עירניק

אתמול סיימתי את “היינו העתיד” של יעל נאמן. זהו הספר השני שאני קורא על חוויות של קיבוצניקים (הראשון הוא “הביתה” המעולה של אסף ענברי). “היינו העתיד” כתוב בסגנון אחר. את הסגנון היבש של ענברי מחליף סגנון פואטי יותר, המדבר כל הזמן במשפטים קצרים, בלשון רבים, ועוסק ברגשות המחברת ובזכרונות הילדות שלה (הביקורת של גרבוז מדויקת בעיני). בדומה לענברי, מציגה נאמן את הטרגדיה של הניסוי הקיבוצי: טרגדיה של אנשים שהחליטו להביא לעולם אדם חדש, מנותק מדת, רציונאלי ומאוד לא רגשני, טרגדיה שאת מחירה שילמו הילדים שנותקו מהוריהם הביולוגיים לטובת ניסוי עצום בבני אדם.

כילד יצא לי לטעום את הקיבוץ. אני בן של קיבוצניק (נווה איתן בעמק בית שאן). אמי קשורה לכפר יהושוע. בתיכון, כאשר יצאתי לקורס מדריכי שכבות צעירות בנוער העובד, פגשתי שני צעירים בגילי, נורית ובני – שניהם מושבניקים. הם קראו לי “עירניק”. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הביטוי הזה.

“יש קיבוצניקים, יש מושבניקים ויש עירניקים. אתה עירניק”, הסבירה לי נורית. כאשר אמרתי לה שבעצם המקורות שלי הם נווה איתן וכפר יהושוע, קיבלתי כבוד. “כפר יהושוע? הו, זה ה-כפר”, היא אמרה לי.
“ה-כפר?”, שאלתי.
“כן. ה-כפר”.

אבל את ילדותי, בחופשים מבית הספר, ביליתי דווקא בנווה איתן.

נאמן מתארת רבות את חוויית המפגש עם העירניקים. אני מכיר את החוויה ההפוכה. במבט לאחור הילדים הקיבוצניקים נראו לי כמו משהו בלתי מושג. נורא רציתי להיות כמותם והיה ברור שלעולם לא אוכל. זכור לי במיוחד ילד אחד, אין לי מושג מה שמו ולדעתי לא החלפתי איתו מילה, שהיה הפוסטר של הקיבוצניק: שרירי, שזוף, עושה את הסלטות הכי יפות מהמקפצה של הבריכה. כמה קינאתי. במיוחד קינאתי ביכולתם הלא ברורה של הקיבוצניקים ללכת יחפים לכל מקום: על השבילים, על החצץ, על הדשא – תמיד יחפים ואף פעם לא חם להם, דוקר להם. הם שיחקו כדורגל במגרש שהיה חצי חולי כשהם יחפים. אני ניסיתי אך מעולם לא התרגלתי; קיפצתי כמו קרפדה על האדמה – יכלו לזהות את העירניקיות שלי מקילומטרים.

בסך הכל אהבתי להיות בקיבוץ. הבית (“החדר”) של סבא וסבתא שלי היה הדבר הכי קטן שאפשר להעלות על הדעת. סלון קטן, מסדרון פצפון שהיה בו מקום למקרר קטן (ממש קטן) וכיריים, מקלחת קטנטנה, עוד חדר שינה קטן וחדר ביטחון (עוד יותר קטן). אחרי הכל, הקיבוץ ממוקם על גבול ירדן (רק מעוז חיים קרוב ממנו) ופעם נפלו שם קטיושות למיניהן. מול הבית שלהם ומאחוריו היה דשא עצום שעליו שיחקנו ולידו שדה קקטוסים שסבא שלי טיפח בקנאות. אהבתי ללכת אל הלול למרות שלא סבלתי את הריח, אהבתי לדווש על האופניים בשבילי המשק, ללכת לבריכה, לחדר האוכל, לבריכות הדגים.

שום דבר מהשבר שיסחוף מאוחר יותר את הקיבוצים לא בלט לי. כמתבונן מבחוץ זה היה עולם טבעי מצד אחד, שקט ופסטורלי מצד שני ובעיקר מאוד חם. עמק בית שאן ביולי-אוגוסט הוא הגיהנום בהתגלמותו.

זכורה לי פעם אחת שרציתי לדבר עם אמא שלי. טלפון לא היה בחדר של סבא וסבתא שלי אז דיוושתי על האופניים אל הטלפונים הציבוריים. התקשרתי, דיברתי איתה ואז נגמרו לי האסימונים. היא היתה אמורה להתקשר חזרה אבל היא התמהמהה ולי נגמרה הסבלנות אז דיוושתי חזרה אל החדר, לישון. למה אני זוכר דווקא את החוויה הזו, אין לי שום מושג.

בשנים האחרונות אני קורא יותר ויותר על הקיבוצים כיוון שמשהו בתנופה שלהם, בחזון שלהם, במוכנות שלהם להקריב הכל לטובת אידיאלים הקסים אותי. אבל אולי הוא הקסים אותי כי לא לקחתי בו חלק; החלום נראה תמיד מעופש יותר כאשר אתה מממש אותו, מתמודד עם המציאות שלו.

היום שום דבר מנווה איתן של ילדותי לא באמת קיים. הדור הצעיר עזב את הקיבוץ ולא חזר. במשך שנים הקיבוץ היה ריק מילדים ונותרו בו רק כמה עשרות חברים. רק בשנים האחרונות הצטרפו לקיבוץ גרעין של חברים הדוגל בחינוך ביתי ומזון אורגני שהביאו לקיבוץ כמה ילדים. הבית של סבא וסבתא שלי מושכר כעת והדשא פינה את מקומו לחניית עפר מאובקת שבה חונות מכוניות. מהקקטוסים לא נותר דבר. הכלבים שבעבר היו קשורים לצד גדר הקיבוץ ורצו מצד לצד כבר מזמן לא שם ורק כבל הברזל שאליו הם היו קשורים עדיין מתוח, מחכה למשהו שלא יחזור.

נאמן טוענת, ובצדק טוענת, שהמשבר של הקיבוצים התרחש כאשר ילדי הלינה המשותפת בחרו לעזוב את הקיבוץ – שם נגמר החלום. למרות שהיום נרשמת חזרה אל הקיבוצים אלו רחוקים מלהיות הקיבוצים ההם, של פעם. אלו קיבוצים מופרטים, שונים באופיים, כאלו שמגיעים אליהם בגלל שכר הדירה הנמוך ולא בגלל שמישהו באמת רוצה לעבוד במטע הבננות.

אולי זו סתם נוסטלגיה בגרוש של ילד שמתגעגע לדשא, אולי אף פעם לא היה שם כל כך נחמד. אולי היה משהו פאתטי בטקס שבועות הקיבוצי שהייתי עד לו, בסדר פסח בחדר האוכל, באידיאלים הפומפוזיים, במחשבה שאנשים יוותרו על האינדיבידואליות שלהם לטובת הקולקטיב, לטובת הקבוצה, לטובת מטרה גדולה מהם ועדיין, כאשר אני מגיע לביקור השנתי שלי בנווה איתן, לבי העירניקי נחמץ.

23 מחשבות על “עירניק

  1. נאמן כתבה על קיבוץ של השמו”צ. זה עולם אחר לגמרי מאשר החוויה שלך בקיבוצים של התנועות האחרות. בקיבוצים שטרם הופרטו, ויש לא מעט כאלה – עדיין – יש קשיים מכל מיני סוגים, אבל גם הרבה אמונה. הטרגדיה לא נחתמה עדיין. יש עוד מערכות בדרך.

  2. בדיוק השבוע חשבתי שלגדול בקיבוץ השאיר אותי עם שני כישורים בולטים:
    היכולת ללכת יחפה על כל משטח, והיכולת להתחמק מממטרות גם בחושך מוחלט…

  3. קראתי את ״הביתה״. זה היה אחד הספרים העצובים שקראתי. מעבר לסיפור של הקיבוץ, הוא מספר את הסיפור של כולנו. חברה אידיאליסטית שהפכה מופרטת בכל תחומי החיים. ספר חובה, אני חושב, והיבושת שבה הסיפור מסופר רק מעצימה את האובדן.

  4. אני גדלתי בקיבוץ. עדיין חי בקיבוץ (שיתופי אפילו) ומגדל את ילדי בקיבוץ. ורציתי רק לומר שאנחנו לא כאלה מסכנים. הקיבוץ, כניסוי חברתי (אני שונא את הביטוי ניסוי בבני אדם – הוא דרמתי, מוגזם ולא נכון) היה לא פשוט, כמו בהרבה פרויקטים חלוציים נעשו בו לא מעט טעויות, ההתגייסות המוחלטת של הקיבוצים לפרוייקט הציוני (וההתפכחות וחיפוש הדרך כשהוקמה המדינה והתגיסותם לא נדרשה יותר) הוסיפה מורכבות. אבל זו בפרוש לא טרגדיה. דרך הפריזמה האישית של לא מעט בני קיבוץ זה אולי נראה כך אבל טרגדיות יש גם בעיר, ככה שמעתי. יש קיבוצניקים רבים שרואים את ילדותם כטובה, מלאה, מאושרת ומוצלחת. אני יכול לומר שילדותי שלי היתה כזו. אני חושב שהוכנתי לחיים בצורה טובה. לצד השני של ה”נטישה” קוראים עצמאות – בגדול, זה דבר טוב למתבגרים.
    המשבר של הקיבוץ בא, אולי, לידי ביטוי בעזיבה המסיבית של בנים שהשאירה את הוריהם חסרי אונים ומתוסכלים מחוסר היכולת לעזור אבל סיבותיו נעוצות בגורמים הרבה יותר ארציים. כל הורה שחווה משבר כלכלי, ירידה דרסטית ברמת החיים ומצב בו אין לו מסוגלות כלכלית לעזור לבנו חווה תחושות דומות. הקיבוצים מתאוששים כבר עשור וחצי. ההצלחה הנוכחית שלהם היא הרבה יותר מאשר “שכר דירה נמוך”. אבל זה כבר ארוך מדי לתגובה.

  5. האידיאלים של הקיבוץ לא היו פאתטיים, ואנשים (באופן כללי) בהחלט מסוגלים לוותר לפעמים על צרכיהם האישיים לטובת קבוצה או מטרה גדולה מהם. אולם, מי שמסוגלים ומי שיש לצפות מהם לוויתורים ולהקרבות האלו הם אנשים בוגרים שנכנסים לאורח החיים הזה מתוך בחירה, הכרה ורצון. הבעיה של הקיבוץ היתה הניסיון לכפות אורח חיים “קולקטיבי” שכזה גם על תינוקות בני שבוע, וחודש, ושנה ושנתיים. ומה לעשות שתינוקות וילדים זקוקים לקשר ישיר ובלתי אמצעי עם הורה (או מטפל) אמיתי ולא עם תחליף קבוצתי כלשהו.
    הנוסטלגיה שלך לדימוי של הקיבוץ שהיה פעם נובעת בדיוק מכך שזכית לחוות את החלקים היותר נעימים שלו, מבלי להידרש לכל ההשלכות שהאידאולוגיה הזו כפתה על הילדים שנולדו לתוכה.
    ומבלי לגרוע ממה שאמרתי עד עכשיו – אני יודעת שיש אנשים שגדלו בקיבוץ ולא מרגישים מצולקים נפשית (אבל תזכרו שיש גם אחרים), ואני גם יודעת שמגורים בחיק משפחה לא מבטיחים ילדות מאושרת (אבל לא ברור שהפתרון של הקיבוץ היה הדרך הנכונה לטפל בנושא).

  6. אני נוטה להסכים עם mio, ומעבר לכך, בתור קיבוצניק, שגדל בתקופה שבדיוק נפסקה הלינה המשותפת, אני חושב שאחת הבעיות של הקיבוץ היתה הנטייה להפוך את הדברים, שנעשו במקור מתוך הכרח, לאידיאולוגיה-שבדיעבד.
    הלינה המשותפת היתה כורח בימים של ראשית ההתיישבות, וכנראה שגם כמה עשורים אחר כך, אבל דור מאוחר יותר, הלינה המשותפת ושאר הדברים שכמותה הפכו בתודעה לאידיאל עצמו ולא לאמצעי. אני חושב שקיבוצים שהצליחו להבדיל בין האידיאלים שעדיין רלוונטיים לימנו, לבין אלה שנוצרו ממחסור – הקיבוצים האלה מצליחים להתקיים בתור גוף רלוונטי גם בימנו.

    [אצלנו, אלה היו ‘עירונים’ ולא ‘עירניקים’ – ואני נבוך להגיד שזו באמת היתה מילת גנאי.]

  7. יובל,
    הלילה אירחתי את הורי (מתקרבים ל-80), שבאו לביקור בעיר הגדולה, מהקיבוץ. מנווה איתן. הבוקר, לפני שיצאתי לעבודה קראתי את הפוסט והקראתי להם את החלקים בו אתה מתאר את חוויותך מביקוריך בנווה איתן. פתאום הבוקר הפך לבוקר קסום ועונג מילא את הבית.
    אני חושב שבשנים הללו, כילד (יליד 71), שהלכנו יחפים, ששיחקנו כדורגל במגרש (שדשא אף פעם לא הצליח ממש לגדול בו) שאת החום הגדול ציננו בברכה, שקראנו(בהתנשאות) “עירניקים” לכל אותם אורחים שלא הצליחו ללכת יחפים וקפצו לבריכה כשידם אוחזת באף – באמת היה נחמד. והרי ילד, שזה עולמו, לא מרגיש במתחים בין אנשים על רקע המשבר הכלכלי, לא שומע את הויכוחים האידיאולוגיים המרים בין חברי הקיבוץ ולא רואה את השבר. הסדקים והשבר באו בתזמון מושלם(?) עם סיום תקופת התמימות כילד ומעבר לגיל הנעורים הספקן.
    תודה לך על כתיבה מרגשת ובוקר נהדר.
    (אגב, התכתבנו בנוגע להרצאות בבית ספר לפני כחודש. כעת יש לי סיבה נוספת להתאמץ למען זה:) )

  8. הי יובל…
    איזה קטע….גם לי כילדה (ילידת 72) היו לי קרובי משפחה בנווה איתן, שהיינו מבקרים פעם/פעמיים בשנה…אצל שושקה ומילק, בני דודים של סבתי.

    גם לי זכרונות משם……בשבילי זה היה מקום קסום /סלאש/ הזוי…..לא ידעתי מה לחשוב עליו, אבל הביקורים שם בהחלט הרחיבו את החוויה שלי.
    אולי משם נשארה לי כמיהה בבגרותי הצעירה לחיות במקום ירוק ופשוט כזה…..אבל לאחרונה הכמיהה התפוגגה לה, והתחלפה במין הבנה, שבשביל להתחבר לטבע, לא חייבים לגור בתוכו 24/7, ושהאושר הוא דבר פנימי, שלא תלוי אם אתה חי בסביבה אורבנית או לא.

    לילך (שומעת חופשית בקורס שלך, יום ה’)

  9. ובכן לילך, תיאוריית שש דרגות של הפרדה לא עובדת במקרה שלנו כיוון שבינינו מפרידות הרבה פחות דרגות 🙂
    דברי איתי מחר ואסביר לך.

  10. גם אני הייתי עירניקית, עד שעברנו לקיבוץ. בגילאים 8 עד 11 גרתי בנווה איתן.

    גם אני חוויתי חלק מהדברים שתוארו כאן, כמו ההליכה יחפה על אספלט לוהט והחדר הקטן-קטן בשיכון צמרת. השיכון נקרא כך כי הוא היה הכי גבוה בקיבוץ. האירוניה היא שהכי גבוה בנווה איתן זה 2 קומות. אני זוכרת את הבריכה, את הנדלר השכן והכלבה הדלמטית שלו, את בית הספר האזורי חמדיה, את שקיות הבד של המכבסה, את טוש הסימון לתוויות הבגדים, את קובי אוז מעשן על הדשא, את 3 האוטובוסים שהיינו צריכים לקחת כדי להגיע לאזור חיוג 03, את המתנדב האמריקני שניהל רומן עם אימא שלי (כתבתי על זה באתר אחר פעם: http://www.hasharat.co.il/html/article_2357.php ).

    עבורי זו לא הייתה חוויה חיובית באותה מידה – הייתי ילדה מוזרה ואאוטסיידרית בסביבה שבה חייבים, אבל פשוט חייבים להשתלב כי כולם יודעים הכל על כולם. בעיר יש לך לאן לברוח. בקיבוץ, כל השבילים מעגליים ומובילים בדיוק לאותו מקום.

    כתבת על כאלו שעזבו. אנחנו היינו שם רק 3 שנים, אז יצאנו בסדר, אבל יש כאלו שפחות. אני זוכרת את השכנים שגרו ליד בריכת הדגים, טובה ומה-שמו בעלה. היה להם בן, מעוז. הם לא הסתדרו מחוץ לקיבוץ. בפעם האחרונה ששמעתי עליהם, הזוג התגרש, הבעל נסע לספרד למכור תמונות שמן, כי בתל-אביב לא היה ביקוש עצום לרפתנים. הוא התאבד בסוף, זרק את עצמו על פסי מסילת רכבת. אתה יכול לעזוב את הקיבוץ, אבל הקיבוץ יעזוב אותך.

    ביום הולדת 12 הלכתי וקניתי את Automatic For The People של REM בקסטה, והיום אני מבינה שלא הייתי מזדהה עם המסרים של אלבומים כאלה אלמלא מה שחוויתי שם. אם היינו נשארים בכפר-סבא, משפחה בורגנית-אשכנזית ומשעממת, החיים שלי יכלו להיראות לגמרי אחרת. עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע. אני תוהה אם הנדלר והדלמטית ההיא עדיין בחיים, ואיפה הם עכשיו.

  11. בתור העירניקית הכי עירניקית ביקום (דור שלישי לתושבי מרכז תל אביב) כל כך קינאתי בקיבוצניקים. כמהתי לדשא, לבתים צמודי הקרקע, ובעיקר – להיות נטולת סמכות הורית בלינה המשותפת במקום להצטופף בדירת שלושה וחצי חדרים בקומה שלישית (בלי מעלית כמובן) באבן גבירול המפוייח. באמת שאין לי מושג על מה אנשים מתלוננים.

  12. הקיבוצים שתו למדינה את הכסף יותר מכל מקבלי הקצבאות יחד.
    הקיבוצים הם אסון לאומי.
    אני עצמי הייתי עולה חדשה בת 8 בקיבוץ. האמן לי יובל, ציונות היא מהם והלאה. ילדים אכולי שנאת הזר אותה ינקו מהוריהם ומוריהם.
    גועל נפש.

  13. גם על החוויות שלי מחברת הילדים בקיבוץ שמו”צ כתבו ספר. בעל זבוב. במקרה שלנו זה נגמר בלי רצח, אבל כל המרכיבים האחרים של התנהגות ילדים ונערים ללא מעורבות הורית היו שם. כהורה, ברחתי הכי רחוק שאפשר משם, ורבים כמוני.

    בכלל, הרבה מדברים על המשבר הכלכלי כסיבה לנטישת הצעירים (שהיינו) בשנות השמונים. אבל בעיניי המשבר היחיד שהרחיק אותי מהקיבוץ היה תמיד משבר מוסרי נורא, שמתחיל ביחסי הורים-ילדים, יחסי אחים (במשפחה ובקבוצה), וכו’. ונמשך בשבר האידאולוגי הגדול של האינתיפדה הראשונה, ומה שעשינו אני וחברי שם.

    דווקא במובן הכלכלי החינוך להסתפקות במועט והסתמכות על עצמך עבד מעולה. הייתי מרחיק לכת ואומר שצעירים מעטים (אם בכלל) עזבו את הקיבוץ מתוך תקווה לשפר את איכות חייהם.

  14. מילדות, עת הייתי מבקרת מדי פעם בקיבוץ עם חברה שהוריה גרושים ואביה היה קיבוצניק, יש בי קושי רב ואפילו סלידה מקיבוצים בגלל מה שהם עוללו לילדים (ולהוריהם). לטעמי, פירוק התא המשפחתי, נדבך בסיסי במימוש התורה הקומוניסטית, הוא פשע. ניתוק ילד מהוריו הוא מעשה לא טבעי כי אין דבר שתינוקות וילדים יותר זקוקים ומתאווים אליהם מאשר קירבה, אינטימיות ותקשורת עם הוריהם. נכון שגם כשגדלים בבית עם הורים מתפקדים אין בכך ערובה לילדות מאושרת, קשר הורי הוא דבר מורכב, אבל ויתור על המשפחה – שגם היא ערך, לא רק סוציאליזם וציונות – הוא מעשה עוועים. 

  15. לא ציינתי את שם המשפחה והשם הפרטי של ההוא שהתאבד, אני לא רואה איפה יש פה פגיעה בצנעת הפרט. מי שיזהה את הנפשות הפועלות, סימן שמכיר אותן ואת הסיפור שלהם ממילא.

  16. אוי הנוסטלגיה הנוסטלגיה

    רק שאני צריך מילה ל”נוסטלגיה שלילית” כי בדרך כלל כשמדברים בנוסטלגיה על משהו זה באופן חיובי וכאן לא.

    גם הפוסט וגם רוב התגובות נוטים להיסחף לכשל הידוע של הפיכת המקרה הפרטי שלי (ואולי של כמה אחרים) למקרה הכללי.

    כן, גם אני גדלתי בשנות השבעים (יליד 68) בקיבוץ מאובק ולוהט בעמק הירדן (לא נוה איתן, כמה קילומטרים צפונה משם), הלכתי יחף בקיץ, ישנתי בבית הילדים (חלק מהזמן), ה”חדר” של הורי היה דירת שני חדרים בגודל 40 מ”ר, וכו’ וכו’.
    המצחיק הוא שכשאני הייתי ילד, הדור שלנו חשב שהוא בשיא הקדמה, וסיפר סיפורים (דומים לאלה שבתגובות) על הדור של אלה שגדלו בקיבוץ בשנות ה-40. היום, כשהבת שלי רוצה להגיד על משהו שהוא ישן מאוד, מה שנקרא בזמנו משנת תרפפו, היא אומרת שהוא “משנות השבעים”.

    אני חייב לומר שהטון הכללי של הפוסט ורוב התגובות ממש לא מוצא חן בעיני. לא, לא קראתי את הספר של נאמן. את הספר של ענברי קראתי רק בחלקו (פיציתי על זה בהיכרות אישית עם הכותב ועם חלק מהדמויות, או לפחות סיפורים עליהם שעברו בעמק מפה לאוזן). אני גם סולד מרוב הסרטים שנעשו על הקיבוצים ונוקטים בדיוק בגישה הזו. מה זו הגישה הזו? קשה לי לשים את האצבע במדויק. יש בה איזושהי נוסטלגיה סלחנית לצד התנשאות בלתי מוסברת ושפיטה “אנאכרונסטית”, כאילו אפשר, ממרחק 30 ו40 שנים לשפוט חברה שלמה, בלי להכיר ובלי להבין את הרקע ההיסטורי ותהליכי העומק שעברו בחברה הישראלית במאה ה-20, ועל סמך מספר קטן של מקרי קצה שהם ידועים בעיקר בגלל שהם היו מקרי קצה. איכשהו זה כמעט תמיד ילדי חוץ, או משפחות שעזבו את הקיבוץ, או שהגיעו לקיבוץ ואז עזבו אותו. בעשרים שנים האחרונות זה בדרך כלל מתמקד בלינה המשותפת כאם כל הצרות. נו באמת, תעשו לי טובה…

    אני לא מתכוון להקטין מי מהכותבים עם סיפוריהם האישיים, אני באמת ובתמים בטוח שהם נכונים. אבל לעשות מזה הכללות היסטוריות? “המשבר של הקיבוצים התרחש כאשר ילדי הלינה המשותפת בחרו לעזוב את הקיבוץ” – נו באמת. נכון, לחלק מהילדים היה קשה בבית הילדים. גם לילדות שלי קשה בבית הספר העירוני שהן לומדות בו. חברים, המשבר של הקיבוצים התחיל בפילוג ב1952, ושיאו ב1977 – 1985 – בין עליית הליכוד לשלטון לתכנית הכלכלית של פרס ומודעי. שניהם תהליכים שתוצאתם הברורה היתה מחיקת כוחה הפוליטי של התנועה הקיבוצית. לא, זה לא הקיבוצניקים התמימים שלא יודעים לנהל את המפעל. וזה לא בגלל שהלינה המשותפת דפקה לנו את השכל. המשבר של התנועה הקיבוצית הוא המשבר של התנועה הסוציאליסטית בישראל (וגם בכל העולם בשנות ה70), ושל מדינת הרווחה (המצאה סוציאליסטית, חשוב לזכור), כשגורמים חזקים ממנה הרימו ראש ודחקו אותה במכוון. ומי מכם שהיה בהפגנות המחאה בקיץ האחרון או לפחות שמע עליהן באמצעי התקשורת, צריך לדעת (לפחות באינטואיציה) למה אני מתכוון.

  17. אביב. יש משהו קיבוצי בפוסט הזה. גם הביצתיות (אין אה גוד וואי) אם אתה יליד 71 מנווה איתן ולא מבלף בשם שלך אז בילינו פעם יחד שנה קסומה ומופרעת בשדרות. התגובה שלך עוררה בי זכרונות שלא עלו כבר שנים. אם אתה קורא את התגובה צור קשר במייל: miron.gofer אשר בגמייל דטקום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: