מהפכות, יודע כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה המודרנית, לא מתרחשות ביום אחד או באירוע אחד.
הבסטיליה הצרפתית נפלה ב-14 ביולי 1789 ואולם נפילת הבסטיליה היתה בעיקר סמל. בזמן נפילתה שכנו בה בסך הכל שבעה אסירים. המהפכה הצרפתית שהגיעה אחריה היתה ארוכה, קשה ורחוקה מלהיות סימפטית. העובדה שהמחאה החברתית בישראל מתויגת בתג J14, כלומר July 14 היא צירוף מקרים, ואולי מודעות היסטורית, אבל היא צריכה להזכיר לנו שגם אם הבסטיליה נפלה ביום אחד, חלפו ארבע שנים עד שהם נפטרו סופית מלואי ה-16.
מי שחושב שבמאבק הישראלי לצמצום פערים, המאבק בריכוזיות, ביוקר המחייה, באטימות של הממשלה ושל העומד בראשה, של חבריו הלקקנים המודיעים לו שאין מה לדאוג, הכל בסדר, מדובר רק בחבורה של שמאלנים קיצוניים, ייגמר בהפגנה אחת, טועה. כמעט שום דבר לא נגמר בהפגנה אחת – הוא רק מתחיל.
מבט החוצה אל העולם הערבי יגלה שגם בו לא נפלו המשטרים בעקבות פעולה אחת, הפגנה אחת, אירוע אחד. נכון, אנחנו לא חיים תחת המגף של מובארק או אסד ואין צורך לסכן חיים מול צלפים או מסוקים שיורים אל תוך ההמון. אבל מהפכה חברתית היא לא פחות סבוכה, לא פחות מורכבת ולא פחות מחייבת מאשר מהפכה המבקשת להפיל דיקטטור. למרות ההבדלים בין שתי המהפכות יש להן מכנה משותף בולט: בשביל שתיהן צריך לצאת לרחובות.
ייתכן שהבעיה טמונה במילה "מהפכה". מילון "ספיר" מגדיר "מהפכה" כך: "שינוי קיצוני של משטר או של שיטה". זו כמובן הגדרה מדויקת רק שהיא לא מציינת שמדובר בתהליך שיכול להימשך זמן רב. בניגוד לתדמית שיצאה להן, מהפכות מזכירות יותר את פעולתם של מים על סלע: לאט לאט הם מפוררים אותו מבפנים, שוחקים אותו בהתמדה, בנכונות להכות בו שוב ושוב. המהפכה במצרים לא התרחשה ביום אחד. ההמונים שבו לכיכר תחריר פעם אחר פעם, שבוע אחרי שבוע כי הם ידעו שעם הפגנה אחת השלטון יכול להתמודד. גם עם שתיים. גם עם שלוש. אבל כאשר ההפגנות לא נפסקות, כאשר העם מצביע ברגליים, בידיים, בשלטים ובצעקות, כאשר הוא מבהיר שהוא כאן כדי להישאר, "המשטר או השיטה" מתחילים להתפורר.
מי שמאס בשיטה, מי שמאס בזלזול של בנימין ("גל פופוליסטי שוטף את הארץ") נתניהו, מחוסר הרצון הבסיסי שלו ושל חבריו האטומים לשלטון להבין שאין המדובר באירוע פוליטי במובן הצר של המילה, אלא באירוע פוליטי במובן הרחב של המילה, אירוע המבקש לבצע שינוי תודעתי נרחב, עמוק וממשי, כזה שדורש מהשלטון לבצע שינוי תודעתי נרחב, עמוק וממשי, חייב להתייצב פעם נוספת להפגנה נוספת שתתקיים במוצאי שבת הקרובה. בהפגנה הראשונה נכחו 20 אלף מפגינים. בהפגנה השניה נכחו 150 אלף. בהפגנה השלישית חייבים להיות נוכחים לא פחות (יותר מ-300 אלף איש!!!)
גם זו, אני מעריך, לא תהיה ההפגנה האחרונה. מי שהגיע להפגנה אחת ומצא עצמו מזדהה עם הדרישה לשינוי עמוק בחברה הישראלית צריך לדעת: לא מדובר בהפגנה אחת אלא בסדרה של אירועים. כל הפגנה שכזו היא יום הבוחר שלנו ובכל הפגנה אנחנו צריכים לבחור נכון, לבחור להגיע, לבחור להשפיע, לבחור לשחוק את השיטה הקיימת כדי להחליף אותה בשיטה צודקת יותר, בחלוקה צודקת יותר של הנטל.
שכחו את "לא תבואי שישי-שבת". תבואי. תבואי וחצי. זהו יום הבוחר ואנחנו העולם.
ניפגש שם.
אנחנו לא חיות!
נכון, נתניהו מזכיר מעט את מובראק. בזילזול באטימות לרחשי הלב של הציבור.
גם האוירה בשד' רוטשילד מזכירה את ככר תחריר בקהיר. לפחות בכל הקשור לאופטימיות.
ועדיין המהפכה במצרים לא הושלמה כל צרכה.
ההפגנה הקודמת היתה מדהימה, מפגן כוח ענק וידידותי מאוד (אפשר גם להביא ילדים).
הבחירה ב-j14 היתה בגלל תאריך בניית האוהלים הראשונים בשדרה, כמדומני.
וכן, צאו לרחוב. אל תעודדו מהבית.
ברור – ולכן אמרתי, או צירוף מקרים או מודעות היסטורית חביבה.
לפני שבוע קיבלתי המנון למהפכה שפותח במילים "קום התנערה". חובר ע"י י. דרור, עם פעמיים 'דרור' בגוף ההמנון והשראה מיהודה עמיחי.
יש חדשות מזירה המשפטית?
יונתן (7) כפי שהבטחתי על כל התפתחות אדווח. בינתיים אין שום התפתחות.
כל מילה בסלע, חשוב להבין שמדובר בתהליך.
נגיע גם נגיע- שבת הזו וגם מאה שבתות אחריה אם צריך!
נגיע גם נגיע. בשבת הזו ;ובזו שאחריה , ובזו שאחריה. נגיע גם בימי חול. העם צריך לעבור לרחוב, מהפכה אסור שמסביבה יהיו קירות.
צריך לזכור גם שמהפכות ההיסטוריות היו כשלונות. אז כן העיפו את לואי XVI רק כדי לקבל את גנרל נפוליאון ולאחריו שוב מונרכיה. אביב העמים האירופי לא היה כזה אביבי. והעליות הציוניות הראשונות כשלו.
אגב, אף אחד לא מבטיחנו שמצרים תהיה מופת דמוקרטי.
אבל החשבון ההיסטורי הארוך הראה שלחץ ההמון הוביל לשינוי. ביזור השלטון, המשאבים ועצמאות לאומית.
כבר כמעט שהתייאשתי, חשבתי שנושאים חברתיים לא יזכו לתמיכה וללחץ הציבורי הראוי. מעטים העלו נושאים כאלו לסדר היום הציבורי וכולנו יודעים מי מחזיק כיום בגופי התקשורת הגדולים. מפלגת הסמול (כבר מזמן לא שמאל) הגיעה למצבה בגלל זניחתה את הנושאים הללו (צדיקה אחת בסדום, יחימוביץ).
הגיע הזמן.
לדעתי זה צריך להגמר בבחירות. מגוחכים בעיני אלו שאומרים שמנהיגי המחאה צריכים לנסח דרישות ולשבת עם נתניהו והאוצר. חה. לא מדובר כאן על הורדת מחיר הקוטג' אלא על שינוי סידרי עדיפויות חברתיים ותקציבים במדינה.
מישהו כתב באיזשהו מקום שבטח שזה פוליטי. שנים שפכו כסף על השטחים הכבושים, אז כן, זה הכסף שלנו. החרדים שלא לוקחים חלק בשוק העבודה ובמטלות האזרחיות ומקבלים תקציבים… זה הכסף שלנו. וגם ההפרטה המחורבנת של כל השירותים ומשאבי המדינה. כן, זה הכסף שלנו וכן זה פוליטי.
אני מסכים עם אמיר. אם החילוניים רוצים לשנות משהו שיבואו בהמוניהם לקלפי. כמו החרדים. אחרת שלא יבואו בטענות לאף אחד.
מה קרה עם מחאת הקוטג'? דפקו את הרפתנים. מי שלא רוצה חקלאות ציונית במדינת ישראל בל יתלונן שהאדמות האלו נכבשו (תרתי משמע) ע"י אחרים (נסו לנווט שוב בנבטים צפון נראה אתכם).
הנחות בתחבורה ציבורית? החרדים נוסעים יותר. "מחיר למשתכן" לחרדים יהיה יותר. חינוך מגיל 3 חודשים, לחרדים יש יותר ילדים. מע"מ מופחת החרדים (בהכללה גסה) משלמים פחות מסים ישירים ויותר מסים עקיפים.
מה שאני רוצה לומר בעצם, זה שפעם בחמש שנים יש איזו אי נוחות מהשלטון (מושחתים נמאסתם, שינוי שיטת הממשל ועוד) אבל זה לא מתבטא בקלפי (הצבעת צעירים למפלגת הגימלאים זה פתטי). בסוף הכל פוליטיקה. יש המון דמגוגיה במאבק ומין הרגשת של קייטנת קיץ.
למרות השמחה הרבה על כך שאנשים זזים ומוחים, יש בישראל שביסודה היא דמוקרטיה דרך פשוטה לשנות סדרי עדיפויות – בחירות. ישנן אפילו מפלגות שצדק חברתי (=סוציאליזם?) הוא חלק ניכר ממצען. מרצ היא דוגמה אחת, שס במידה מסוימת וכמובן חדש. נניח לרגע שמרצ מובילה ממשלה – סדרי העדיפויות ישתנו ומהר. בממשלת רבין השניה היה שינוי מהיר של סדרי עדיפויות – רק כי השלטון התחלף. להבדיל כך גם בממשלות בגין. דרשו בחירות והצביעו סוציאליזם
דוקטור יו"ר, אתה מודע לזה ש"יום הבוחר" היא בעצם פארודיה של זקני צפת על מגזרים מאוד מסוימים בחברה שלא נזכיר את שמם מפאת חשש להאשמות בגזענות? 🙂
אבל אכן המילים של השיר בן העשרה הזה מקבלות משמעות חדשה לאור ההפגנות…
סוציאליסט (14):
זה יפה שטרחת שלא להזכיר את מפלגת העבודה שמצעה הוא היחיד שמזכיר את המונח סוציאל דמוקרטיה …או שאולי הנחת שרבין שנתת כדוגמא חיובית היה בכלל יו״ר חד״ש והתחרות בין המועמדים לתפקיד יושב הראש שלה, בימים אלו ועוד הרבה לפני פרוץ המחאה, היא מי יותר חברתי ולא מי יותר ביטחוני …
יש הבדל גדול בין המהפכות ההן להפגנה הזאת. כשהיו את המהפכות ההן, לפחות בחלקן היה כוח מאורגן עם משנה סדורה שרצה משהו אחר.
– היה את תומס פיין במהפכה האמריקאית, היה את הקפיטל של מרקס ב1918 והיה את האידאל הדמוקרטי במהפכה הצרפתית, היתה דרישה מאד ברורה של המפגינים במצרים לבחירות. סביב הדרישה והביקורת החיובית (מה צריך לעשות) היה קל יחסית.
לעומת זאת המחאה שלנו כעת היא כשמה – מחאה, לא תוכנית מהפכנית. לא מרוצים. למה לא מרוצים? יש כל מיני סיבות. מה הגורמים לסיבות לאי הנחת ? תקבלו 10 תשובות. שיח מבולבל עם מלא אי סדר ושליפות מהמותן. "העם רוצה צדק חברתי" זה לא דרישה קונקרטית. (לפחות ביבי תתפטר היא כן דרישה כזו – אם כי קצת מאכזבת – את מי רוצים במקומו?)
הדבר החשוב במחאות בעיני הוא
1. בשינוי התודעה ובהשכלה הכלכלית חברתית (אולי גם תהיה השכלה סביבתית) של הציבור המוחה – שמתחיל לדבר בין עצמו לעצמו.
2. באפקט של "אני יכול", אני לא אפס, אני לא לבד.
מקווה שהמחאה תתגבר ושתתחיל לרקום חלופות ולא רק להעביר ביקורת. זה יקח את הזמן שלו.