אני מבלה באולפן לונדון וקירשנבאום למעלה מעשר שנים. אני אומר "מבלה" כי זה באמת בילוי. בהתחלה, עוד כשעבדתי בעיתון "הארץ", הגעתי כאורח ובשנים האחרונות הגעתי כמשתתף קבוע. בחודשים האחרונים אני כמעט ולא מגיע לאולפן של השניים; נגמר לי הזמן, והמערכת המצוינת שמתקתקת את התכנית יודעת את זה ומשתדלת לתת לי קצת אוויר.

במהלך השנים ראיתי אנשים שיוצאים חיוורים מהאולפן של השניים מהסיבה הפשוטה שרק לעתים רחוקות הם תוקפים את הנושא מהזווית שאליה התכוננת. המצלמות מתחילות לצלם (בשידור חי, כמובן) ואז הם תוקעים לך שאלה שמחייבת אותך לחשוב מהר, בזמן אמת. זה הרגע שבו הדברים המעניינים קורים כי אתה נאלץ לזרוק את כל התשובות שהבאת מהבית ולחשוב מחדש. והם לא עושים את זה רק לאורחים – הם עושים את זה גם לכתבים של הערוץ שלא פעם תלוי על פניהם סימן שאלה שלצידו השלט "מה הם רוצים מהחיים שלי?!".

אני מתקשה להבין איך אפשר שלא לאהוב אותם. מה שבטוח הוא שאי אפשר לקחת מהם את מה שיש להם: חוש הומור מצוין, כנות מתפרצת וניסיון חיים מסחרר.

שלושת התכונות האלו התפוצצו אצלנו על במת "הפינצטה" ביום רביעי, כאשר השניים נכנסו לאולפן בית הספר לתקשורת והקהל נעמד על רגליו ומחא להם כפיים במשך דקות ארוכות. זו היתה חוויה מענגת להיות פעם אחת בצד ששואל את השאלות, אם כי היא לא היתה פחות מלחיצה. וכאשר סטודנטית הגישה לירון לונדון את הספר "מעשה בחמישה בלונים" וביקשה ממנו לקרוא לכולם, לונדון נענה בשמחה, החל לקרוא והקהל פער את עיניו בולע כל שנייה, ידעתי שברגע הזה הסטודנטים חוו חוויה של פעם בחיים שאותה הם לא ישכחו לעולם.

אתמול, אחרי שכולנו התאוששנו, כתבתי לשניים סמס והודיתי להם על שהסכימו להגיע אלינו. ירון לונדון כתב לי תשובה ארוכה, שרק הוא מסוגל לכתוב, שהותירה אותי צוחק במשך רבע שעה. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנהוג. כעבור כמה דקות עצרתי בצד, לקחתי את הטלפון הסלולרי וצילמתי את המסך.

עדכון: הנה הקטע על מעשה בחמישה בלונים:

ובקישור הזה ניתן למצוא כמה קטעים נוספים.