תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית נמשך כ-40 שנה. יש שטוענים שהכל החל במלחמה ההיא, מלחמת ששת הימים, שלאחריה התבשמה החברה הישראלית בניצחונה שלה והפכה את אלופי המטכ"ל לסלבריטאים. יש שיטענו ששורשי ההתבהמות נעוצים בשנות השמונים אז הבנקים בישראל עסקו בוויסות של שערי המניות שלהם כדי להבטיח שהם יהיו תמיד בעליה, עליה שתייצר תחושה שהמניות שלהם לא יכולות לרדת, תחושה אשר תמשוך משקיעים שיזרימו כסף לבנקים באמצעותו הם התרחבו והתעשרו עד אשר קרסו תוך שהם מטביעים איתם את המוני בית ישראל.
יהיה המקור לתהליך אשר יהיה (ואפשר להעלות עוד כמה תזות), אין כל ספק שהחברה הישראלית מתבהמת. מחברה שקמה על חורבות העם היהודי וראתה באחריות קולקטיבית ערך עליון, היא הפכה לחברה אינדיבידואליסטית, הנשלטת על ידי קומץ משפחות הון, שמשלמת משכורות עתק לכמה יחידי סגולה אשר יום עבודה שלהם שווה לכמה חודשי עבודה של עובדיהם. חברה שנמצאת במרדף אינסופי אחר כסף ומוכנה למשכן עבורו את ערכיה. חברה בה שר אוצר ושר עבודה ורווחה כבר מבלים בכלא בגין עבירות מרמה ושוחד וראש ממשלה לשעבר נמצא בעיצומו של משפט.
במרכז תהליך ההתבהמות של החברה הישראלית נמצאים אמצעי התקשורת ההמוניים. בשנים האחרונות עסוקים אמצעי התקשורת, בעיקר העיתונות המודפסת והאלקטרונית, בפמפום בלתי פוסק של מסר אחד: זה הכל כסף. זה לא מקרה שזה הסלוגן שבחר "דה-מרקר" בעת היווסדו, אך "דה-מרקר" אינו האחראי הבלעדי לעליה במדד ההתבהמות של החברה הישראלית.
בחנו את תוכניות הטלוויזיה המוצגות בפני אזרחי המדינה: ב"האח הגדול" נכנסים אנשים לבית כדי לזכות במיליון שקל. ב"הישרדות" עוברים אנשים לאי כדי לזכות במיליון שקל. ב"מירוץ למיליון" – בדיוק, מיליון שקל. "הרווק" מעניינת לא בגלל הרווק אלא בגלל שיש לו כסף. מאז אמצע העשור, העיתונים מדרגים ללא הפסקה את העשירים והמתעשרים. הם בודקים כמה כסף יש להם, כמה הם עשו בשנה האחרונה, איך הם עשו אותו, האם הם עלו או ירדו. זה הכל כסף.
גם בשנה שעברה מוספי החג של העיתונים השונים מילאו אותי בגועל. המסורת ממשיכה השנה: "דה-מרקר" מזמין אותי לענות על שאלון שיאפשר לי לענות אחת ולתמיד על השאלה "האם אני כריש נדל"ן". אני ממש זקוק ל"דה-מרקר" בשביל לדעת את התשובה. מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציג את הטלפונים הסלולריים הכי יוקרתיים, המסכים השטוחים הכי דקים, המסגרות הדיגיטליות, מצלמות הוידיאו ושאר מוצרי האלקטרוניקה שעולים אלפי שקלים כל אחד. חס וחלילה שלא אתפס עם משהו לא ממותג, לא יקר, לא נחשב.
גלגולי העיתון "מעריב" הם מטאפורה מוצלחת לתהליך ההתבהמות שעברה החברה הישראלית. העיתון הוקם על ידי עזריאל קרליבך בפברואר 1948 בגין מחלוקת שהתגלתה בינו ובעליו של "ידיעות אחרונות", יהודה מוזס, סביב השאלה האם עיתון הוא עסק כלכלי או גם מכשיר ציבורי, והתנהל כעסק הנמצא בבעלות העובדים בו. בשנות התשעים נמכר לאיל הון שמת בנסיבות מסתוריות והתגלה כנוכל, ומשם עבר לידיו של עופר נמרודי שהסתבך בפלילים בעת שניהל את העיתון, משך ממנו משכורות עתק ולבסוף הצליח לדרדר את העיתון ממעמדו בציבוריות הישראלית עד שלא נותר ממנו דבר.
באותו "מעריב", במוסף לחג בעריכת נטע ליבנה, מתפרסם אחד הפרויקטים הדוחים שהופיעו בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות, "הגביר של העיר". כך הוא שווק: "הקבלן. סוחר המכוניות. אשתו של הצייר. היורשת של שושלת הגלידות. יבואן הקרמיקה. בכל יישוב בישראל יש אחד כזה: ההוא עם הדשא הכי ירוק, הבריכה הכי כחולה והבית הכי גדול, זה שכל השכנים חולמים להציץ לתוכו. יצאנו לפגוש אותם".
קשה להתחיל ולתאר את תחושת הקבס שאחזה בי כאשר קראתי את המילים האלו. לאחריהן הציג "מעריב", עמוד אחר עמוד את תמונותיהם של כמה מגבירי המדינה כשהם מצולמים על רקע של בתים גדולים יותר או פחות, בריכות שחיה, וכמה ארמונות משיש.
הנה, משה פרץ משדרות, הוא חי בבית על שטח בנוי של 1,800 מ"ר, וכאן קבלן העפר מרואן נופי שבנה בית באילת בעלות של 5 מיליון שקל. ראשון לציון, באר שבע, עפולה, נהריה, עוספיה, אופקים, מעלה אדומים, חולון, חיפה, קריית שמונה, בית שאן, רהט – עוד ועוד ישובים, רובם המכריע מהפריפריה, שם הרבה יותר קל להריח את העשירים. הם מסריחים, אתם מבינים, מכסף.
רוב המצולמים רחוקים מלהיות האנשים העשירים בעירם. למעשה, הטענה ש"מעריב" יודע מי הכי עשיר בחיפה או בראשון לציון מגוחכת כמעט כמו הפרויקט הזה. סביר להניח שהם היו היחידים שהסכימו לשתף פעולה עם המיזם הדקדנטי.
חלק מהמצולמים רכשו את בתיהם לפני שנים רבות ועם הזמן הנכס השתבח. האם זה הופך אותם לגבירים? זה לא משנה. ההתבהמות של העיתון מדביקה את המצולמים שחושפים את עצמם, את משפחותיהם וואת אושרם כמו אחרוני מפריסי הפרסה אשר מציגים לראווה את אורך הקרניים שלהם או את היקף אשכיהם.
אין פלא שאחד מהם מצליח שלא להבין את הסתירה הזועקת מהמשפט "אני תורם לקהילה, אבל הכל בסתר ואני לא מעוניין לפרט" כשהוא נאמר בגאווה בראיון חגיגי לעיתון.
חולפים יומיים ו"ידיעות אחרונות" מגיב בפרויקט משלו: הבתים הגדולים, המפוארים ומנקרי העיניים ביותר אותם בנו ישראלים בשטחי יהודה ושומרון.
איזה דיר חזירים.
חג שמח.
אבוי.
להגיד שההתבהמות היא תוצאה של הכיבוש נראה לי כמו היפוך של סיבה ותוצאה. הרי מרבית ה"מתבהמים" לא נטלו בו שום חלק אקטיבי שיכול להשפיע על מהלך חייהם. יותר סביר להניח את היפוך הדברים – שההתבהמות גורמת לנו שלא לפעול (או לפחות לא לבחור מנהיגים שפועלים) להפסקת הכיבוש.
המודל שעליו נבנתה המדינה היה חייב להתפרק – מי שנולד בישראל לא יכול ולא צריך להחזיק בערכים שנבנו מהשואה וגעגוע גלותי לציון. הבעיה העיקרית שהבחירה שלנו הלכה למודל האמריקאי, שאמנם מתאים מאוד לארה"ב שנבנתה מראש על ערכי האינדיבידואליזם, ולא על מודל שיש בו סולידריות רבה יותר. תוסיף לזה את הקיטוב (הרי היהודים לא סומכים על הערבים והחילונים לא סומכים על החרדים) ותקבל חברה משוסעת שסוגדת לכסף. מצד שני, התהליך הזה קורה גם בשפע של מדינות אחרות, שאין להם את הצרות שלנו, אבל עדיין סובלות מההשפעה של החדירה של היפר-קפיטליזם אמריקאי (תראה איך איסלנד התמוטטה בעקבות מינוף של המדינה כולה).
אגב, המוסף של ממון, אם אנחנו מדברים על אותו דבר, היה בסך הכל השוואה של מוצרי צריכה לא יוקרתיים במיוחד למעמד הבינוני – לחלוטין מסוג הדברים שמוסף כלכלי צריך לעשות. אני מופתע שלא הזכרת את כתבת ה"הומלסים עם כרטיסי אשראי" שהיא, בהפרש ניכר, הכתבה המגעילה ביותר שראיתי זה זמן רב בעיתונות הישראלית.
קנאי קנאי קנאי קנאי קנאי קנאי קנאי קנאי קנאי…
הסיבה לדעתי היא שהעם רוצה חיצוניות. וככל שהחיצוניות נוצצת יותר כך הוא מרגיש טוב יותר עם עצמו.
הינה לפני מספר שנים עזרתי לגולשים בפורום כלכלי; להבין את הקשר הישיר בין "אין כסף" לבין "הוצאות ריגשיות". מעזרתי עלה במפורש שבהחלט הסתדרתי בחיים.
העם המטומטם שגלש בפורום לא שאל לפירוט ולא שאל להתקדמות: הדבר היחיד שעניין אותם, מלבד "רק להתלונן", היה לקבל את *ההרגשה הטובה* שבהתבשמות מאבק הכוכבים שלי.
כך שלפני שאתה מאשים את העיתונים, תאשים את העם שזה מה שהוא רוצה לקרוא ושאלה התמונות בהן הוא רוצה להסתכל.
זה נראה לי צעד הכרחי. מאידיאליזם חסר פשרות ומערכת חברתית שכופה עצמה על האזרחים רצנו לקיצוניות השניה. העניין הוא שעדיין יש בנו את תחושת החברותא והצורך באחדות (ובלה בלה בלה) שנותנים לנו את הזכות להציץ לתחת של השכן. ובתכל'ס זה מה שעומד מאחורי כל הפרוייקטים האלה, של למי יש יותר (גדול).
בסופו של דבר זה יתאזן, ודווקא קצת יותר קפיטליזם לא יזיק. תחושת סולידריות אמיתית היא דבר שצומח מלמטה, בין אנשים, ולא נכפה מלמעלה על ידי השלטון. וזה יקרה, כאשר יהיה יותר חופש אישי ופחות כניעה למוסכמות חברתיות. תחושת הביחד הנוסטלגית הזאת, שפעם היה פה יותר טוב, הייתה במידה גדולה כפויה ומלאכותית.
איזה אחד- במקום הזה משתדלים לנהל דיון. אם כל מה שיש לך לתרום זה "קנאי קנאי קנאי" ילדותי, לך תציק לרני רהב ("רעה רעה רעה") תחזור לשחק בפיפי-קקי ותעזוב אותנו בשקט
אמנם לא קראתי במו עצמי, אבל אני מצטרפת לנמרוד בעניין ריח החזיריה הנודף מ"פרויקט ההומלסים" (נתקלתי בפרומואים, הקאתי את נשמתי וויתרתי כל רעיון המחבר בין ידיעות אחרונות לסלון שלי בחג זה).
ובאותו הקשר (או לא) כמה דקות לפני שקראתי את הפוסט הזה נתקלתי בפוסט של הגברת ואנדר אחותך שקישרה לכתבה/ידיעה/סיפור בדיוני בכלכליסט, שמסביר למה אורגזמה נשית היא כמו תבלינים מזוייפים.
יו"ר יקר. אולי הגיעה העת לתחרות חדשה 🙂
הכתבות האלה מזכירות לי מלפפונים רקובים מכוסים עובש. אני לא קונה את העיתון שעוטף אותם ולא צופה בהם בטלוויזיה. הם כל כך מגעילים שלא מצאתי תמונה להמחשה.
השרדות והרווק ומגזינים על אנשים עשירים הם כולם פואמטים אמריקאים, ובכל זאת, איכשהו אפילו הבהמיות האמריקאית נראת פחות בהמית מהבהמיות הישראלית, אני מנסה להבין למה ודי קשה לי לשים את האצבע על מה ההבדל.
אולי זה שבסך הכל, עם כל הקיטוביות, ישראל כל כך קטנה שלטובה ולרעה, בין אם כותבים על כסף או על עוני, תמיד מדברים עלינו ועל שכנינו ולא על אנשים רחוקים עם חיים מבודדים ורחוקים משלנו.
אני חושבת שהכיבוש הוא סימפטום ולאו דווקא הגורם לתופעה. בעיני הגורם העיקרי היא הקמת מדינה שהיא מלכתכילה לא שיוויונית לכל האנשים שגרים בה, ההפרדה ל"יהודי" ו"כל השאר" היא מאוד מזמינה להפסיק לראות אחרים כבני אדם.
איה – החיקוי תמיד נראה גרוע מהמקור. בעיקר שבמקור (ארה"ב) יש כסף של ממש, ולכן אפשר ליצר את כל הפורמטים הטלויזיוניים, לדוגמא, בלי לזחול לפתחם של ספונסרים כל חמש דקות שידור, וכך ליצר תוכניות מטופשות אבל לא טיפשיות, מודעות לעצמן, שמעליבות את האינטיליגנציה קצת פחות מהעותקים הישראליים.
מצד שני בארצות הברית יש אלטרנטיבה, והרבה ממנה – תוכניות אינטיליגנטיות כמו הסימפסונס או "רוק 30" יכולות לא רק להתקיים בקושי, אלא למשוך מספיק צופים כדי להצדיק את עצמם כלכלית ברשתות המיינסטרים. שלא לדבר על מה שהולך במקומות יותר "אלטרנטיביים" – ושם, בניגוד לארץ, להיות יוצר אלטרנטיבי לא אומר לעבוד בחינם.
למה לחפש מקור לתהליך.
אנחנו לא פחות בהמות משאר העולם, טוב, אולי קצת יותר.
אולי הסיבה היא שהצלחנו לפתח את המדינה להיות מדינת שפע מתקדמת כלכלית וטכנולוגית (כמעט) כמו שאר מדינות "המערב" ולכן, רואים אצלינו אותם תופעות:
אינדיווידואליזם, פערים כלכליים – פה יש לנו ההישג של להיות שניים אחרי ארה"ב. זה הישג לאור העובדה שלהם היו כמה מאות שנים של קפיטליזם ולנו בקושי עשרים, שלושים – התמסחרות וכד'
לגבי הטלוויזיה הירודה: האח הגדול, הישרדות ודומיהם מועתקים מהטלוויזיה של ארה"ב ואירופה – ככה זה טלוויזיה מסחרית. למרות שנראה לי שאיכשהו, אצלינו זה יותר ירוד לעומת האחרים (למעט איטליה, אולי).
לגבי המוסריות שלנו לאור השואה: לי נראה שאנחנו לא פחות "חארות" מאחרים. האנטישמיות, הרדיפות והשואה הייו נסיבות היסטוריות שלמזלנו הרע, נקלענו אליהם. מרגע שהשתחררנו מזה וצברנו כח, אנחנו מתנהגים בלא פחות גסות וברוטליות מאחרים, כאשר אנחנו נקלעים לקונפליקט אלים (עם הפלסטינאים) ואנחנו לא פחות אגואיסטים מאחרים כשנוצרת בעיית הגירה מוגברת של פליטים אפריקניים שאנחנו לא רוצים פה.
מה שכן, נראה לי שבחוסר התחשבות וגסות בהתנהלות היום יומית, אנחנו מובילים.
ואולי זו לא אנחנו שהפכנו להיות בהמיים אלא התקשורת שהולכת ומקצינה על מנת להתמודד מול נתח שוק הולך ומצטמצם?
כל הכבוד. חשוב לומר את זה.
לגבי המוסף של ממון: ראיתי. זה יד רוחצת יד קלאסי. מכניסים ככה את הלשון עמוק באחוריים של היחצ"נים, ואח"כ מקבלים מהם טיסות לחו"ל. נראה את ממון כותבים משהו רע על מוצר פעם. אני פעם ביקרתי את מיקרוסופט על אחד מעשרות שירותי האונליין שלהם (שבוטל בינתיים – מעניין למה!), והם הפעילו כזה מכבש לחצים כדי לחסל את הטקסט הזה ולסרס אותו. אבל בשביל הסכומים העלובים שכתבי ממון מקבלים, אולי באמת לא כדאי להם ללכת להילחם בטחנות רוח ועדיף להם להפיק מוספים פרסומיים כאלה.
קשה להלחם נגד חברה מתבהמת, שסוחפת כל חלקת חינוך טובה שניסינו להעניק לילדים שלנו. הדרך היחידה להתנגד היא בדוגמא אישית. לא מספיק לכתוב בלוגים ותגובות לבלוגים, צריך לעשות. מה לעשות? הנה לדוגמה, אחרי שבפעם המאה מקרינים ב-HOT את פרטי ההכנות לחתונה הבהמית של משפחת בובליל – אפותיאוזה של חזירות – אנו בודקים בקפידה את זכרונותינו מעשרת החתונות האחרונות בהן נכחנו. אנשים ששורדים, לא עשירים ולא מולטימיליונריים, סתם פקידים, נכנעים ללחץ החברתי וממשכנים את עתידם כדי לחתן את ילדיהם עושר-דמה.
לאומת זאת, קיבלנו השבוע כרטיס קטן שהודפס בטוב טעם, בזה הלשון:
"בימים אלו נישאת, בשעה טובה, בתנו הבכורה XXXX לבחיר ליבה XXXX, לאחר ארבע שנות חברות. ככל זוג הורים המחתן את בתו הבכורה היינו רוצים לחגוג את האירוע בקרב מירב קרובינו וידידינו היקרים ואתם ביניהם. במהלך ההכנות לאירוע התברר כי החינוך לענווה ולפשטות שקיבלנו מהורינו, עבר גם לדור הבא. הזוג הצעיר ביקש לקיים טקס מסורתי צנוע, בהתאם לאופי המשפחה החדשה הנוצרת ועל פי אמונתנו וערכינו המשותפים. על כן, נבצר מאיתנו להזמינכם לטכס החופה.
אנו מודים לכם על הידידות וההבנה, ומאחלים עוד הזדמנויות רבות
לחגוג ביחד."
אנו קוראים לאחינו היהודים השפויים לאמץ מנהג זה של אי-הזמנה ולחזור לפרופורציות. אמן!
לצערי, יובל, אני לא מסכים, ועוד יותר לצערי, אתה מביט אל העיתונות והתקשורת הישראליים ורואה בהם את אותה התבהמות, ומכך מסיק שהחברה הישראלית התבהמה בעצמה.
וזו טעות.
משום שהעיתונות והטלויזיה (שעליהם אתה בעצם מדבר) הן לא מייצגות נאמנה של החברה הישראלית בכללותה. למעשה, ככל שחולפות השנים הן מייצגות פחות ופחות שכבות. אלא מה, שהעובדה שהן מייצגות פחות ופחות מציבה אותן בבעיה. ערוץ 2 הוא כבר לא מדורת השבט. הוא בקושי פחם שבמקרה הכי טוב צופה בו רבע העם. מה עושים שלושת הרבעים האחרים? לא צופים (משלל סיבות), גולשים באינטרנט (אחוז המחוברים לאינטרנט במדינה עבר מזמן את אחוז הכבלים והלוויין, וודאי את קוראי העיתונים).
אמצעי התקשורת מנהלים את הקרב המאסף שלהם על תפקידם המוביל כקובעי דעת הקהל וכשופרו של העם. וכדי לנצח בקרב הזה, הכל כשר – רכילות זולה, חיקוי פורמטים אמריקאיים, צבע, ציצי, רדידות שפה ומסרים, קיצור כתבות, ריבוי פרסומות ועוד ועוד. באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי היינו קוראים לזה "זוית פתיחת הרגליים" ונהגנו לומר שכשהרווחיות מתחילה להישחק, אמצעי התקשורת יפתחו את הרגליים עד שיישבר להם האגן. וזה קורה ממש עכשיו. שומעים את הקנאק בכל כתבה כזו ובכל גליון סופשבוע.
חלקים גדולים יותר ויותר בחברה הישראלים מרגישים פחות מנוכרים אליה. פחות מקופחים. המצב הסוציו אקונומי הוא טוב יותר מאי פעם. אפילו רמת הפשיעה בישראל, שהיא עדיין נמוכה ביחס להרבה מדינות מערביות שאתה לא היית קורא להן "מתבהמות", נמצאת במגמת ירידה. (הפניות: http://cafe.themarker.com/post/739866/ וגם http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_countries_by_intentional_homicide_rate)
אז נכון, עשרים השנה האחרונות היו ממש מחורבנות במה שקשור לבחירת מנהיגים ולפוליטיקה פנימית. ראשי ממשלה ושרים נמצאים תחת חקירות, וחלקם אפילו יושבים בכלא. "הבושה הלכה לאיבוד" ושאר הרינונים האלה. אבל אני, במקום לראות את חצי הכוס הריקה, מעדיף לחשוב על זה ככה: כל שחיתות שמתגלה, כל ח"כ שהולך לכלא על דברים שלפני ארבעים שנה היו נסגרים בקריצה ולחיצת יד פנים-מפלגתית (משה דיין, מישהו אמר?) גורמים לי לחשוב שבעצם העניינים פה מתקדמים למקום חיובי.
סליחה על האופטימיות. אני יודע שזה לא אופנתי.
האמת – המילה הראשונה שעלתה לי לראש בתוך כל בליל המילים של מוספי החג הייתה צער, לא התבהמות.
צער שזה מה שאנחנו, שזה מה ששמים לנו על הצלחת, ושזה מה שבסופו של דבר אנחנו אוכלים. כי זה מה שיש.
סולידריות אמיתית אולי צומחת מלמטה [ולא במגדלי אקירוב], אבל היא משהו שלא צריך לבוא מחוסר, אלא מערכים. אנשים שחיים בחברה שיש בה סולידריות, שזה אופיה הטבעי, נמנעים מלנקר עיניים – פשוט כי זה לא לעניין ואין בזה טעם.
כי כאדם אכפת לך שלשכן שלך אין, יותר מאשר הרצון שלך להראות לו כמה לך יש. אבל זה כנראה לא מה שיש לנו פה.
איפשהו בתוך הצמיחה, ההצלחה [וכן גם הכיבוש שתרם את חלקו לכלכלה הישראלית מאז 67], איבדנו חלק מהאיכפתיות ומהאחווה שאפיינה את הדור שלא היה לו.
כי תמיד היה מי שיש לו יותר, ומי שיש לו פחות.
במשפחה שלי מספרים שבשכונות שהם גדלו אף ילד לא הלך לישון רעב, פשוט כי דאגו שלכולם יהיה. באופן טבעי.
אולי כי לכולם לא היה הרבה, אז לחלק בין כולם היה פשוט יותר.
הגביר של העיר, הכריש של הביצה וכל השאר – הם חלק מאותה תרבות שמצער אותי שמאפיינת את מה שישראל הפכה להיות. כהה, כלכלית, אדישה, עצומת עיניים, וחומדת.
ואחרי כל זה, וכל החגים ומוספיהם – שיהיה שבוע אופטימי.
שחר