הפתעה: Blippy נסגר

בשבוע שבו אתר הרשתות החברתיות LinkedIn מונפק, מזנק ביותר מ-100% ביום המסחר הראשון, ובאופן רשמי מכריז על תחילתה של בועה חדשה, משמח לגלות שבכל זאת לא פס ההיגיון מהעולם.

לפני שנה וחצי כתבתי על אתר אינטרנט חדש, Blippy, שמזמין אנשים להעביר את מספר כרטיס האשראי שלהם לרשות האתר, לא כדי שזה יגבה מהם כסף (חלילה), אלא כדי לאפשר לחבריהם לעקוב בזמן אמת אחר הרכישות של בעל הכרטיס: בכל פעם שבעל הכרטיס מבצע רכישה איפשהו, רשימת העוקבים אחריו תקבל הודעה שתדווח על הרכישה. הייתי משוכנע שהשירות הזה ייעלם ואולם בחלוף חצי שנה הוא עדיין היה איתנו.

אבל יש תקווה. בחלוף 18 חודשים מאז שהאתר הפציע נודע שהחברה תחדל מלהשקיע בפיתוח שירות-שיתוף-המידע-שמתקבל-בכל-פעם-שקונים-משהו-בכרטיס-האשראי ותפנה לרעיונות אחרים. החלק המעניין בסיפור הזה הוא שבחברה הושקעו לא פחות מ-13 מיליון דולר. אלו 50 מיליון שקל שהתאיידו. אין לי בעיה עם השקעה בחברות סטארט-אפ, זה כל הרעיון שבהשקעה בחברות האלו: לפעמים אתה מצליח ולפעמים לא. הבעיה שלי היא שההשקעה ב-Blippy היתה כל כך מופרכת שהיה הרבה יותר הגיוני להעלות באש ערימה של שטרות בשווי 13 מיליון דולר; לפחות אפשר היה להתחמם מהמדורה במשך כמה דקות (נראה לי שריח מדורות ל”ג בעומר שעולה באפי משפיע על המטאפורות שלי).

אינני יודע אם היעלמותו של Blippy מרמזת של חזרתה של השפיות. אם כבר, הנפקתה של LinkedIn מלמדת כי הטירוף עומד לנצח ומעתה כל מה שידיף ניחוח של רשתות חברתיות, יזכה למקדם הייפ גבוה.

14 מחשבות על “הפתעה: Blippy נסגר

  1. תאכלס זאת זכותם של המשקיעים להשקיע\לבזבז את כספם היכן שיחפצו (כל עוד כמובן לא יבואו לממשלה בבקשה לחילוץ בסטייל של הבנקים באמריקה), הרי ישנו מעט הגיון בהשקעות מסוג זה, כמו שראינו במקרה של טוויטר, מי חשב ששורת סטטוס עם מגבלה של 140 תוים תהפך ללהיט.

  2. ל-1 בלק שיפר: אתה מבלבל בין הכנסות לרווח.
    ההכנסות של לינקדאין ב-12 החודשים האחרונים שקדמו להנפקה היו כמעט 300 מיליון דולר.
    לפיכך היא נסחרת כרגע במכפיל של בערך 30 על ההכנסות (די מטורף).
    הרווח שלה ב-12 החודשים האחרונים הוא כ-3.5 מיליון דולר, אם אני קורא נכון את הנתונים ב-yahoo finance (יש שם איזה בלבול כרגע עם שווי השוק) מה שאומר שמכפיל הרווח הוא, ובכן, לא הגיוני.

  3. בליפי היא למעשה שירות ביקורות ודעות על מוצרים שניסה לרכב על גימיק של האשראי. לא הלך כל כך.

  4. זה טבעו של הון סיכון – מכפילי רווח מטורפים. כי אם הפוטנציאל יתממש הרווחים יהיו עצומים. זה לא מחלה של השנים האחרונות אלא של כל מיזמי הון סיכון אחרים מראשית ההיסטוריה. גם המייפלאאור היתה בסופו של דבר מיזם של הון סיכון (שלא הצליח).

    יש כאלו שזה מתאים להם ויש כאלו שלא. מי שהשקיע ברציו בתחילת הדרך עשה קופה אדירה בזכות האמונה הזו. והשווי של רציו מגלם שווי כלכלי אמיתי. יש לי מכר שמשקיע במיזמים ובמניות של חברות מטורללות כאלו. 99% מהפעמים הוא נכשל. מקרה אחד שהצליח הפך אותו לאיש עשיר מאד.

    מה שכן, יש ניחוח בועה באוויר. אני לא יכול לגבות את מה שאני אומר בנתונים.

  5. די נמאס לי מהאימרה ״זכותם של המשקיעים לשרוף את כספם״. זו לא זכותם, כי כשהם פושטים רגל, הם באים אלינו בבקשה שנציל אותם וטוענים שאסור לתת להם לקרוס.

  6. משה (8): מי בא אליך שתציל אותו אחרי שהוא השקיע בחברת סטארטאפ? אף אחד לא פושט רגל כי הוא השקיע בחברה כמו בליפי (ואם כן הוא כל כך מטומטם שאציל אותו רק כדי להפסיק לצחוק). הוא מקסימום לא קונה את היאכטה שרצה. מישהו בא אליך כדי שתעזור לו לקנות יאכטה? משה! אני מגלה עליך דברים חדשים!

  7. אחד לשעבר: צודק, אולי גם המשקיעים התבלבלו.

    נראה לי שזה הבעיה הכללית עם רשתות חברתיות, ברגע שהן מפסיקות להשקיע
    את ההכנסות שלהן בעצמן, ומתחילות לנסות להיות רווחיות, הן מאבדות מומנטום ו…
    מתות.

  8. אני מתקומם מאוד כנגד המשפט שכתבת: שלא אכפת לך שישקיעו את הכסף הזה ושהוא ילך לאיבוד.

    אנחנו לא חיים בעידן שהמשקיעים משקיעים את הכסף שלהם, אלא בעידן שהמשקיעים משקיעים את הכסף של האחרים… בעיקר את הכסף שלנו. קרנות הפנסיה (בארץ ובעולם) מתחרות אלו באלו למי יש את הרווחים הטובים ביותר וזה מעודד את בעלי הקרנות לקחת סיכונים. לא מזמן סטנלי פישר חסם את מינויו של מנכ”ל בנק הפועלים מהסיבה הזו, וכשלב לבייב הפסיד כסף כולנו כמעט אכלנו אותה.

    צריך להיות לכל אחד מאוד אכפת שבעלי מניות “אחראים”, מבצעים כאלה שטויות , ולו מהסיבה שהם שולטים על הכסף שלנו, לא נותנים לנו גישה אליו בתואנות שאנו “לא אחראיים”, וכשהם מאבדים את הכסף (כמו במקרה של קרן הפנסיה של פועלי בניין בישראל), הם מאשימים אחרים ומעלים את גיל הפנסיה.

    אז אני חושב שעם (וקצת בלי) קשר למאמר היפהפה שכתבת על הבועה, צריך לומר את הצד השני, והצד השני שהכסף שילך לאיבוד (כמו במשבר הכלכלי בארה”ב , כמו במקרה של ברני מיידוף, וכמו במקרה של אנרון) יהיה כסף של אנשים תמימים שסמכו עליו כדי להגיע לפרישה מכובדת ולא כדי להיות מליונרים. בכל זאת 13 מיליונים שהלכו לאיבוד זה לא דבר שאפשר לגחך עליו 🙂

  9. זה נשמע כאילו היזמים חשבו על הרעיון הכי מופרך לאתר אינטרנט, צחקו כשהפרוייקט באמת התרומם ושפשפו עיניים בתדהמה כשבאמת השקיעו בהם כסף.

  10. אוף-טופיק. אולי בתור איש אקדמיה אתה תוכל לענות על זה: אני לומדת למבחן כרגע וקוראת מאמרים מרדימים ב-Restorative Justice. תהיתי לעצמי, למה מאמרים אקדמיים כתובים באופן כל-כך טרחני, חוזרים על עצמם במשך עשרות עמודים והופכים נושאים מעניינים לשעמום טיכו? איך ייתכן שבעיתונות אי אפשר לברבר הרבה מחשש שהקהל יברח, ובאקדמיה אין שום הגבלה על מספר העמודים או המילים? למה במאמרים אקדמיים אין אלמנטים של הנגשת התוכן לקהל רחב יותר, איזשהו מאמץ להיות ידידותי לקורא? יש לי תיאוריה לפיה פרופסורים נכבדים לא רוצים שהעולם יידע שהם מקשקשים שטויות, ועל כך מסווים זאת באמצעות טירחון הקורא למוות. אנא אשר או הכחש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: