חשבתי שהפוסט שפרסמתי אתמול, זה שמספר על הספר החדש שפרסמתי, ישמש כפוסט מתאים לפתיחת השנה החדשה, זה שלאחריו יחלוף זמן מה עד שאפרסם טקסט חדש. אבל אז רענן שקד פרסם טור במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" ולכן אני נאלץ לשוב על המקלדת ולכתוב תשובה. המילה "נאלץ" חשובה בהקשר של הטור של שקד (בועז כהן, בטקסט התגובה שלו, העלה גם סריקה של הטור).
שקד מתלונן על כך שהוא, "כותב בשכר", הוא חיה הנמצאת בסכנת הכחדה:
אני כותב בשכר. אני חיה נכחדת. אני כותב מכיוון שמישהו רוצה ומוכן לשלם על הכתיבה שלי – ומתישהו זה ייגמר. לא מכיוון שהכתיבה שלי תהפוך לרלוונטית פחות (לכל מי שאמרו "זה כבר קרה, אידיוט" – יש לכם ג'וק על הרגל. בחיי. תסתכלו) – אלא מכיוון שהכתיבה שלי, כמו הכתיבה בישראל בכלל, תהפוך שווה פחות, ואז שווה כלום. זה כבר קורה. ממש ברגעים אלה. האינטרנט – ולא רק הוא – הורג את הכתיבה שלי, כמו את כל יתר הכתיבה בתשלום בישראל.
… אני נכנס לאינטרנט ומוצא שם את הכותבים הכי טובים בישראל שאף אחד לא משלם על הכתיבה שלהם. אני נכנס לבלוג של תום ב"ישראבלוג" ומקבל כתיבה אישית-חברתית באיכות יצוא. אני נכנס לבלוג המוזיקלי של גיא חג'ג' ומקבל את מה שאף מגזין מוזיקה ישראלי לא-קיים לא יוכל לתת לי. אני נכנס לבלוג של בועז כהן. של כנרת רוזנבלום. של יובל דרור. של ריקי כהן. אני מחזיק מהכתיבה הזו כמו שכותביה לא מחזיקים ממנה – עובדה: אף אחד מהם לא מנסה לגבות עליה תשלום. אולי שמעתם על האנשים האלה – הם לא לחלוטין אלמונים, אבל כמות החיילים האלמונים של הכתיבה הטובה באינטרנט לא קטנה.
… האנשים המסוימים האלה רוצים לכתוב וכותבים. הם כותבים היטב, והם עושים את זה חינם. האנשים האלה מנסים להרוג את המקצוע שלי – שמבוסס על כתיבה בתשלום – כי הם מכתיבים את תנאי השוק החדשים: כתיבה לא צריכה לעלות לקורא שום דבר. האנשים האלה מנסים, בקיצור, לחסל את יכולתי לשלם שכר דירה. בתגובה, אני ממשיך לקרוא אותם ולא לשלם להם. כמו שהם מעדיפים."
ודאי תסכימו שכתב האשמה מסוג זה מחייב תגובה כלשהי למרות שלתחושתי הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998.
אז במה להתחיל?
אתחיל בכך שלפחות במקרה שלי, מבחינה עובדתית, שקד טועה לפחות באופן חלקי. כפי שציינתי אתמול, התחלתי לכתוב עבור "הארץ" ועבור כתיבתי אני מקבל תשלום. אני גם כותב עבור "העין השביעית" וגם עבור כתיבה זו אני מקבל תשלום. אני לא כותב עבור "לונדון וקרשנבאום" כי זו טלוויזיה אבל הופעה טלוויזיונית, ובוודאי הופעה מוצלחת, מתחילה בטקסט טוב שאתה כותב לעצמך ומנסה לשחזר אותו בשידור חי. זה לא תמיד מצליח וממילא אתה צריך לתרגם שפת כתיבה לשפת דיבור, אבל הכל מתחיל מטקסט. ב"לונדון וקרשנבאום" אני מגיש פינה שבועית ולמעשה אני חלק מהמערכת וגם בתוכנית הזו אני מקבל תשלום (בהערת אגב אומר שגם אם אחבר את כל הסכומים שאני מרוויח משלושת המקומות האלו לא אגיע לשכר שיכול להתקרב לשכונה שמזכירה איכשהו משכורת שבאמצעותה אפשר לפרנס בנאדם אחד, שלא לדבר על חמישה).
אבל שקד מכוון לכתיבה בגלוב. כאן, הוא כמובן צודק, אני לא גובה תשלום עבור הכתיבה שלי וזה נכון כבר יותר משש שנים. אבל מעבר לעובדה הקרה, שקד שוב טועה כאשר הוא רומז לכך שאני לא מחזיק מהכתיבה שלי או שאני לא סבור שאני צריך לקבל עליה תגמול כספי ולכן אני לא גובה עליה כסף.
זה לא סוד שבעברי אני עיתונאי. למעשה, הייתי עיתונאי במשך יותר מעשר שנים. שימשתי ככתב, עורך ובעל טור בשני עיתונים ארציים ("הארץ" ו"ידיעות אחרונות"). כתבתי גם בכתבי-עת, באתרי אינטרנט ואיפה לא. בתקופה הזו קיבלתי תגמול על הכתיבה שלי אבל בשנת 2004, כאשר "הארץ" עבר טלטלה, חנוך מרמרי התפטר ודיוויד לנדאו ירש אותו, הבנתי שכנראה אין עתיד בעיתונות למי שמעוניין להתפרנס מכתיבה. לפחות לא לי.
זה קרה כאשר זומנתי לפגישה אצל לנדאו, הפגישה האישית הראשונה שלנו אחרי שנכנס לתפקידו. הגעתי במיוחד ברכבת מפרדס-חנה והמתנתי ליד משרדו. כעבור כשעה של המתנה מחוץ לחדרו התייאשתי והלכתי לשבת בחדר עורך חדשות החוץ. בעודי ממתין שם ראיתי את לנדאו יוצא מחדרו. הוא ראה אותי, התקרב אליי, סגר את דלת חדר עורך חדשות החוץ מאחוריו ואמר לי: "אני בדרך לשששייירותים אבל רק רציתי לומר לך שתצטרך לכתוב אחת לשבועיים למוסף "הארץ" ללא שום תוספת בשכרך. למעשה, אנחנו עומדים לקצץ כמה אלפי שקלים מהשכר שלך כי אתה מרוויח יותר מדי", אמר והלך. למחרת התחלתי לבדוק אפשרויות לעשות תואר שלישי וכעבור זמן קצר מצאתי את "התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן, נרשמתי והודעתי על התפטרותי. את הדומיין של הגלוב קניתי באותה התקופה בדיוק והרעיון היה שאמשיך לפרסם טקסטים גם אם אף אחד לא רוצה לשלם לי את מה שמגיע לי (בהערת אגב אומר שאין לי ספק שאם מחר, חלילה, מפטרים את רענן, הדבר הראשון שהוא עושה הוא לפתוח בלוג – כפי שעשה בעבר אך סגר).
הבעיה עם הטקסט של רענן היא שהוא מציג בערך 3% מהמציאות העיתונאית של השנים האחרונות.
המציאות היא שמי שבוחר בקריירה עיתונאית דומה למי ששם ז'יטון אחד ברולטה. יש סיכוי של אחד ל-38 (שלא לומר אחד ל-38,000) שיצליח לפתח קריירה כזו.
המציאות היא שאת כל הכותבים ובעלי הטורים בישראל (אני לא מדבר על כתבי שטח או עורכים) שמתפרנסים מכישרונם ורק ממנו אפשר להכניס לאוטובוס אחד וישארו כמה מקומות פנויים.
המציאות היא שהעיתונות בישראל לא יודעת לתגמל על כתיבה טובה או על עבודה טובה.
המציאות היא שהעיתונות בישראל לא יודעת לתגמל בכלל ולמעט כמה טאלנטים (שקד הוא אחד מהם) הרוב המכריע של העיתונאים בישראל משתכרים שכר שהמילה "מחפיר" קטנה עליו. גם שכר זה נתון לקיצוצים אינספור ולעיכובים נוסח שוטף פלוס תשכח מזה (רוב העיתונאים לא נהנים מהאמינות של חשבון הבנק של מוזס). את אותם כותבים מפטרים בצורה שרירותית, מטילים עליהם מטלות לא הגיוניות, מכריחים אותם לכתוב אלפי מילים ומבהירים להם שהם צריכים לומר תודה על שנתנו להם הזדמנות.
המציאות היא ששוק העיתונות המודפסת בישראל זעיר בצורה מבהילה ממש, שהביקוש עולה על ההיצע ושאת הביקוש לכותבים מצוינים שמעלתם היחידה היא שהם פשוט כותבים מעולים אפשר לסכם במספר עגול. תרתי משמע.
המציאות היא שהעיתונים סובלים מזה כעשור מירידה הולכת ונמשכת בהכנסותיהם והם לא רואים סוף לקריסה והקריסה הזו מאיימת לא רק על המו"ל אלא גם ובעיקר על העיתונאי, אותו עיתונאי שמועסק בחוזה אישי ואין שום גורם בשום מקום שמגן עליו.
המציאות היא שהרבה לפני שאנשים החלו לכתוב באינטרנט ובחינם, העיתונות החלה את מסע ההדרדרות שלה ולפחות בשלב הזה, לא רואים את סופו.
אין ספק שיחסי הכוחות בין האינטרנט לעולם הדפוס, בין ה"בתשלום" לבין ה"בחינם" השתנו. אין ספק שאחד האיומים הגדולים על אמצעי התקשורת המסורתיים נעוץ בעובדה שכיום כל אחד יכול לפרסם טקסט, תמונה, ציור, איור, קטע וידאו או כל יצירה אחרת, במהירות, בפשטות וללא כל הגבלה או מגבלה. מציאות זו חותרת תחת המאפיין הכי בסיסי של העיתונאי המקצועי שאומר: "רק לי ולכמה בודדים נוספים יש גישה למכונות הדפוס". כיום, כל אחד גוטנברג. פלא ששקד מרגיש נרדף?
אני כותב בגלוב כי לעתים תגמול הוא הרבה יותר מכסף. שלא תבינו לא נכון, כסף הוא חשוב, חשוב מאוד, אבל גם משוב הוא דבר חשוב, גם מקום לחדד את מחשבותיך הוא דבר חשוב, גם קשר עם קבוצה גדולה של אנשים שמקפידים להעיר, להאיר, לקרוא, להגיב, לטעון, להתווכח ולפעמים גם להחמיא – גם אלו דברים חשובים ואת חלקם לא ניתן לקנות בכסף. במשך קרוב לארבע שנים פרסמתי טקסט אחת לשבועיים בעמוד המאמרים של "ידיעות אחרונות" ואת מספר הפעמים שקיבלתי תגובה כלשהי מקוראים שבזמנם הפנוי התיישבו ושלחו לי הודעת דואר אלקטרוני אפשר למנות על אצבעות כף יד אחת. וישארו שלוש אצבעות.
בעיית היסוד של החיה הנמצאת בסכנת הכחדה ששמה "כותב בשכר" אינה קשורה בי ושבכמותי. כפרויקט היסטורי, העיתונות המודפסת נמצאת בשקיעה ועדיין לא ברור איזה מודל עסקי ואיזה פורמט יירש אותה. הגיע הזמן להתמודד עם המציאות הזו.
כמו כמעט תמיד, אני מסכים עם מה שכתבת. הייתי מוסיף לזה שני אלמנטים נוספים:
1. כותב טור לא מקבל שכר רק על הכתיבה שלו, אלא גם על המחויבות – על היכולת לספק טור באיכות טובה פעם בשבוע. וגם על היכולת להתאים את עצמו לדרישות העיתון, מבחינת זמן ומספר מילים, למשל. לא כל מי שכותב נהדר יהיה מסוגל פתאום לשנות מהיום למחר את נושא הטור בעקבות דרישה של העורך. לא כל מי שכותב נהדר יהיה מסוגל להגביל את עצמו למספר מילים מסוים, או כפי שאמר פעם מרק טווין (ואני מקווה שאני לא מעוות לגמרי את הציטוט או מייחס אותו לאיש הלא נכון): "הייתי כותב מכתב קצר יותר, אך לא היה לי זמן".
2. רענן שקד ודומיו צריכים להפסיק להתלונן על זה שגוזלים להם את פרנסתם. הכוח הכלכלי של בעלי העיתונים נוצל בעבר כדי לשלוט בדפוס וכך לרכוש יתרון יחסי על שאר הציבור. היום כבר לא צריכים לשלוט בדפוס כדי להפיץ מידע, אז הם צריכים לנצל את כוחם הכלכלי בשביל משהו אחר. אנשים ש"רק" יודעים לכתוב כנראה כבר לא יצליחו להתפרנס מזה (כמו שגלבים, למשל, החלו להיעלם עם המצאת סכיני הגילוח של ג'ילט). אחד הדברים שאפשר יהיה לעשות עם הכוח הכלכלי הזה הוא להתחיל לייצר תחקירים וכתבות עומק, שזה משהו שבלוגרים לא מסוגלים לעשות. אולי בזכות מה ששקד מכנה משבר, עוד נזכה לראות עיתונות יותר איכותית.
מעולה … ועוד בחינם!
ללקק ת׳אצבעות 😉
אבל למה למעשה אתה לא שם פרסומות באתר?
אולי לא תתעשר מזה אבל תוכל לשפר את המצב בחשבון.
האם זה ממניעים אידאולוגים?
מגבלה טכנית לא ברורה?
סתם עצלנות? או משהו אחר?
רן: https://www.popup.co.il/?p=2687
היר,היר.
אני בדרך כלל תופס מרענן, אבל הפעם הוא בהחלט כתב שטויות. לא הבלוגים הורגים את הפרנסה שלו. זה המו"לים, אידיוט. המו"לים, והתעשיה בכללותה, והמפרסמים, והכלכלה, והאיגוד המקצועי המגוחך שלנו שעסוק בכנסים ובריצוף השיש החדש בבית האגודה במקום להילחם בשבילנו, ובאיזשהו מקום – גם החברה הישראלית שבה עיתונאי, הוא מקצוע מכובד בערך כמו להיות זונה. דרור פויר אמר פעם שכנראה זנות היא מקצוע מכובד יותר.
וכן, גם אנחנו העיתונאים קצת הבאנו את זה על עצמנו. אלה שמעלימים עין שהעורך הבכיר מבקש/דורש מהם לכתוב (ולחתום בשמם) על כתבה יח"צנית שתהלל ותשבח מפרסם גדול במסווה של כתבה אובייקטיבית, או לנגח יריב בברנז'ה, הכתב המסכן שלא בודק נתונים ומפרסם כתבה לא כל כך מדויקת (למי אכפת? גם ככה אף אחד לא ישים לב), ההוא שמכפיש אדם בכתבה שלו ומשפיל אותו בציניות אבל לא טורח לבקש תגובה, העורך הבטלן שמעלה טקסטים כמו שהם בלי לתקן אפילו שגיאות כתיב כי גם הוא מתעצל…
כל אלה, ביחד, הפכו אותנו, העיתונאים, לזן נכחד. למקצוע סטודנטיאלי שעושים כמה שנים כי המשמרות בדסק מסתדרות טוב עם לימודי הפילוסופיה (ומחילה מהעיתונאים שבאמת למדו פילוסופיה, זה לא אישי נגדכם) ועוברים הלאה. תחושת שליחות? חשיפת עוולות? כלבי השמירה הנשכניים של הדמוקרטיה? עזבו אותנו באמא שלכם. תנו להעביר משמרת בשקט, לקבל שכר רעב וללכת הביתה לדירה המעופשת באלנבי שאנחנו חולקים עם עוד שלושה אנשים.
מה שיפה אצל רענן שקד (וזה בערך הדבר היחידי שיפה אצלו), זה שהוא עקבי בקיטורים שלו על האינטרנט וכותביה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=5460&blogcode=6689856
אני אצטט אותך במדויק, שוב, כאן, במקום תגובה:
"..כסף הוא חשוב, חשוב מאוד, אבל גם משוב הוא דבר חשוב, גם מקום לחדד את מחשבותיך הוא דבר חשוב, גם קשר עם קבוצה גדולה של אנשים שמקפידים להעיר, להאיר, לקרוא, להגיב, לטעון, להתווכח ולפעמים גם להחמיא – גם אלו דברים חשובים ואת חלקם לא ניתן לקנות בכסף".
בועז
רענן הוא מעולה. גם בגלי צהל התכנית שלו מעולה.
אני מודה לו שהוא הביא לידיעתי על כל הבלוגים הטובים שהוא ציין.
וגם אתם דרך אגב יכולים להודות לו על שהזכיר אותכם.
בברכה זיו
אני לא חלק מקהילת הבלוגרים המתלטפת בעצמה. כן הייתי חלק מקבוצה של אנשים שהתפרנסה יפה בעיתונות הכתובה בשנות ה-90 וכמוך, יובל, פרשתי כשהבנתי שהופר האיזון בין מערכת לכספים (בשל קשיים כלכליים אמיתיים, אבל התגובה היתה היסטרית. בכל העיתונים שעוד נותרו) ושהעתיד מת.
אתה כמובן צודק בניתוחון של העיתונות הכתובה, ואתה מאוד עדין בו. יותר מזה, אתה צודק בזה שהמצב הזה לא רק שאינו חדש, הוא כבר עתיק. משונה, או שלא, שרענן שקד לא רואה שהוא יושב על ענף חלול ורעוע ושמצבו אינו מייצג דבר.
הבלוג שלך, יובל, הוא מהבודדים שבאמת ראויים לקריאה. זאת דעתי, ואני נחשב לבעל מקצוע. רק השוואה בין הבלוג הזה לבליל הסנטימנטלי של בועז כהן יראה בקלות את ההבדל בין כתיבה בעלת ערך לבינוניות דלת תבונה.
חוששני שזהו המצב בבלוגוספירה העברית וסביר שבכלל, בשל היעדר עריכה.
כמו המערכות הציבוריות, גם התקשורת תלויה על בלימה. היא לא הופרטה, פשוט התקשורת הפרטית היא זו ששרדה וחילופי הדורות והבעלים לא היטיבו עימה, כמו גם ערוץ 2 ובעיקר הטירוף הכלכלי, ההשתנות המהירה של הדמוגרפיה הישראלית, הפוליטיקה המטורפת פה, שחיקת התרבות.
רענן שקד נורא מוכשר.
אם הוא היה בעל דעה באמת מקורי, נועז וחדשני, כבר מזמן היה לו בלוג. בעיקר כי בעיתון של המדינה לא היו נותנים לו לעבוד.
אני חושב שיש פה משהו גדול יותר, כי הרי זה לא רק הסיפור של העיתונות הכתובה.
בכל המקצועות היצירתיים זה המצב, עוד לפני האינטרנט, ובהחלט האינטרנט מאיץ את התהליך הזה. לא סתם ציירים, מוסיקאים וסופרים הם עניים מרודים כבר 150 שנה (מלבד הכוכבים הגדולים; אבל על כל דמיאן הירסט יש מאה מיליון שלא גומרים את החודש). מי שיש לו דחף ליצור, מחפש קהל. זה הביקוש, לא ההיצע: "מנגנוני שוק" לא פותרים ולא יכולים לאזן את זה.
לאן זה הולך? נראה לי שרענן שקד צודק, בסוף הערך של יצירה יהיה 0. זה טוב לתרבות, אבל העולם המתורבת יהיה חייב להבין איך דואגים שיצרני התרבות שלו לא ימותו מרעב. חשוב להבחין שמהצד השני, הפריון התעשייתי והחקלאי בעולם עולה בהרבה על מה שדרוש כדי להאכיל את כל אוכלוסיית העולם. אם בטווח הארוך האלפיון העליון של עשירי העולם ישבעו והשאר יגוועו תוך שהם מעשירים את העשירים באמנות, או שימצאו דרכים נכונות יותר לחלוקה של התוצר – עוד נראה. (מי שרוצה להשפיע, נראה אותו הערב בכיכר)
תודה אדווה
הסיבה היחידה שרענן שקד עדין מתפרנס מעיתונות היא לא בגלל כשרון, אלא בגלל עצלות. הוא פשוט עצלן מדי מלחפש משהו אחר לעשות עם יכולת הכתיבה שלו. בעיתון שלו אנשים מוכשרים עוזבים מהר מאוד, ומי שנשאר הם הבינוניים שלא מסוגלים להתקבל למקום אחר, או שפשוט עצלנים מדי מכדי אפילו לנסות. בסופו של דבר, צריך להיות מישהו שבולט בכל קבוצה ובעיתון שלו מבליטים אותו כי זה מה שיש. כל הנסיונות שלו לברוח משם לא צלחו.
רק אנשים עצלנים יכולים להתבשם מהניחוח של חשיבות עצמית שהעיתונות נותנת להם בעוד בפועל הם פועלים קטנים שמייצרים כסף לטייקון גדול, בדיוק כמו התופרת בדימונה או השומר במגדלי היוקרה.
מה שרענן שקד כותב זו חוצפה לשמה. כאילו יש לו בעלות על כתיבה בשכר בעיתונות ומי שכותב באינטרנט פולש לאיזו נחלה שאסור לאף אחד להתקרב אליה. אלו שפוגעים לכאורה בפרנסה של רענן שקד הם אלו שכותבים טוב ממנו או לפחות טוב כמוהו ואנשים אחרים מוצאים בהם עניין. אתה מפחד מהפגיעה של אחרים בפרנסה שלך? תכתוב טוב על נושאים מעניינים שלא קיימים ברשת או בעיתונים אחרים. חוץ מזה, למה לחשוב בכלל שכל המשחק הזה סכומו אפס? אנשים מעוניינים בכתיבה איכותית, חלקה ברשת וחלקה בעיתונות הכתובה, זה לא סותר אחד את השני.
פינוקיו (13): סלח לי, אבל זו סתם תגובה מכוערת שמריחה כמו סגירת חשבונות קטנוניים. הייתי מוכן לקבל אותה אם היית מזדהה בשמך המלא. יש לי הרגשה שלא לחינם בחרת את הכינוי שבחרת.
תסולח לי העמדה הפייסנית – הדיכוטומיה ששקד טורח ליצור בין בלוגרים לעיתונאים לא ברורה לי. הייתי עיתונאית (כבר לא) מאז 1999, יש לי בלוג מאז 2001 בערך והיו כמה שנים טובות של חפיפה בין שני הכובעים. הפלטפורמות הזינו יפה זו את זו: לבלוג עלו חלק מהכתבות/טורים שרציתי להבליט, העיתון יצא נשכר מהעובדה שהבלוג שמר אותי עם האצבע על הדופק, בחיפוש תמידי אחרי סיפורים מעניינים, בצורך להסביר באופן מושכל את התחום המורכב שכיסיתי (הצד העסקי של הביוטכנולוגיה), ועוד.
אבל כל זה היה בעשור שעבר. מאז ירדו משכורות העיתונאים וכותבי הטורים, עלו שלל אתרי אינטרנט שמשלמים חצי עד שליש מהתשלום בפרינט, ובהתאם הוכפל ב-10 מספר המעוניינים לכתוב. אחרי התקוות הנאיביות של העשור שעבר, לפיהן בלוגרים יצליחו להתפרנס מכתיבתם, אני חושבת שהבלוגרים שהמשיכו להתמיד פשוט הפכו ריאלים, ולכן ויתרו על התקווה לראות מזה כסף. הם המירו אותה במחשבה הנכונה, שהבלוג הוא "נכס" אישי, כרטיס ביקור שיכול לפתוח דלתות, או לחלופין מקום לאוורר בו חומרים הנושאים סיכון מסוים, שלא היו מאווררים במקום רשמי. בבלוג אני יכולה למחוק או לתקן פוסט בעייתי אחרי שעה, בעיתון/אתר זה כבר לא בידי מרגע שנשלח לעורך.
ומה עוד? בלוגים זה כייף אישי. זה לא קשור למרחב המקצועי. זה כמו צילום סרטונים של חתולים והעלאה שלהם ליו-טיוב (אני לא סובלת את הז'אנר הזה). עדיין לא ראיתי צלם קולנוע מקצועי מתלונן שהרשת מלאה סרטונים חינמיים. הוא פשוט מבין שזו חיה אחרת. (בעיתונות זה ברווז, ברשת זה חתול, ואיך יודעים? ברווז לא עושה מיאו).
אני חושבת שאין מילה שאני לא מסכימה איתה במה שכתבת. וזה למה המדיה בארץ הולכת והופכת רדודה והאנשים הטובים מוצאים את עצמם כותבים כתיבה שיווקית למחייתם בשביל לסגור את החודש.
איפה משיגים את הספר שלך? יש לינק לרכישה? תודה
אפתח בגילוי נאות,מעולם לא אהבתי את הכתיבה של רענן שקד. אם כבר לכתוב על עצמך אז אני מעדיף את הגישה הכאילו מתנצלת של סייד רשויות אבל הטיעון הרעוע שלו כאילו שהעינטרנט הזה גוזל לו את הפרנסה נשמע כאילו הוא מבין באינטרנט כמו שביבי מבין (וטרח השבוע לומר כמה הצחיק אותו הבדיחה הויראלית על חשבונו, כן בטח) . אני לא מעריך אותו יותר מדי ועדיין אני מקווה שהוא לא באמת חי בבלוגיה של תפוז לפני עשר שנים.
רענן זותומרת, מר טרור חי עדיין באולפן של מבט ב-91 כשהוא התראיין לcnn עם מסיכת אבכ ופחות עשרים קילו.
היה לי מפגש טראומתי היום עם יצר הרע של האדם, מצטער אם יצאתי יותר מדי ארסי. אבל יובל צודק לחלוטין (כמובן) .
ערכה הכספי של המילה הכתובה (ובעיקר זו המודפסת) הולך ויורד וזה מאוד טיפשי "להאשים" בכך את הבלוגרים. זה בסך הכל תהליך טבעי של מודרניזציה.
מאוד נהניתי לקרוא את הטקסט הזה. לא רק בגלל שדעתי על רענן שקד היא "לא משהו". דרך בניית הטיעונים שלו פשוט גורמת לי לסגור את הרדיו או לא לסיים לקרוא. זה לא שזה מעצבן אותי, זה פשוט מייאש אותי. אבל אני לא מגיבה כדי לרדת עליו, שיהיה לו לבריאות ופרנסה טובה. אלא כדי להשאיר תגובה (בדרך כלל קוראת שקטה) – מסתבר שזה חשוב ומחזק.
פירקת יפה את המצב ה"לא משהו" שקיים בשנים האחרונות.
יש גם איזשהו כוח חיובי ייחודי בכתיבה עצמאית שאף אחד בעל אינטרסים לא משלם עליה.
כבעל בלוג משלי הרגשתי גם צורך להגיב לדברים שרענן שקד כתב. אני משקיע הרבה בכתיבת כל רשומה, ומתייחס לכתיבה ברצינות רבה מהסיבה הפשוטה שאני מפרסם את הבלוג וכל מי שרוצה יכול להכנס לקרוא. ככה שיש משהו מקומם בביקורת של שקד כאילו כותבי בלוגים ואני ביניהם יוצרים זילות של המקצוע. גם ככה עבור רוב הכותבים כתיבה היא כבר לא ממש מקצוע, אלא לכל היותר השלמת הכנסה, זה לא סוד שהתעריפים מאוד נמוכים.
בכל מקרה, זה שאני כותב בבלוג ללא תשלום, לא אומר שלמה שאני כותב אין ערך.
התגובה של ניב ליליאן דוקרת באותנטיות שלה.
ולגבי הדיון הנדון, אני חושבת שיש מקום לאמירה של Lasica מ-2005: "עיתונות ובלוגים הם מקרה של בררה מכלילה ('גם וגם'), ולא של בררה מוציאה ('או או'). הם מקיימים סימביוזה שאינה מתיימרת לייתר האחד את האחר, אלא להשלים זה את זה".
ערכה של המילה הכתובה לא נקבעת בזירה אחת. יש זירות משלימות, בחיים משותפים זו לצד זו, לא במקום ולא האחת מעל השניה. והמציאות המורכבת הזו מאגדת גם את רענן שקד, המו"לים והדינוזאורים סגנון נחום ברנע וגם את הבלוגרים העילגים והבלוגרים המושחזים והאיכותיים. סימביוזה. אז כמו שאין מפסיד/מנצח אחד גם אין אשם אחד.
תגובה נפלאה. פרנסה מהנה
פעם לפני כמה שנים קראתי איזה ראיון עם מישהו בנוגע לפירטיות ברשת והוא טען שהכנסות הזמרים והלהקות צריכות להתבסס על ההופעות כשהאלבומים הם רק מקדמי הופעות, כך גם טען שזה צריך להיות המודל של הסופרים, שמאחר והספרים גם יופצו ישופלו ברשת בחינם, ההכנסות שלהם צריכות להגיע מהרצאות.
אם נסתכל על כותבים שנדמה שמעולם לא הרוויחו כסף באמת מכתיבתם, משוררים, הרי נראה שההכנסות שלהם הגיעו /מגיעות בעיקר מהוראה, הרצאות (וגם תמלוגים על שיריהם המולחנים ומשודרים).
במידה מסוימת הפוסט החדש בו אתה מספר כי הפכת להיות מנחה מבוקש בימי עיון קצת עונה על השאלות שהועלו בפוסט הזה. יתכן שהמודל הכלכלי הוא מינוף הכתיבה בחינם, כלומר הכתיבה היא רק התשתית השיווקית שעליה אפשר ליצור מודלים של הכנסות. אני מניח שאתה מנחה מבוקש בזכות הדוקטורט שלך, בזכות הספרים שלך, בזכות הכתיבה שלך בעיתונים, בזכות העובדה שהפכת להיות פרשן לענייני תקשורת דיגיטלית בטלוויזיה וגם נדמה לי לא פחות בזכות הבלוג הזה.
הוראה, הרצאות, הנחייה והוראה איך לכתוב הן כמובן פתרון מידיי וקל לכותבים טובים ולא בטוח שהוא כל כך מכניס, אבל פה ושם יש גם כיוונים והזדמנויות מעניינות יותר.
יתכן שכתיבה בחסות גוף כלשהו עשויה לתגמל. בזמנו אורנג' גייסה כמה בלוגרים ונדמה לי ששילמה להם משהו, לבטח דרכמות בודדות, אבל אם היה לזה באמת ביקוש משמעותי סלולרי, הייתה משלמת יותר, ואולי אם הכותבים היו מטמיעים קצת יותר את העובדה שהכתיבה שלהם בכל מקרה היא מגוייסת, והיו כותבים אחרת או על נושאים אחרים, אולי היו מביאים את העניין להצלחה גדולה יותר.
יש גם דוגמאות (מעטות) לכאלו שהכתיבה שלהם ברשת בחינם היוותה עבורם מקפצה וסיפקה להם הזדמנויות כלכליות מעניינות (ואין לי צל של מושג כמה ואם זה באמת שווה), זרובבלה, קרין ארד ועוד כמה שלא אזכיר שהרוויחו מעצם הכתיבת חינם שלהם.
אני לא כל כך אוהב את כתיבתו של רענן שקד ולרוב אני לא קורא אותו, אבל נדמה לי שדווקא הוא מבין הכותבים במוסף ידיעות אחרונות לא ממש "מספק את הסחורה" במובן של כותב בהתאם לציפיות.
אין שום דבר ברשימה שבעצם סותר את מה שכתב שקד על היותו במקצוע שהוא בסכנת הכחדה, בגלל הנכונות הפוחתת לשלם עבור עבודתו בפורמט שהוא עובד בו. גם תאור הפגישה – חצי פגישה עם עורך הארץ המקרצץ בשכר ומוסיף עבודה- בדרכו לשרותים – מאששת את הטענה של רענן שקד. אפילו הכותב המוחה כאן בעצמו מגדיר את שלש עבודותיו היותר מצליחות לאחר שעזב את העיתונאות הקלאסית, כ-
"(בהערת אגב אומר שגם אם אחבר את כל הסכומים שאני מרוויח משלושת המקומות האלו לא אגיע לשכר שיכול להתקרב לשכונה שמזכירה איכשהו משכורת שבאמצעותה אפשר לפרנס בנאדם אחד, שלא לדבר על חמישה)."
ובכן- איפה הטעות של רענן שקד?
שלום,
אתם באמת צריכים להודות לרענן על הפרסומת המעולה שנתן – רק בזכותו הגעתי לכאן, וזה נראה מקום ממש טוב. בהמשך אמשיך לשאר המקומות שהוא ציין.
אני חווה את אותה נקודה מזוית אחרת – בתחום ההוראה בישיבות הסדר – קשה מאוד לקבל כסף על זה, אבל בכל זאת, כפי שאמרת, תגמול זה מושג הרבה יותר רחב מכסף.
אהבתי מאוד, תודה.
כסף זה חשוב אבל השאלה היסודית שעליה להשיב לעצמך (ולכולם) היא האם יוצא לך מכל הכתיבה הזאת זיונים.
את שקד לא יקראו גם בחינם