בואו וננצח הפעם

זה באוויר. זה נמצא בכל מקום, זה מטלטל את הדמיון ואת המחשבה. החשש הגדול ביותר הוא שמה שצובר תאוצה יאבד את המומנטום רגע לפני שירשמו הישגים אמיתיים. לצערי, לצעדה של מוצאי שבת הקרובה לא אוכל להגיע אבל מי שיכול להגיע, שם הוא צריך להיות. אין מקום חשוב יותר, אין זמן נכון יותר, אין רגע מתאים יותר מהמקום הזה, הזמן הזה והרגע הזה.

טרייסי צ’פמן שרה:

Poor people gonna rise up
And get their share
Poor people gonna rise up
And take what’s theirs

זו לא מהפכה של אנשים עניים, לא הם המתקוממים. זו מהפכה של בורגנות זעירה וצעירה שנמאס לה שמועכים אותה, שמנצלים אותה, שנמאס לה להיות הפרה הנחלבת של המדינה. מהר מאוד הבינו אנשי האוהלים, ומיד אחריהם הפוליטיקאים, שזו לא מחאה על דיור ולא על קוטג’, לא על דלק ולא על עגלות. זו מחאת ה”נמאס לנו” הראשונה והיא מכילה את רוב רובו של הציבור המרכזי בישראל – בזו עוצמתה. אך גם זו עשויה להיות חולשתה שכן אחרי שהקול שלנו יתחיל להצטרד מלצעוק “נמאס לנו!” ישאלו אותנו: אז מה אתם מציעים?

נדב אייל, אולי הסיבה היחידה שאני מצטער שהפסקתי לקנות את “מעריב” בסופי שבוע (אבל לא עד כדי כך שאשכח שב”עיתון” הזה כותבים גם ליבסקינד מעורר הבחילה וימיני הטרחן), ניסח זאת היטב כאשר כתב שמה שאנו דורשים הוא חוזה חברתי חדש; חוזה חדש בין המנהיגים לבין האזרחים, בין המדינה לתושבים. חוזה חברתי שמגדיר מחדש את חלוקת המשאבים במדינה כך שזו תהיה צודקת יותר. זה לא עניין של סוציאליזם, זה עניין של צדק בסיסי. הישראלים לא שונאים עשירים ולא מתעבים פוליטיקאים. הם שונאים עשירים שהתעשרו על חשבונם, הם מתעבים פוליטיקאים ציניים, תאבי שלטון ושררה, כאלו שהטריק היחיד שהם מכירים הוא שקר, הסתה, תככנות וצביעות. יש כאלו לא מעטים מימין, משמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים.

במובן הזה המחאה הזו היא לא פוליטית כיוון שהיא לא מבוססת על קווי החלוקה הבנאליים של הפוליטיקה הישראלית הקלאסית: שמאל-ימין, חילונים-דתיים, יהודים-ערבים. אבל מי שחושב שהמחאה הזו אינה פוליטית אינו יודע מהי פוליטיקה. בראש ובראשונה פוליטיקה היא הזירה בה נחתכים סדרי העדיפויות שמכתיבים את חלוקת הכוח והמשאבים בחברה. פוליטיקה היא המקום שבו מחלקים את העוגה.

לכן אני אומר “אל תפחדו לומר שזו מחאה פוליטית”. זו מחאה פוליטית. כמה אירונית העובדה שמי שמחזיק מעצמו פוליטיקאי מקצועי, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לא מבין ששטיק ההסתה הרגיל שלו (“הם שכחו מה זה להיות יהודים”, “הם מ-פ-ח-ד-י-ם” ושאר ביטויים מכוערים ומפלגים), לא יעזור לו הפעם. הוא לא יצליח לצבוע את המחאה הזו בצבעים הירודים הרגילים שלו (“שמאל סהרורי”, “הקרן החדשה לישראל” וכל הבולשיט הזה) מכיוון שמורים, רופאים, עובדים סוציאליים, סטודנטים ושוטרים, עובדי הייטק, אנשי שירות לקוחות, עובדי הרשויות המקומיות או קופאיות – בין אם הם מצביעים למרצ או לליכוד, לקדימה או לעבודה, כולם נאבקו יותר מדי זמן כדי לשרוד ולכולם נמאס.

אני מחזיק למהפכה הזו אצבעות כי היא הזדמנות שמגיעה אחת ל-40 שנה. אם היא תוחמץ יהיו אלו הנכדים שלנו שיאלצו להיאבק בפעם הבאה. אז בשביל הנכדים של כולנו, וגם בשבילנו, בואו וננצח הפעם ונשאיר אחרינו מדינה צודקת יותר.

נכתבו 29 תגובות לפוסט “בואו וננצח הפעם”

  1. סטס:

    (אני קורא די קבוע ומסכים על רוב הדעות שלך אבל ממש לא בתחום הכלכלי)
    אם כל הרומנטיות שבאה עם מהפכה, נראה לי שכל ההילול של העיתונות סביב המהפכה הזו, נובע מקיומה ולא ממטרתה, התומכים בסה”כ שמחים שהעם מוחה ולא יושב בצד כנגד המעשים של פוליטיקאים “ציניים”, “תאבי שלטון” ו”שררה”.
    אם הם היו חושבים בביקורתיות על הדרישות של ה”מהפכנים” הם היו מבינים עד כמה הדרישות הזויות, הרי בתכלס הם, המיעוט, רוצים שהממשלה תגיד לרוב, שאר האוכלוסיה, מה לעשות עם הרכוש שלהם בין אם זה פיקוח על השכ”ד שידרוש עוד אלפי פקידים ומין הסתם הקמת רשות כדי לסדר ג’ובים או סיבסוד שגם ידרוש עוד אלפי פקידים ומין הסתם הקמת רשות כדי לסדר ג’ובים.
    אז רק תענה לי, למה שאני אממן את כל זה?

  2. אלירם:

    סטס, למה אתה חושב שהדרישות באות מהמיעוט? רוב מוחלט מהאנשים שדיברתי אתם על הנושא גאה במוחים ומבין ומזדהה עם צעקתם. ולא אני ולא הם משתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
    טענה שאני לא מבין: זה יעלה הרבה כסף.
    פיקוח על שכ״ד לא עולה כלום למשלם המיסים. זה לא שונה בירוקרטית ממוצרים אחרים שכיום נמצאים תחת פיקוח. בניית דירות מואצת גם היא לא עולה גרוש. הענקת קרקעות בחינם דווקא כן עולה כסף, אבל ממילא היא תיטיב רק אם הטייקונים ולא עם רוכשי הדירות.
    שמעתי גם לא מעט הצעות שיעזרו לממן הוצאות: מס עזבון על עזבונות מעל 10 מליון ש״ח, ארנונה מוגדלת על דירות שלא גרים בהן, שלא לדבר על מהלכים שראוי שיקרו כמו ביטול המאגר הביומטרי היקר להחריד והמטופש. מאות מליונים שיושקעו בבניית מאגר טביעות אצבע ירדו ממילא לטמיון אחרי שכל גנב יקנה לעצמו זוג כפפות בארבעה שקלים.

    הכרה בגני הילדים של הילדים שלי כהוצאה מוכרת תאפשר ליותר נשים לצאת לעבוד. זה אמור להגדיל את הצמיחה, לא? יווצרו עוד משרות למטפלות וממשכורותיהן שיהוו הוצאה מוכרת ינוכה למדינה מס. אז איפה פה ההפסד בדיוק?

    יש עוד שלל עוולות אצלנו. כשיטה. כללי המשחק השתנו ומי מהפולוטיקאים שלנו שלא יתאים את עצמו ומהר, צריך למצוא את עצמו מחוץ להנהגה או בכלא.

    פעם היה מותר לטפוח על ישבנה של פקידה. היום זו הטרדה מינית. כיום מקובל לעשוק בלי חשבון (ראה גם שיטת מצליח אצל חברות הסלולר וחברות הביטוח). זה יקח זמן אבל אני מקווה שזה ישתנה באותו האופן.
     
    חוץ מזה, הנקודה היא שלא אכפת לי לשלם יותר אם יש בכך צורך אמיתי ואם כולם נושאים בנטל, אבל כיום מתיחסים אלינו כאל פרה חולבת ופשוט נמאס.

  3. הדבה:

    נראה לי שההתמקדות בפרטים לא מאפשרת לראות את היער.
    כמאמר הסיסמא המובילה “העם רוצה צדק חברתי”
    צדק חברתי
    זה משהו שאפשר לתרגם אותו למדדים מקרו כלכליים. (ג’יני)
    שהוא אחר מצמיחה, מאינפלציה ואפילו מאחוזי אבטלה.
    שאף אחד לא מדבר עליו בצמרת הכלכלית
    המחאה היא דרישה לשנוי הגדרת המטרות.

    איך זה יקרה?
    מבחינתי שזה יהיה אפילו היד הנעלמה אם היא תצליח. (והיא לא – נתנו לה כבר המון זמן)
    אבל האיך הוא הפחות חשוב
    קודם כל בוא נקבע מה רוצים להשיג.

  4. עוד יובל:

    זה לא הדיור, ולא הקוטג’, ולא הדלק. מדובר כאן על יוקר המחיה שעלה ועלה (יחסית לעלייה ברמת ההכנסה), והותיר את מעמד הביניים להאבק על קיומו. שורש הבעיה הוא בסדרי העדיפויות המעוותים אליהם נסחפה ההנהגה שלנו ב-20 שנה האחרונות, כאשר מגזרים סקטוריאלים מסוימים מאוד זוכים להטבות מפליגות על חשבון רוב האוכלוסיה, ובעלי ההון הם דוגמא. הממשלה נתנה ונותנת עדיפות לא פרופורציונלית לקבוצות מיעוט, אשר בתורן עושות את הדבר הטבעי ודורשות עוד ועוד. סתם לידיעה, מי שרוצה דיור בר השגה – יש.

    לעניות דעתי, הפתרון הוא לא בהחלפת השלטון, למרות שלא הייתי מתנגד לראות את ביבי הולך הביתה. שלטון אחר (קדימה?) יפעל באותן דרכים בדיוק, אלא אם המסר יחלחל. הפתרון צריך להיות במתווה ארוך טווח, בו הממשלה מוכיחה (ונטל ההוכחה כרגע עליה בלבד) שסדרי העדיפויות ישתנו לטובת האזרח הממוצע. זה אומר שיפור התחבורה הציבורית, תקציבים לחינוך ובריאות, שימת דגש על השפעות של מהלכים לטווח של שנים.

    מקורות מימון ישנם (עודפי גביית מיסים, קיצוץ בתקציב הבטחון, הפסקת התמיכה במגזרים הנ”ל), וזה רק עניין של מדיניות. משר האוצר אני לא מצפה לגדולות ונצורות, אבל לראש ממשלה צריכה להיות פרספקטיבה טובה יותר, והוא אמור להיות המבוגר האחראי בכל הסיפור הזה.

  5. אסף:

    המחאה הזו היא בלוף.
    ולא בגלל שהדברים שהיא יוצאת נגדם הם לא נכונים או לא מוצדקים.
    היא בלוף בגלל שהיא מחאה כל כך לא מנוסחת, שבכלל לא ברור מה מישהו יכול לעשות כדי להוריד את המוחים מהעץ. לא ברור אפילו להם. התוצאה תהיה שהמחאה הזו תתאדה בלי הישג משמעותי
    ברגע שתתחיל שנת הלימודים\יתקרר קצת\יתחיל לשעמם\כבר לא יהיו הופעות טובות, ובסיבוב הבא אף אחד כבר לא יספור אותם\אותנו.
    במדינות דמוקרטיות לא צריך מחאות כדי להחליף שלטון (לשנות מחיר לקוטג’ כן – אנחנו לא בוחרים בהנהלת תנובה) צריך בסך הכל בחירות. רוב תכני המחאה לא מחדשים דבר וכבר היו מפלגות שחרטו על דיגלן שינוי בסדרי העדיפויות ודאגה למעמד הביניים שמוצא את עצמו לא נספר בין מתנחלים, חרדים ובעלי הון. אז מה? מישהו באמת חושב שמשהו מהותי ישתנה בבחירות הבאות?
    היו כמה חודשים של שקט בטחוני ופתאום העם מגלה סדר יום חברתי.
    כמה פיגועים לא עלינו, קצת בלאגאן בעזה או בלבנון ותראו איך ההמונים שוכחים את האוהלים ורצים לביטחוניסט התורן שירביץ עבורם לערבים. ושמחירי הדירות יחכו.
    כל עוד לא מתרגמים את המחאה הזו לקלפי היא לא מעניינת ולא מרשימה אותי – היא רק על הנייר.
    כשזה יקרה, אני אתחיל למחוא כפיים.
    אבל אני לא רואה את זה קורה בקרוב.

  6. מרק ק.:

    הדבה – אולי הם צועקים שהם רוצים צדק חברתי, אבל מאחר שצדק חברתי יחיב להעלות את המיסים על בני המעמד הבינוני והעליון שהם חלק ממנו בכדי לתת יותר לערבים ולחרדים, אני לא מצליח להבין איך צדק חברתי יעזור להם בחיים.

  7. נמרוד:

    נראה לי שמה ששומר את המחאה כל כך פופולרית היא שהמטרות לא מוגדרות היטב. ברגע שתהיה רשימת דרישות אנשים יתחילו לנשור. עוד משהו שעוזר למחאה הוא שאין בעם גרעין “קפיטליסטי” חזק שמאמין בשמירה על הקופה הציבורית ומתנגד להעלאת מיסים כמו הרפובליקנים בארה”ב. הבעיה היא שהמוחים לא מסוגלים ליצר רשימת דרישות מאוזנת שתשמור על התקציב. מצד שני, אולי זה כבר תפקידה של הממשלה.

    אולי הדבר הכי טוב מבחינת המוחים זה לשמור את המחאה על אש קטנה עד הבחירות – במקום לקרוא למהפכה שלא תבוא, או להפלתה של ממשלה לגיטימית על אג’נדה שהיא לא נבחרה עבורה, פשוט לחכות שהבחירות יקרו באווירה של שינוי כלכלי ואזרחי (ולא רק על רקע מדיני) – מה שבשילוב עם חזרה של העבודה למצע חברתי אמיתי יכולים להביא למהפך. לא רק הנהגה עם מצע חברתי סוציאליסטי, אלא כזו שנבחרה עם דרישה לממש אותו.

  8. יובל:

    מרק (6): כמה זמן לא הגבת פה? שנתיים? כמה לא מפתיע שזו התגובה הראשונה שלך מאז. ברור שלא תבין. למעשה, אם היית מבין, הייתי בטוח שאני חי במציאות מקבילה.

  9. יניב:

    אני רוצה להפנות אותכם להרצאה של ירון זליכה, כאן:

    http://www.youtube.com/watch?v=20mXNRglfk8&feature=youtu.be

    אני לא חושב ששמעתי דעה כזו עד היום, וזה שמאוד ממקד על מה באמת המאבק צריך להתנהל.

  10. גלעד:

    הממשלה תתחיל לשקשק כאשר אלפי עצמאים ובעלי חברות ישהו את תשלומי המע”מ ומס בדו”ח הקרוב כמחאה, עד שישתנה החוזה בין הממשלה לאזרחים. כרגע כספי המיסים הישירים נג(נ)בים ע”י האוצר, שמצוי בעודף תקציבי בריא, ומוצאים דרכם למגזרים מועדפים. מרד מיסים ישלח מסר ברור לממשלת ישראל, שהחגיגה הפוליטית נגמרה והגיע הזמן לחלק את העוגה בצורה הוגנת יותר.

    באווירה הציבורית הקיימת תתקשה הממשלה לשלוח את אלפי חייבים לבתי משפט, שם יוכלו להקריא מניפסט סטנדרטי המבוסס על עובדות בלבד ולדרוש תגובה רשמית מהמדינה.

    חבל שאין גוף חזק כדוגמת ההסתדרות שמאגד את בעלי העסקים הזעירים והעצמאים. גוף כזה יכול היה לעמוד בראש מרד מיסים מאורגן, ולמנוע קנסות ונקמת מנגנוני המדינה במורדי מיסים במועד מאוחר יותר.

  11. סטס:

    אלירם-
    גם אם זה רוב(וזה לא), זה מצדיק את ההעדפה שלהם על פני הזכות לקניין של השאר?
    לגבי רגולציה, קח את הדוגמא שאתה נתת, קח את רכבת ישראל, קח כל פרויקט שהממשלה הייתה מעורבת בו, אתה חושב שיש אופציה אמיתית שמימוש כל אחת מההצעות האלה לא תצריך השקעה והקצאת כספים(רשות חדשה, פקיד נוסף, טופס חדש, ועדה חדשה וכו)?

    הצעה שאני דווקא מאוד תומך בא היא הורדת המיסים שמוצעת רק לא עבור מגזר מסוים אלה באופן כללי, ותוך כדי גם לקצץ את הבירוקרטיה, רק כאן אתה צודק ובאמת תהיה צמיחה, כשהכסף ישאר אצל אדם שיכול להשתמש בו כבשקעה ולא כאשר הוא נועד לממן עוד פקיד.

    גלעד-
    הם לא חייבים להפסיק לשלם, הם יכולים לעבור למכור בשחור בתור פיתרון יותר קבוע.

  12. אמיר:

    אסף ונמרוד: הייתי שמח לדעת שיש אופציית הצבעה בבחירות שתבטיח (וגם תקיים) את מימוש _חלק_ מהדרישות של המחאה\ות של השבועות האחרונים.

    גלעד: אתה באמת חושב שהם ישקשקו? שהממשלה שלנו רואה במיסים כסף שלנו שהם צריכים ל_קבל_ מאיתנו ולא כסף ש_שייך_ _להם_ בהגדרה? לדעתי הצעד שאתה מציע יביא להגדרת אותם אלפי עצמאים כפושעים ולא יזיז דבר.

  13. אחד:

    יפה מה שטריסי צ’פמן שרה. חבל שבישראל המציאות היא יותר בכיוון של: “אנשים עניים ירימו את ראשם / ויצביעו ביבי”.

  14. יובל (אחר):

    מה יוגדר כנצחון?
    מה המינימום שצריך להיות מושג?

    לכל התוהים מה זה צדק חברתי, פשוט צריך לקרוא את מגילת העצמאות (את כל הסעיפים “בלי הבדל..”) מי שרוצה יותר להעמיק יכול לחפש ב ב”רוח נביאי ישראל”
    אלו שטוענים שלא יכול להיות צדק חברתי, למה שבני יגן עליהם בצבא?

    יישום מלא של מגילת העצמאות להערכתי הוא הניצחון. וזה פוליטי.
    אנו כה רחוקים מהמגילה, שזה ניראה כמעט בלתי אפשרי.
    אכן זו הזדמנות של 40 שנה אם לא 65.

  15. אחד לשעבר:

    לדעתי המטרה המוגדרת, קצרת הטווח של המאבק צריכה להיות “ביבי, הביתה”.
    הקו הכלכלי חברתי הכללי השורר במדינת ישראל ב-15 השנים האחרונות הוא הקו של ביבי. זוהי תפיסת העולם שלו, המצפן הרוחני שלו.
    ההכרה הכללית של לאן תפיסת עולם דורסנית כזו יכולה להוביל אותנו, כחברה וכמדינה מובילה בהכרח למסקנה שמי שאשם בכך יותר מכל – ישלם.
    ככלות הכל, אם אנשים רוצים “צדק חברתי” זו בהחלט יכולה להיות אחת המשמעויות של הביטוי: פגעת בחברה הישראלית? מן הצדק שתשלם על כך מחיר. לך הביתה.

    ולא, השאלה “מי יבוא במקומו” היא לחלוטין לא מעניינת בשלב הזה.
    בהתחבר למה שיובל כתב בפוסט קודם: אם ביבי יישלח הביתה, מי שיבוא אחריו יבין אינסטנקטיבית שמי שהוא צריך לדאוג לו זה לא דני דנון, מירי רגב ושאר החברים ההזויים שהוא רואה מולו כל יום בכנסת אלא גם, ובעיקר העם.

    ההעפה של ביבי, על רקע כלכלי חברתי, תסמן את הדרך למועמדים אחרים שלנגד עיניהם עומדות תפיסות עולם אחרות ותשמש תמרור אזהרה חד מפני התנהגות כמו שלו.

  16. אהרן פוירשטיין:

    מעניין מאוד. עם זאת אתה סותר את עצמך, כפי שקורה לא פעם במרכז הקדוש. מחד אתה טוען שכולם צריכים להתאחד כאן, שיש כאן מקום לכולם. מצד שני אתה לא מצליח באמת להתאפק וחייב לומר מה אתה חושב על ליבסקינד וימיני. את העיתונאים האלה שמייצגים פלח נכבד מאוד באוכלוסיה העפת החוצה מהמסיבה שלך, ויחד איתם את כל המזדהים איתם.
    אבל זה בסדר. ב ציבור שרגיל לזה שמזמינים אותו למסיבות רק כדי להגיד לו כמה הוא לא רצוי.

  17. יובל:

    אוי אהרן אהרן – זה מה שיש לך לתרום לדיון? זה ה-וו שהצלחת להיתלות עליו? העובדה שאני לא סובל את מעורר הבחילה ואת הטרחן? יש כאלו שלא סובלים את גדעון לוי ובן כספית, כאלו שלא סובלים את יואל מרקוס ושלום ירושלמי. אז? גם להם וגם לי יש משהו אחד במשותף: שנינו לא גומרים את החודש.

    עכשיו לך חפש לעצמך במה אחרת לפלג את מי שמאוחד.

  18. עברי:

    1.
    במה ימיני טרחן,
    בזה שהוא טורח לברר נתונים ולהציג עמדות שלא מתיישרות עם המקהלה הסמולנית?

    2.
    תודה ליניב על הקישור להרצאתו של זליכה. החשב הזה עורר כל-כך הרבה אמוציות ובאמת שקשה לבדוק את בליל האינטרסים במערכת הציבורית. ובכל זאת אני מסכים עם לא מעט מדבריו.

    3.
    אני לא אוהב את השיטה הכלכלית שפשטה כאן, ובשל כך תומך בהפגנה. ומצדי שיהיו אלה חברי בל”ד שייזמו אותה.

  19. יובל:

    ואוו, איזה שנון אתה! כתבת “סמולנית”!!
    אח שלו, אתה כל כך מלפני שבועיים.

  20. עמיר:

    אם גם אותי, אלוף העולם בציניות, הצליחו רבבות האנשים ששטפו הערב את רחובות ת״א לרגש אזי אין מנוס מלומר כי היסטוריה מתרחשת לנגד עינינו.
    ובמאמר מוסגר, כבוד והדר ליו״ר שיחצניו המאוסים של ביבי טרחו וטורחים להגיע עד לגלוביה על מנת לפזר באושיהם הדיגיטליים. זה אומר שאתה עושה עבודה טובה.
    מאמר מוסגר ב – איך אפשר להיגעל מליבסקינד בלי להזכיר את תאומו המבחיל אראל סגל?
    ואחרון ולא חביב- מבין עשרות אלפי הפדחות שהטעינו הערב את הארץ במאות ג׳יגוואטים של תקווה לא זיהיתי ולו אחת חבושת כיפה. עצוב מאוד. חבל. 

  21. יואב מ.:

    כל מי שמעוניין לנגח את הזעם הציבורי הזה, שואל אותי: “נו, ומה המטרה? אה, אתה לא יודע? אז כנראה שאין באמת מטרה אמיתית להפגנות”.
    בעיניי זה מטופש. ההפגנות באות לבטא תסכול וחוסר אונים. זה חוסר אונים של משפחות שבהם לרוב שני ההורים נאלצים לעבוד כדי לגמור את החודש בכבוד, ובמקביל מתזזים בין העבודה לילדים כי אין כסף גם להוסיף מטפלת או להוסיף שעות לגן שנגמר מוקדם מדי. זה חוסר אונים של צעירים שעובדים במלצרות רק בשביל לכסות את השכ”ד שלהם (ולא מדובר רק על תל-אביב) ולא נשאר להם משהו לחסוך ממנו.
    אני לא מבין בכלכלה ולא בפוליטיקה. אני לא מהאנשים שיודעים לומר מה הולך לקרות לפי המגמות הקיימות ולהיות בטוחים שהם היחידים שיודעים את הפתרונות לכל בעיה ולא ברור למה הדביל שיושב מולם אפילו טורח להתווכח איתם. אין לי תשובות, ואני חושב שרבים מהמפגינים כמוני בנושא זה. אז מה? יש לנו בעיות, אין לנו תשובות. בשביל התשובות שכרנו עובדי מדינה בשם “ח”כים” ו”שרים” שיעשו את העבודה. והזעם הוא שהם לא עושים אותה.
    כל פעם שאני קורא על-כך שמנהיגי ההפגנה לא יודעים מה הם רוצים ולכן זו הפגנה סתמית, אני לא מבין איפה האזניים של אותו אדם. אני שמעתי מה הם רוצים: “צדק חברתי” ו”להתפרנס בכבוד” ו”דיור הוגן”. אלו לא ססמאות כמו שכולם חושבים, אלא הצורה היחידה שבה אנשים מצליחים לבטא את הכאב שלהם. הדרישות שלהם הוא שמישהו מלמעלה יבוא ויעזור להקל על הכאב הזה, ועכשיו הגיע תור עובדי הציבור שלנו להבין מהו הכאב וכיצד ניתן לפרוט אותו לפרוטות.

  22. יואב מ.:

    וגילוי נאות: לא הייתי אתמול בהפגנה ומצפוני מכה בי על כך. הם נלחמים גם בשבילי, והבטחתי לעצמי להגיע להפגנה הבאה.

  23. מרמיט:

    עמיר –
    או שלא הסתכלת מספיק טוב, או שלא ראית מספיק טוב.

  24. הבלונדינית הסודית:

    למחאה הזאת יש מטרה כל כך ברורה, כל כך בהירה ומנוסחת ובאמת, אני יודעת שתמיד יותר קל להפריח ססמאות מעליבות מאשר לנסח טיעון ענייני אבל כשכל מה שמצליחים להפריח זה: “את לא יודעת מה את” רוצה ו”את רוצה לחיות על חשבוני” זה בעיקר מראה כמה המטרה של המחאה הזאת חזקה.

    למחאה הזאת יש מטרה אחת, ברורה מאוד – אנחנו המעמד הבינוני. אנחנו עובדים קשה והרבה, אנחנו משלמים מיסים, עושים מילואים ומעבירים זקנות את הכביש ועושים את כל זה ברצון ובאהבה, כי זאת המדינה שלנו. אנחנו משכילים, עובדים קשה והרבה ומרוויחים משכורות שנחשבות יפות ועדיין, לא מצליחים לגמור את החודש.

    במחאה הזו אנחנו לא מבקשים שיקחו ממישהו כדי לתת לנו, אנחנו לא מבקשים להפסיק לשלם מיסים ואנחנו לא מבקשים להקשות על החלשים. אנחנו דורשים להחזיר את המדינה למצב בו נוכל לחיות בכבוד מהמשכורת שלנו. אנחנו דורשים להחזיר את הקשר בין גובה השכר ליוקר המחיה.

  25. גשש:

    בתור ותיק מאוד בגלוב, אך לעולם לא אחז בעט התגובה, דוקא הפעם החלטתי להקיש במקלדת:
    לדעתי הצנועה רק אם נתניהו אפשרי פתרון ושינוי ב”צדק החברתי”. מכל כיוון שאני בוחן הנושא, היחידי בפוליטיקה היום שהוא לחיץ מדעת הקהל (עובדה ידועה, הנ”ל מתנהל על ידי סקרי דעת קהל), לא לחיץ כלל על ידי הטייקונים המקומיים (שהרי נתניהו ממומן על ידי טייקונים חיצוניים, אדלסון/לאודר ודומיהם שאין להם עסקים בישראל), היחידי שיש לו עיתון פרטי (ישראל היום) ולכן איננו תלוי בטייקונים המקומיים השולטים בשאר העיתונים, היחידי שכבר עשה מספיק כסף בהרצאות (וכמובן יעשה בהרצאות עוד יותר אחרי סיום תפקידו, שהרי אין עוד פוליטיקאי רהוט ויפה תואר כמוהו בארץ הדובר אנגלית, ואולי גם בעולם, פרט לקלינטון) כך שאינו צריך להתחנף לכל מיני טלנסקים למניהם (כבר עשה את הבתים מהרצאות), איננו שייך לחונטה הצבאית (שדורשת רק תנאים לאנשי הקבע ומחרחרת מלחמה כל פעם שיש דיון על תקציב משרד הבטחון), ובעל הקואליציה הרחבה והיציבה ביותר מכל הממשלות בשלושים השנים האחרונות, ולפיכך הוא היחידי שאני רואה בעיני רוחי שמסוגל לשנות משהו פה במדינה (דהיינו להסיט תקציבים לכוון רווחה/חינוך/בריאות/הורדת מיסים על חשבון ההטבות לעשירים ולבעלי ההון. כמובן שבחרדים ובמתנחלים אני לא מצפה שמישהו יצליח לגעת ולהשאר בשלטון, שהרי לשמאל אין ולא יהיה רוב לפחות עוד איזה 10 שנים קדימה, או עד הגעת השלום…).
    כמובן שכל זה תלוי בכך, שהמחאה לא תפגע בנתניהו אישית יותר מידי, שאז יביא לארץ את ידידנו מאמריקה, פינקלשטיין, שכמובן יקבע לו אסטרטגיה של דריסה/השמצות/איומים ומתן הטבות לכל מיני מגזרים על מנת לפצל ולפורר תנואת המחאה, עד שישארו בא רק השמאל הקיצוני והאנרכיסטים.

  26. רגשות מחושבים:

    אסף

    כמה פיגועים לא עלינו, קצת בלאגאן בעזה או בלבנון ותראו איך ההמונים שוכחים את האוהלים ורצים לביטחוניסט התורן שירביץ עבורם לערבים. ושמחירי הדירות יחכו.

    אתה כל-כך טועה. למעט הבחירות האחרונות, שהיו צמודות לעופרת יצוקה ברמה של ימים או שבועות ועוד הושפעו מלבנון II, רוב מוחלט של מערכות הבחירות בעשרים ומשהו השנים האחרונות הוכרעו סביב העניין הכלכלי/חברתי. על רקע זה נתניהו הועף בפעם הקודמת, על רקע זה הועף אהוד ברק, על רקע זה עלה נתניהו בפעם הראשונה, על רקע זה קרא המהפך ב-77 ועוד ועוד.
    זה גם לא מפתיע, כי לכל אחת משלוש המפלגות הגדולות (שהיו שתיים עד לא מזמן) יש את הגנרלים המדופלמים שלה ולכל אחת משלוש המפלגות הגדולות יש את אותה תוכנית מדינית בערך (שתי מדינות לשני עמים, לא לזכות השיבה, כן לשיחות עם סוריה ושיחות על ירושלים). נכון שחלקן גוררות רגליים לשם, אבל זה ברור. הבחירות האחרונות היו יוצאות דופן כי העם עוד לא השתחרר מהצליבה שעשו לאולמרט/פרץ/חלוץ בלבנון II. אבל גם שם, האמת, התוצאות הושפעו גם מכך שהפוליטיקאי הכי שנוא בארץ עמד בראש אחת משלושת הגדולות. הבחירות הבאות יהיו חברתיות/כלכליות גם אם הן יהיו באמצע מלחמה.

  27. עמיר:

    נתניהו עלה בפעם הראשונה על רקע הפיגועים
    שרון עלה בפעם הראשונה, ניחשתם נכון, על רקע האינתיפאדה השניה (ועל רקע זה שברק הוא אפס חדל אישים)
    בסופו של דבר, כמה עצוב ונכון, המצביע הטיפוסי ידפק וידפק ובסוף היום ישים בקלפי את הפתק עם השם של זה שיבטיח לו שהוא זה שיזיין את הערבים הכי חזק.

  28. אהרן פוירשטיין:

    “עכשיו לך חפש לעצמך במה אחרת לפלג את מי שמאוחד.”
    זאת תרבות הדיון שלך ?
    בסך הכל אמרתי- שלמרכז שמאל (או מה שמכונה אצלינו בשם זה) יש נטיה להעיף החוצה כל מי שלא בדיוק מתאים לו, במקום לגבש כמה שיותר אנשים סביב מטרה אחת. אתה בתשובתך לי הוכחת זאת נאמנה.
    תודה על האירוח עד עתה.

  29. יובל:

    ביי

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: