ואז חשבתי לעצמי, אסד כזה מגעיל

כאשר אני נתקל בטורים של לילן סיגן, אני בדרך כלל קורא אותם בפה פעור. את דרכה כפרשנית לענייני ממש כל דבר, סוג של “סמדר שיר, הדור הבא”, “דנה ספקטור, גרסת שנות החמישים”, “מיכל ינאי, המהדורה הכלכלית”, “ג’ודי ניר-מוזס, ועכשיו גם על נייר עיתון”, החלה סיגן ב”גלובס” (קודם לכן עבדה במוסף הכלכלי של “הארץ”, שם עבדנו כקולגות תקופה קצרה). אחרי “גלובס” עשתה ויש קצר בטלוויזיה ובשבועות האחרונים היא מנפקת טורים ב”מעריב”, במה שהולך ומתברר כקאלט החדש של עיתונות חוקרת בעידן ניר חפץ.

לא אלאה אתכם בטורים קודמים של סיגן, אחרי הכל יש גבול להתעללות, ובכל זאת הטור האחרון שלה, שמופיע בנרג’-מעריב תחת הלוגו של מוסף “סופשבוע” (האם יתכן שהטקסט הזה הופיע גם במהדורה המודפסת?), הוא ללא ספק שיא חדש בעירוב של גבוה ונמוך, רציני וקליל, “עובדה” עם “גיא פינס”, פומבי ופרטי, בינלאומי וביתי וכל זה בתיבול עמוק של עילגות, שבאופן אישי הזכירה לי טקסט שנכתב כשיעורי בית של תיכוניסטית שביקשו ממנה לכתוב טקסט אישי על המתרחש בסוריה.

כן, סוריה.

אתם מבינים, סיגן החלה להרהר במתרחש בסוריה והגיעה למסקנה שיש לדבר על שני זנים (כך במקור, זנים) של בני אדם – המיואשים והאמיצים – וזאת כדי לטפל בשאלה ששאל את עצמו מהאטמה גנדי (מה?). בין לבין היא מספרת על רכישה של ראי גדול לחדר האמבטיה שלה, מביעה את דעתה על מידת הרלוונטיות של מועצת הביטחון של האו”ם, מתארת כיצד היא משתמשת בפינצטה כדי לשלוף שערה שחורה מהסנטר שלה, מנתחת את הצביעות של משפחת אסד, קוראת להחרים את “סמירנוף”, פוסקת שהעולם מגעיל וכל זה ב-1,000 מילה.

יש דברים שאפילו אני לא הייתי יכול להמציא אותם.

סיגן היא נערת הפוסטר של סוג העיתונות שעיתונים רבים, ובראשם “מעריב”, החלו לייצר. עיתונים מהסוג הזה מפטרים את אביב לביא ורותי סיני שהתמחו במשך שנים בתחום מסוים ותחתם הם מביאים אנשים שאין להם שום התמחות בשום דבר (ואם יש כזו הם מקפידים שלא להפגין אותה) ונותנים להם להגג. תכתבו על משהו, לא משנה על מה.

מספר האנשים בעיתונות הישראלית מדור הביניים שיכולים להגג על משהו, לא משנה על מה, ויצא להם טור פצצה מסתכם באחד. קוראים לו דרור פויר. לכותבים אחרים יש עליות ומורדות, ימים טובים יותר וימים טובים פחות (רענן שקד, שי גולדן, שלומי ברזל, דנה ספקטור וכדומה). סיגן שייכת לקבוצה השלישית: כאלו שאם יוצא להם טקסט טוב שעוסק בשום דבר (היא תמיד כותבת על שום דבר) הרי שזה אירוע שיש לסמן אותו בלוח השנה, ואז להכריז עליו במהדורת החדשות, לציין אותו בישיבת ראש הממשלה, לכנס את זקני העם בכיכר העיר ולרקוד הורה עד אור הבוקר. למרות זאת, נותנים לה לכתוב כאילו היתה בתו האובדת של נוחי דנקנר.

אם זה לא היה עצוב זה היה היסטרי.

40 מחשבות על “ואז חשבתי לעצמי, אסד כזה מגעיל

  1. עיתונות כמו שאתה מתאר כאן היא נסיון נואש של המדיה הישנה להידמות לבלוגים. זאת מגמה שקיימת בארץ כבר זמן מה, והיא לא מובנית בעליל. למה העיתונים לא מנצלים את היתרון האחד שיש להם – המקצועיות והמומחיות – ומתבצרים בתוכו? למה הם מוותרים עליו והולכים לזירה שבה הם תמיד יהיו בעמדת נחיתות?

  2. תוסיף לרשימת המוכשרים והמפוטרים שלך, לצד רותי סיני ואביב לביא, את תני גולדשטיין שקיבל את המגף בסוף השבוע האחרון אחרי שניסה להקים איגוד עובדים ב-Ynet. בסוף יחליפו את כולם באודטות למיניהן. זה מעלה לי את הסעיף.

  3. ממש דורון רוזנבלום נולד מחדש במתחם השוק הסיטונאי.
    זה גורם לי לגעגועים עזים לדנה ספקטור. אני חושב שמעולם לא קראתי מופע מביך כײכ של עילגות בעתון יומי) שלא כחלק מכתבת תדמית של גד בירון).

  4. What exactly is the difference between you (Yuval Dror) and Sigan? In your blog you too write about everything, with so-called authority. So my advice to you, Yuval, Kshot atzmecha t’chila (as an expert on everything you’re undoubtedly familiar with this Hazal’s maxim. Thank you

  5. כל הטרוניה שלך מבוססת על זה שאתה רואה ב”מעריב” עיתון.
    מה עוד צריך לקרות בשביל שתפסיק להתייחס ככה לפגר הזה?
    הרי לא היית מתגולל עליה ככה אילו היתה מהגגת באכסניה אחרת, שלא היתה פעם עיתון מכובד.

    מעריב חדל להיות עיתון אי אז כשנמרודי קנה אותו. ידיעות גם בדרך הבטוחה לאותו מעמד. זה שיש אנשים שקוראים אותו (כמה?) לא אומר שהוא שווה התייחסות יותר מהעלון הפנימי של סיעת המיעוט בכפר חבד.

  6. רק דרור פויר? מה עם סייד קשוע למשל?

    ובנוגע לכתבה – רפרפתי עליה, ומה שבעיקר מפריע לי בטורים מהסוג הזה הוא שלאנשים האלו לפעמים באמת יש כשרון כתיבה. בטור הזה הכישרון הוא בינוני (אבל לא בלתי קיים), אבל הרבה פעמים (בעיקר בפורטלים מהסוג של וואלה) אני רואה טורים כתובים היטב, קולחים ורהוטים על “האח הגדול” או הישרדות. ואני שואל את עצמי איך האנשים האלו, שהם ללא ספק אנשים אינטיליגנטיים, יכולים לכתוב בכזאת התלהבות על כאלו שטויות.

    וליוסי – ההבדל הוא גם בעובדה שיובל כותב בגלוב ולא בעיתון, וגם בעובדה שהוא לא מערב נושאים. אף אחד לא מתמרמר על כך שעופר שלח כותב גם על ספורט וגם על ביטחון. אבל לא ראית אותו אי פעם מתחיל להשוות את תקציב הביטחון לתקציב של מכבי תל אביב (ואת שחורציאניטיס לטנק המרכבה) תוך שימוש באסוציאציות חופשיות וסתמיות.

  7. יובל- שכחת לציין שמהטמה גנדי לא סתם מוזכר אלא מוגדר כ: “יפה נפש מעצבן” – באמת לקרוא ולא להאמין (דרך אגב – קראתי עד הסוף, ולא האמנתי).
    ולשמוליק – לחרדתי ולצערי יש עוד די הרבה אנשים שקוראים מעריב (יותר מאנשים שקוראים את עיתון הארץ, למשל).

  8. פויר מצויין, אבל גם אלון עידן עומד בקריטריונים שהצבת. ואסד באמת מגעיל! או משהו. ושמעתי שאשתו ביץ’ ושהיא לא באמת בלונדינית אמיתית.
    (ט.ל.ח)

  9. יצא לי לקרוא את הטור שלה “תיבת התלונות של פייסבוק” על רגל אחת כשבאתי לגנוב ארוחת ערב אצל ההורים שלי. לא האמנתי שנותנים ליכולות כשלה במה. עכשיו היא צצה פה שוב, גיגלתי עליה ומיד הבנתי שהמצב של העיתונות הרבה יותר חמור ממה שחשבתי

  10. ואף מילה על קשר ההון-שלטון אותו היא לוטפת כל לילה לפני שהיא נרדמת, בדמות בעלה העשיר והמקושר שבוודאי זרק איזו מילה לעורך כזה או אחר, למשל – תן, תן לה איזה 250 מילים בעיתון שלך, היא כותבת נחמד, ארוחה עלי ברפאל?

  11. הרשה לי לנעוץ סיכה בבלון שנקרא דרור פויר. לדעתי לפחות הדעות שלו מקושקשות, ואם מדברים על אתיקה, הוא פסול לעדות מאז התברר שהיה כותב את הנאומים של ראשי המחאה החברתית ומסקר אותם במקביל. משום מה כשזה קורה לאנשי ימין כמו אורי אליצור אתם בתקשורת יודעים לחסל אותם, אבל עם הסמולן הטוב פויר? שותקים. ובכן, פחחחח.

  12. ספק אם ישנו עוד מבקר עיתונות\עיתונאי\לשעבר שיכול לכתוב כך ועוד ב417 מילים.

    כמה שמות שאולי יכלו צצים בראשי, אבל הם כבר מזמן חדלו. ואלו שעדיין כאן, נוצרים מקלדתם, אולי ממורא חוסר התעסוקה ואולי בגלל שנמאס להם להלחם בהדרדרות מצב התקשורת בארץ.

    ובעת ההיא, אין עריכה ואין עורך.

    *שוקי, אתה עושה עבודת קודש בעין השביעית.

  13. גב’ סיגן לא מסתפקת בהגיגים בעברית. היא גם – ישמור השם ויעזור – תורמת להסברת המדינה, ועוד בשפה האנגלית.
    עוד לבנה קטנה בחומת התזה רבת השנים (שלי, לפחות): החלוקה המשמעותית האמיתית בין בני האדם היא בין בעלי מודעות עצמית לאלה שחסרים אותה.

  14. אם בפוליטיקה נותנים 90 ימי חסד – אפשר ובעיתונות נחוץ זמן רב יותר. גם דרור פויר שחביב מאד עליי ומעריכה, נזקק ליותר מתשעים. כך אני מעריכה גם שלי יחימוביץ. הבעיה אינה בכותב אלא בעורכ/ת.

    מלבד זאת לא הייתי מייחסת חשיבות טלסקופית לעטיפות דגים, עובדה שאני נושמת בלי מכשירים אפילו שלא קוראת נרג’ ואחיו לארוחת ערב.

  15. לעומת זאת, בטרם ערכתי כיאות, יצאה תגובה עם כתובת אתר שהעזה להוסיף m ל-com שהאצילות מחייבת.
    עכשיו מתוקן. מכאן הלחיצה על שמי – בעדינות, שהגב לא יכאב – אכן תביא לחצר הבלוג שלי.

  16. אתה יודע מה, יובל דרור? עם כל הוקרת תודתי העמוקה למיקומי ברשימת ה”ימים טובים יותר ופחות” המכובדת, אני אהיה כפוי טובה ואטען שלילך סיגן היא אולי לא לטעמך המסוים – שמקובע, נדמה לי, על כותב ישראלי אחד בלבד, ועוד עם שיער פנים אירוני – אבל זכותה להתקיים, לכתוב, לעשות את המירב מכשרונה, כל עוד מעסיקיה סבורים שהיא מעניינת קהל קוראים, גם אם ראש הקתדרה המכובד מהמכללה למינהל לא מוצא עניין בכתיבתה. עקרונית, קצת נשבר הזין מפורשי פרינט (מרצונם או שלא) שמינו את עצמם למבקריו החריפים מבלי שאי פעם הרוויחו את הקרדיט בכתיבתם או באבחנותיהם. אז תנוח, ותכתוב משהו על תירוצים של סטודנטים. זה מצחיק.

  17. לרענן שקד – כל מבקר מסעדות הוא שף?? כל מבקר מוזיקה מלחין בינלאומי?? מה הקשר?

    חוץ מזה, במקרה הנ”ל זה כבר לא עניין של טעם. הכתיבה שלה באמת עילגת והעובדה שיש לה ביקוש מצביעה בעיקר על דלות ההיצע וריקנות הקוראים.

  18. רענן שקד (22): אצא לרגע מנקודת הנחה שאכן מדובר ברענן שקד ולא במישהו שכותב תחת השם “רענן שקד” ולכן אתייחס ברצינות לתגובה הממממ המעניינת הזו (מצד שני, גם אם מדובר ב”רענן שקד” זה לא ממש משנה, שכן תגובות מהסוג הזה נכתבות פה מדי פעם ללא קשר לזהות הכותב):

    ראשית, אני מודה לך מעומק ליבי על שהארת את עיני בכללי המשחק בשוק הקפיטליסטי. לא ידעתי שאם המעסיק שלה משלם לה כסף, היא יכולה להמשיך לכתוב. עכשיו, אחרי שהסברת לי את זה, אני לפתע מבין שאם משלמים לך כסף אתה יכול להמשיך לעשות את מה שאתה עושה. זה מסביר כל כך הרבה! לגבי כל כך הרבה אנשים! שממשיכים לעשות את מה שהם עושים כל כך הרבה זמן!
    שנית, לא ידעתי שאני צריך לקבל מינוי ממועצת החכמים הגבוהה של מעניקי המינויים בקרב כותבי הפרינט (מרצונם או מחוסר ברירה אחרת) כדי להעביר ביקורת על אדם זה או אחר. אפנה במהירות, בצינורות המקובלים, ואשיג לי אישור שכזה שכן המצב הרפואי שאתה מתאר באשר לאיבר מינך נשמע לי כואב.
    שלישית, הניסיון לעלוב בי בטקטיקת דוד לוי (“מישה ארנס! הפרופסור הזה!”) יצא מהאופנה כבר בשנות ה-80. אנא, נסה עלבון אנטי-אינטלקטואלי קצת יותר מעודכן.
    לבסוף, אני נורא שמח שאהבת את הפוסט על הסטודנטים. גם אני חושב שהוא מצחיק!

  19. ,I have to admit that I wasn’t surprised by the low level, zero self-awareness
    pathetic arguments and poor Hebrew of the journalist in question – these are becoming the benchmark of modern day journalists. It is tragic, in a way, but life is tragic. Journalism is a great prism to view reality and see the changes in society through it – it reflects recent trends and puts a mirror in front of us. 2 shekel journalists are not the ones to blame, they are the symptoms, not the disease, they are the face of this rotten profession. Their publishers have no interests to create proper journalism with integrity – for them it is a tool to make money, leverage their power and influence and numb the brains of the people. Poor Sigal is just a puppet in this show, a pathetic one, I must admit, but still, just a puppet. May God forgive her for pretentious writing and lack of self-awareness.

  20. קודם כל, לא יכול להיות שאחד כמו רענן שקד אוהב את מה שלילך סיגן כותבת ואני גם לא בטוח שהוא באמת מגן עליה. אישית אני מאוד אוהב את כתיבתו ואני חושב שיש מצב שמישהו סתם השתמש בשמו.
    לילך סיגן לא ממש חשובה כדי להגדיר אותה תופעה אבל אם מישהו יחליט לתת לעילגת הזאת טור יומי זה בהחלט יכול להפוך לקאלט משעשע הרבה יותר מהפוסט על הסטודנטים. הכישרון היחיד שיש לה זה הכסף של בעלה, מבעלי חברת “רציו”, זוכרים? החברה ההיא של קידוחי הגז שהסתבכה על פי הפרסומים עם העולם התחתון (http://www.themarker.com/law/1.559228).
    לילך סיגן משתוקקת להתפרסם בכל מחיר אבל היות והיא לחלוטין לא חכמה ולא כשרונית אז היא משתמשת ביכולת הגרפומניה שלה כדי לקבל עוד ועוד הכרה. כמה שרק אפשר ולא משנה איך. הספרים שלה הם לא פחות מבדיחה והטורים שלה מצחיקים והזויים לא פחות. היא באמת חסרת כל מודעות עצמית ויחד עם היותה עשירה מאוד התוצאה בהחלט מביכה.
    אני אישית המום מהשטויות שהיא כותבת בתור עובדות, בלי ביסוס ובלי הוכחות. אחר כך אני נפעם מחוסר הבושה שיש לה לתקוף אנשים כמו סייד קשוע או אילנה דיין למשל, סופר ועיתונאית עם כישרון מוכח, מה שלילך סיגן לעולם לא תהיה.
    יובל, קרעת אותי מצחוק עם הבלוג הפוסט שכתבת עליה ולדעתי לפחות לא טעית כמעט בכלום. הפיסקה היחידה שכתבת, איתה אני לא מסכים היא: “מספר האנשים בעיתונות הישראלית מדור הביניים שיכולים להגג על משהו, לא משנה על מה, ויצא להם טור פצצה מסתכם באחד.” כאן אני חושב שאתה טועה כי יש הרבה מאוד כותבים, חוץ מדרור פוייר המוכשר, שיודעים להגג כמעט על כל דבר ויצא להם טור פצצה. זה כי יש להם כישרון. אני בהחלט מסכים שלילך סיגן מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה אחת מאלה:).

  21. לילך למרבההצער מעולם לא ידעה לכתוב טורים והתעקשה תמיד לעשת את זה במקום לדבוק באלף הדבריםה אחרים שהיא יודעת לעשות מעולה. אלה אותם אלף דברים שהפכו אותה למישהו שמעריב חושב שמגיע לו טור, וממש לא בעלה הנחמד והעשיר שאף אחד לא היה יודע מי הוא בדיוק אם היא לא הייתה כותבת גם עליו טור….

  22. משעשע אותי, אני מאמין שהפוסט הזה שלך הכפיל לכמה רגעים את כמות הגולשים ב NRG הנשכח. הייתי שמח למילה על שלומי ברזל. מבלי להתייחס לכשרונו\חוסר כשרונו של האיש, האיש כותב באופן קבוע על יחסיו עם אישתו, לא היה מן הראוי שיהפוך קודם לפיגורה תקשורתית מעניינת בטרם הוא ישתף אותנו בשכאלה? מדוע אחרת שנתעניין בקורות תאו המשפחתי?

  23. שלומי ברזל מזעזע ולא ראוי לכתוב במקום כשלהו מלבד מעריב לנוער. לשם אני שולחת גם את דנה ספקטור, שספק אם יש מישהי שעברה את גיל 12 ומסוגלת לקרוא פסקה אחת שלה בלי לרצות לחתוך את ורידיה.

  24. יובל שלום,
    לדעתי מישהו התחזה לרענן שקד בתגובות כאן.
    ראשית, רענן שקד האמיתי עשה קריירה מביקורת טלויזיה; והנה גם על טורי הביקורת שלו אפשר לטעון שהם אינם רלוונטיים – שהרי מושאי הביקורת מעניינים קהל צופים מסויים – זאת ע”פ מעסיקיהם.
    שנית, המתחזה טוען נגדך שטרם הרווחת קרדיט (מה זאת אומרת?) – ורענן שקד האמיתי כידוע כתב על טלויזיה בלי שהרוויח קרדיט במדיום הזה.
    שלישית ואחרונה – רענן שקד האמיתי היה עושה מטעמים מלילך סיגן. ובאופן חריף וסרקסטי ופוגע יותר ממה שאתה עשית.
    לפיכך, מסקנתי היא שמישהו כאן התחזה.

  25. א. הטור שלה הפעם היה סביר. וגם התנסחויות בסדר.

    ב. מה אכפת לך? היא לא לרמתך – אל תקרא. מי שרוצה – שיקרא. למה לרדת עליה ברמה אישית כזו? יש לך משהו אישי איתה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: