושל רוב המצדדים ברעיון של לאב) אומר: “מישהו כבר זרק ערמה של זבל פה על המדרכה, אז מה זה כבר משנה אם אני אזרוק לשם גם קצת מהלכלוך שלי?”

  49. הצ'רכסית:

    הממ… דניאל וג’ק באמת שמות טובים, הרבה יותר טובים לדוגמה מהשם… אליהו!!

  50. הצ'רכסית:

    אבל לא הבנתי מה זה צ’קדיאל?! קיצור של ג’ק ודניאל?
    נגמרו לך השמות.. תחשוב על משהו קצת יותר מקורי. אתה בשטח הפרסום, אתה אמור להיות יותר יצירתי מזה!

  51. ספציפי:

    עוד טיעון לגבי @יוש, שאני בהחלט מבין מהיכן הבלבול שלו מגיע.
    באמצעי התקשורת נהוג, כחלק מהוגנות בין אנשים, להפריד בין תוכן אמיתי לבין פרסומות. בערוצים המסחריים יש קטע וידאו קצר המסביר שעוברים לפרסומות, והלוגו של הערוץ משתנה – זאת כדי להזהיר את הצופה כי כרגע הוא מקבל מידע מגמתי שעניינו למכור לו משהו. זה הוגן – העניין מוצהר כל הזמן (על ידי הלוגו הקטן מימן למעלה). בעיתונות הכתובה העיצוב הגרפי מקשה להתבלבל בין פרסומות לכתבות, ואם הפרסומת מעוצבת ככתבה, יופיע “מדור פרסומי” או טקסט בעל משמעות דומה במקום בולט.
    עם זאת, אנחנו רואים יותר ויותר פרסומות סמויות, המוצגות לצופה כבחירה חופשית אם כי הן פרסומות לכל דבר. הצופה הרואה אותן אינו יודע שעליו לסנן את התוכן בפילטרים המתאימים לפרסומות. זה קורה גם במקומות שממש לא היית רוצה שזה יקרה, כמו קלטות ילדים.
    וזה מספיק לא הוגן בכדי להצדיק תביעה ייצוגית של 100 מליון שקל.
    לשיטתי, לאב שייך לסוג השני, הלא-הוגן.

  52. צ'קדיאל:

    צ’רכסית – צ’קדיאל זה שם הצללים שלי, אין קשר לג’ק/דניאל/ג’וני/ווקר. אני מבקש לא להעליב ולא להשוות אותי למיני סינגל מאלט או בלנדים אחרים.

    אנשים שמתבטאים כאן נגד מיזם חולצות.קום יכולים להמשיך לחבק לווייתנים. ישנו הבדל קל שנע על גבול מוסרי דק ובעייתי בין לחרבן בערימה של חרא ברחוב “כי כולם עשו את זה” לבין להסתובב עם חולצה שעליה לוגו או צבע המהווה פרסומת, הגם שנהוג ואף פופולרי מאוד להסתובב עם חולצות שבין כה וכה מציעות לוגואים ועיצובים הכוללים בתוכם מותגים למכביר.

    כל יפי הנפש שבוכים “צעד קטן לאליהו צעד גדול לקפטילזם החזירי” או שמנסים להזהיר מפני מדרון חלקלק הם צבועים במקרה הטוב, או מנותקים מהעולם במקרה הרע (או הפוך), מה שבטוח, הם מעדיפים להיות תחת ההגדרה “אני צודק ולא חכם, מוהאהאהא”.

  53. צ'קדיאל:

    ואני לא אליהו EITHER, אגב.

  54. יוש:

    ספציפי: מייקל ג’ורדן הוא דוגמא מעולה! האיש קיבל (בזכות יכולותיו במגרש הכדורסל) מיליוני דולרים כדי ללבוש מוצרים של חברה מסויימת ורק של החברה הזו.
    האם זה לא הופך אותו לעמוד פרסומת?
    האם העובדה שספורטאי צמרת שמייצג ערכים כמו: הוגנות, מצויינות, הצלחה, התמדה (וכו’ וכו’, לא אכתוב לו את המניפסט) לא מבלבל את קהלו, במיוחד הצעיר, כאשר הוא גם משדר “קנו נעלי נייקי!”?

  55. ערן:

    הדיון אכן מעניין (למעט תגובות מוזרות משהו, פה ושם), אז גם אני אזרוק פה שנקל:
    נראה לי שהדיון סטה מעט לכיוון של לגיטימיות הופעת הפרסום בכל מקום, בעוד שהטענה המקורית של היו”ר, למיטב הבנתי, היה חציית הקו שבין “האדם המשתמש במוצר למוצר עצמו”. הדרישה לביטול עצמי בעבודות מסויימות, ואני מתייחס לעבודות שתכליתן פרנסה אשר לרוב הינן כאלה שאינן מביאות לידי ביטוי תכונה יחודית של המבצע אותן (“הוא לא מוכר תכונה המיוחדת רק לו, הוא לא מוכר כישרון”) איננה חדשה, אלא עתיקה מעולם הפרסום, למיטב ידיעתי. עובדי ניקיון, למשל, לובשים מדים האמורים לסמן אותם כנותני שירות מסויים, ולבטל ככל האפשר את הזיקה לאדם החבוי בהם, כחלק מהנוחות התודעתית בכך שהם מבצעים עבודה שאנו איננו מעוניינים לעשות. ומדים אינם האמצעי היחיד להחפצה של עובדים.
    מצער אמנם, שסטודנט, האמור לייצג אדם המודע לעצמו, מעדיף (בוודאי כאשר זה נוגע לפרסום) לבטל את עצמו לטובת רווח. אבל האם מדובר באמת בקו שנחצה לראשונה כאן?

  56. ספציפי:

    @יוש:
    לא ממש, כי הוא מופיע בפרסומות המוצגות ככאלו, או במדים של קבוצתו – בשני המקרים העניין לא מוצג כבחירה נייטרלית. עם זאת, ברור כי מטרת הפרסומת של נייקי היא ליצור את חוסר ההבחנה הזה.

    ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך לחבק לוויתן.

  57. אלירם:

    אני אשמח אם מישהו יתנדב להסביר לכולם מתי ואילו פרסומים הם “מכירת הגוף של האדם” ואילו פרסומות הן כשרות יחסית. חוו דעתכם על המצבים הבאים:

    1. פרסומת על התחתונים של אשה יפה. אין הרבה חשיפה, אבל האפקטיביות חסרת תחרות וקהל היעד מפולח.
    2. פרסומת על התיק. את התיק נושאים יותר זמן מאשר לובשים חולצה ספציפית. האם התיק הוא אני?
    3. פרסומת תלויה על חלון המרפסת. ביתו של אדם הוא מבצרו, האם הוא גם חלק מנשמתו?
    4. מכירים את המכוניות הצבועות כמודעה אחת גדולה? האם גם זו מכירת העצמי? (אני חושב שכן)
    5. לוגו החברה על כרטיסי הביקור של העובדים. טוב, נו, נסחפתי.
    :-)

    לעצם העניין, לדעתי אין הבדל מהותית בין לבישת חולצה ספציפית תמורת כסף (כל עוד אין התנגשות ערכית במסרים וכו’) מפני שזה לא שונה מעבודת פרילנס בשיווק או יחצנות. חשבו למשל על אותם נציגי מכירות המגישים טעימות בסופרמרקט בעודם לבושים בחולצה ממותגת. הם מקבלים כסף (גם) על לבישת חולצת המותג. הם מפרסמים מותג תמורת כסף בדיוק באותה המידה. הם עובדים, לא זונות פרסום.

  58. AP:

    כולן עושות את זה, זונות דורשות על זה כסף.

  59. ספציפי:

    @אלירם, אתה לא חושב שיש הבדל אם הפרסומת מוצהרת או לא?
    נניח שפגשת אישה יפה, יצאתם קצת ועכשיו אתם אצלה, נאמר, וכשאתה זוכה לראות את תחתוניה יש עליהם תמונה של ג’ יפית מחזיקה שניצל עוף. הבחורה פוצחת בנאום של 30 שניות על איכויותיו של השניצל.
    לא בעסה?

  60. צ'קדיאל:

    ספציפי האנלוגיה שלך לא רלוונטית ומעליבה את האינטליגנציה. אתה רוצה להיות לניניסט? סבבה. אבל אל תנסה למכור לוקשים בבקשה במסווה של אידאולוגיה. הלוויתן קורא לך, הוא זקוק לעוד חיבוק.

  61. sharper:

    מבלי להביע עמדה נחרצת בסוגיה לגופה, אני מבקשת להזכיר לכל אלה שמדקלמים פה בהנאה את המשפט המחליא כך כולן עושות וגו’, שהמציאות היא אפעס קצת יותר מורכבת ולרוב מי ש”מבקש את הכסף” הוא הסרסור ולא הזונה שמשמשת בסיטואציה העגומה הזו ככלי או חפץ בלבד.

  62. משה אשל:

    טוב, אני לא אליהו, אבל אני כן מכיר אותו אישית, ולא אני לא תגובה מוזמנת. אבל אני באמת לא רואה מה נורא כל כך במקרה הזה. אני כן מסכים עם יובל דרור שהפרסומת חודרת לכל חלקה (י”א חולצה) טובה, וחבל… אבל כמו שכתבו פה כבר כמה – זו תופעה חובקת עולם, ועד שלא ימצאו את הכדור/זריקה/צ’יפ שמסנן לאנשים את הפרסומות ויהפוך אותן ללא אפקטיביות – אני לא רואה את הסוף של ה”טרנד” הזה.

    לעניינו של אליהו, שהוא דוגמא לא רעה אם מתייחסים לרוח המאמר, אבל גם די ברור למה הוא לקח אותו אישית (כי התייחסו אליו אישית – כמובן), אם הייתם טורחים לקרוא מה בכלל אליהו עושה הייתם רואים שהוא לא עוצר כל אדם ברחוב ומסביר לו מה החולצה מפרסמת, הוא אפילו לא בהכרח יוצא איתה מין הבית, המקום היחיד שבו הוא מספר משהו הוא בבלוג שלו (בצירוף סרטון קצר שהוא מעלה ליוטיוב וכדומה). אז הוא לא שונה בכלל מכל אחד אחר שלובש חולצה עם לוגו ברגע שהוא יוצא לרחוב – אנשים שיתקעו איתו במעלית אפילו לא ידעו שהם נמצאים ביחד עם “שלט חוצות” באותו מרחב…

    זה גימיק, זה סוג של Publicity Stunt, זה מועיל לחלק מהמפרסמים בקידום במנועי החיפוש, וזהו, הבחור לא מוכר את נשמתו, ולא את גופו, רק כמה שעות מהיום שלו (כמוני, כמו כל אחד שעובד בשביל שכר) – חלק מהעבודה שלו זה ללבוש חולצה, וגם לצלם “סרטי תדמית” כמו שחלק מהעבודה שלי זה לתכנת משחק מחשב… יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: