אם אני יכול לחלום פעם נוספת

דקות בודדות אחרי שנכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי מ"ידיעות אחרונות" פרסמתי בגלוב פוסט תחת הכותרת "אם אני יכול לחלום". זה היה לפני כמעט 14 שנה. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

באותה התקופה היה לי חלום: למצוא משהו שאני אוהב לעשות, שאהיה בו טוב ושאוכל להתפרנס ממנו בכבוד. מהבחינה הזו עיתונות היה עבורי מקצוע כמעט מושלם: אהבתי אותו והייתי בו לא רע, אבל בהדרגה נהניתי פחות ופרנסה… כן, בואו לא נדבר על זה.

זמן קצר אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה מבית הספר לתקשורת במכללה למנהל לבוא ולשמש כראש המסלול לתקשורת דיגיטלית. כיוון שכבר התחייבתי לעבוד במכללת נתניה, חלפה שנה עד שנעניתי להצעה. נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר 2009.

כיהנתי בתפקיד הזה חמש שנים ואז מוניתי לדיקאן, תפקיד שאותו אהבתי עד מאוד ושאותו עזבתי בהקלה אחרי ארבע שנים. לפני זמן קצר הודעתי שבתום שנת הלימודים הנוכחית, בעוד שישה חודשים בדיוק, אעזוב את בית הספר לתקשורת, 13 שנים אחרי שנכנסתי אליו.

אם אינני טועה מבין 13 השנים שלי בבית הספר, זכיתי להיות מרצה מצטיין ב-12 מתוכן, אם כי בתקופת כהונתי כדיקאן, לא קיבלתי את התואר "מרצה מצטיין" כי לדיקאנים, כך על פי הכללים, לא ניתן התואר גם אם הם מדורגים ככאלו.

הנה רק חלק מהדברים שהסטודנטים שלי כתבו במשובי ההוראה של סמסטר א', זה שהסתיים לפני כמה שבועות (המשובים המלאים ארוכים ועמוסים בהרבה).

הראשון הוא משובים של סטודנטים שיושבים בסמינר המצטיינים שאותו אני מעביר בשבע השנים האחרונות.

אלו הם משובים של סטודנטים שלמדו בקורס בחירה שאותו כתבתי, צילמתי על מסך ירוק (באולפן הטלוויזיה) וערכתי בעצמי בפרמייר.

ולבסוף כמה משובים של קבוצה אחת (מבין שתיים) של קורס חובה שאני מעביר לכלל הסטודנטים שלומדים בשנה א'.

משובי הוראה הם כלי פגום, מי כמוני שנהג לקרוא כל שורה ועבר על כל מספר במשובי ההוראה של כל המרצים בבית הספר, יודע את זה. ועדיין, הם טובים בלתת לך קריאת כיוון. נדמה לי שקריאת הכיוון שקיבלתי היא שאני עוזב בשיא. זה זמן טוב לעזוב – בשיא.

עוד יהיה זמן להסביר ולפרט מדוע החלטתי להמשיך הלאה – אני חושב שאפשר לנחש שלא מדובר בתחושת מיצוי מעבודת ההוראה – אבל בשלב הזה מעניינת אותי הרבה יותר שאלה שונה: מה עכשיו?

ובכן, עכשיו הגיע הזמן להגשים את אותו החלום אבל במקום אחר.

כבר כעת אני עושה אינסוף דברים שאני ממש אוהב, שאני טוב בהם ולפחות חלקם, פרנסה מעולה : אני מגיש את "עושים טכנולוגיה" וכמה פודקאסטים נוספים, אני כותב בעיתון "הארץ" ובאתר "העין השביעית", אני המנהל האקדמי של תכנית לטרנספורמציה דיגיטלית ב"להב" של אוניברסיטת תל-אביב, אני מרצה בארגונים בארץ (ואם ירצה השם והשמיים יפתחו ולא תיפתח מלחמת עולם שלישית) וגם בעולם כחלק מסוכנות המרצים שמלווה אותי ב-15 השנים האחרונות, "סמל מרצים", ואני אפילו מבשל על אש קטנה רעיון לספר נוסף, חמישי במספר; אני מעריך שהחוויות וההתנסויות שעברתי בשנים האחרונות יהיו לי לעזר רב.

לצד הרשימה הזו אני מרגיש שיש לי כוח וגם רצון להגשים עוד לפחות חלום אחד שמנמן. יש לי לא מעט רעיונות משל עצמי אבל אם לכם יש רעיון, אתם מוזמנים ליצור קשר – חיים רק פעם אחת ואני במצברוח של חלומות חדשים.

שנחזור לאלביס? יאללה, נפתח מסורת קטנה. נדמה לי שמותר אחת ל-14 שנה.

לקראת שנה אקדמית אבודה

לפני כמה ימים פורסם בעמוד הדעות של "הארץ" טקסט שלי שעוסק בשנה האקדמית שבאה עלינו לטובה (תשפ"א). השנה הזו תעמוד לפחות בחלקה הגדול, בסימן זום. הטענה שאותה הצגתי כבר בפסקה הראשונה של הטקסט היא שלימוד באמצעות זום, באופן סינכרוני, כלומר ב"שידור חי", של קבוצה גדולה של סטודנטים, הוא בלוף מוחלט: זה נראה כאילו באירוע הזה משתתפים מורים ותלמידים אבל בפועל, המורים לא באמת מלמדים, התלמידים לא באמת לומדים וכל החוויה היא מפח נפש אחד גדול. אתם מוזמנים לקרוא את הטקסט המלא כאן.

מקור: Unsplash

הטקסט פורסם גם באתר האינטרנט של העיתון וגרף תגובות רבות, בין השאר בשל הכותרת השונה שניתנה לו ("באקדמיה משקרים לכם: ההוראה בזום לא עובדת"). התרשמותי היא שרוב התגובות היו שליליות ולפחות חלקן הצביעו על האופן הקצר והשטחי שבו הוצגה הבעיה. נדמה לי שזו הזדמנות טובה לחזור ל"מאבד תמלילים" הנאמן ולהעיר אותו מתרדמת ארוכה. זו הזדמנות טובה לפרסם טקסט ארוך יותר ממה שטוויטר, פייסבוק או אפילו עמוד הדעות של "הארץ" יכולים להכיל.

כפי שציינתי, רוב התגובות היו שליליות. לדעתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה היא שיש אנשים רבים שלא מסכימים עם הטיעון שלי. אני חושב שהם טועים, כמובן, אבל זו זכותם.

השניה היא שיש אנשים שכלל לא טרחו לקרוא את הטקסט ואם טרחו קראו רק חלק ממנו ולעתים רק את הכותרת שלו. העובדה הזו באה לידי ביטוי בהצמדת טיעונים שלכאורה טענתי, שמעולם לא טענתי או בסילוף של מה שכן טענתי. במצב עניינים שכזה, אין פלא שהם לא מסכימים עם מה שלא כתבתי. הם צודקים; אפילו אני לא מסכים עם מה שלא כתבתי.

השלישית, לפחות עובדי מוסד אחד וכנראה גם עובדי משרד יחסי הציבור שלו, עבדו שעות נוספות בכתיבת עשרות רבות של טוקבקים בשמם של "מרצים" ובעיקר של "סטודנטים מרוצים". אני יודע את זה כי שניים מהם התקשרו אליי. נראה שאותו מוסד חושב שאם רק ישחיר את פניי ואת טיעוניי, מצבו ישתפר. אני מכיר היטב את הטקטיקה הזו וזו לא הפעם הראשונה (או השנייה. או השלישית) שאני הנמען שלה. זו הסיבה שאני מזהה את הטוקבקים האלו מקילומטרים, כולל הכינויים והניסוחים. זה די מצחיק בסך הכל.

***

ובכל זאת, היו כמה טיעונים שראוי להתייחס אליהם.

לביקורת הראשונה כבר רמזתי: "היכן הנתונים?! היכן מראי המקום!? זו כתיבה אנטי-אקדמית?!".

ברור שביקורת הזו מגיעה מאנשים שמעולם לא ניסו לתמצת טיעון כלשהו ל-450 מילה. לשם המחשה, 450 מילה זה עמוד וורד פלוס פסקה אחת בערך. מי שרגיל לכתוב מאמרים ומחקרים שמשתרעים על פני 6,000, 8,000 ואפילו 10,000 מילה, יתקשה לראות בפורמט שכזה פורמט לגיטימי להציג איזושהי טענה. הטענה שהפורמט מזמן כתיבה אנטי-אקדמית היא טענה מדויקת לחלוטין. למיטב ידיעתי, טקסט בעמוד הדעות לא צריך, לא מתיימר ולא רוצה להיות טקסט אקדמי. משום כך, מי שמחפש מראי מקום, ציטוט של חוקרים, מספרים, גרפים ונתונים, העמקה והרחבה ופולמוס נוסח "מצד אחד" בעוד ש"מצד שני", צריך לשאול את עצמו האם הוא מבין את מגבלות הז'אנר והאם הוא אוחז בכתב העת המתאים.

ללא קשר, כתיבה אקדמית היא במהותה כתיבה דפנסיבית. אתה כל הזמן מצביע על אחרים שטוענים את מה שאתה טוען, אתה כל הזמן מגייס אותם לטובתך רק כדי שבסוף תוכל לומר משהו בחצי פה ואז להסתייג גם ממנו כדי לטעון שיש צורך ב"מחקר נוסף". אני מכבד את הכתיבה הזו ומוקיר אותה אבל זו לא סוג הכתיבה שמזמן עמוד דעות בעיתון יומי.

בכל אופן, נראה היה לי לא נכון להקדיש כל כך הרבה מקום להפניות, ציטוטים ועדויות בשעה שברחבי האינטרנט ניתן למצוא אינספור מאמרים, כתבות וראיונות עם סטודנטים, מרצים, אנשי חינוך וחוקרים, בארץ ובחו"ל, שמדברים על היתרונות והחסרונות של זום. הנה רק דוגמית קטנה על מרצה שמספרת על חוויות ההוראה שלה. בפועל, זה אינסופי.

ביקורת שנייה היא: "אני הייתי בשלושה שיעורים בזום וזה היה נהדר!".

קשה להתייחס לביקורת הזו ברצינות. הבעיה שאני הצגתי היא של מצב שבו לסטודנט יש שלושה שיעורים ביום ראשון (כולם בזום), ואז עוד שני שיעורים ביום שני (בזום), ואז עוד ארבעה שיעורים ביום רביעי (זום) ואז עוד שני שיעורים נוספים ביום חמישי (כן, גם הם בזום). וזה השבוע הראשון לסמסטר שנמשך 13 שבועות. כאשר אותם אנשי "זום זה נהדר!" יעברו 13 שבועות שכאלו, שבכל אחד 8-10 שיעורים, כולם הועברו בזום, נחזור ונדבר. עד אז, תעשו טובה ואל תספרו על ההרצאה הזו ששמעתם איזה ערב אחד ב"זום" והיא היתה ממש מקסימה. הבעיה היא לא לעבור שיעור אחד בזום. הבעיה היא לעבור סמסטר שלם בזום.

ביקורת שלישית – "הייתי בסמינר מחקר בתואר שני, הוא היה בזום וזה היה נהדר!".

זו נקודה שפספסתי. אני התייחסתי לסטודנטים לתואר ראשון, שהם רוב רובו של קהל היעד של האקדמיה (לפחות מבחינה מספרית), אך לא ציינתי את זה בטקסט. בנוסף, התייחסתי למקרים שבהם ההוראה היא של קבוצה גדולה (לזה דווקא התייחסתי, כבר בשורה הראשונה של הטקסט שלי). כלומר, לא התייחסתי לסמינר מחקר לתואר שני או שלישי שיש בו 8-20 סטודנטים אלא לקורס חובה בתואר הראשון שמועבר בזום ל-180, 200 ואולי אף יותר משתתפים.

רף היכולת האפקטיבי של הוראה בזום הוא רף המסך הבודד. רוצה לומר, כל עוד כל הסטודנטים נכנסים לך לתוך המסך הראשון, זו עוד איכשהו אפשרי (בקושי). הגעת לקורס שיש בו 3-4-5 מסכים מלאים בריבועים ובעצם אין לך שום יכולת לחוש את הכיתה, להתייחס לתלמיד זה או אחר, להבין האם החומר שאתה מעביר מובן או לא וכן הלאה. אתה מדבר אל החלל הריק.

כמובן שאפשר לעשות "סקר" לבקש "להרים יד", להשתמש בקהוט ובשאר כלים כדי לקבל מושג כללי על מה שקורה אבל היכולת של מרצה במבט אחד לראות מה קורה בכיתה שלו, נמחקה.

ביקורת רביעית – "גם הוראה פרונטלית של 200 זה חרא!"

יש כאלו שסבורים שגם הוראה באולם בפני 200 סטודנטים היא לא אפקטיבית. בחלק מהמקרים היא אכן כזו – בלתי אפקטיבית. הבעיה עם זום היא שהוא לוקח את כל הבעיות שממילא קיימות במרחב הפיזי, מגדיל אותם, מרחיב אותם ואז מקצין אותם.

לדוגמה: לא ניתן ליצור שום אינטראקציה אמיתית בזום כי אין דרך לייצר דיון. בדיון יש רב-שיח אבל זום מאפשר לאדם אחד לדבר, בקושי. התוצאה היא הפיכת הדיון למונולוגים ארוכים ומייגעים שלא מאפשרים שיחה אמיתית. שוב, זה יכול לעבוד לא רע בקבוצה קטנה של אנשים שנפגשים מדי שבוע ומכירים האחד את השני אבל לא בקבוצה גדולה.

בנוסף, אם באולם פיזי ישנם סטודנטים שגולשים בפייסבוק אתה לפחות רואה אותם ויכול להעיר להם, בזום הם פשוט מכבים מצלמה. למעשה, בשיעורים מרובי-משתתפים, רוב המרצים מדברים מול מודעות אבל; ריבועים שחורים ואטומים. הסטודנטים אולי מתחברים אבל אז נעלמים. חלקם הולכים לשטוף את הבית, חלקם חוזרים לישון.

אפשר לבוא בטענות לסטודנטים (גם אני בא אליהם בטענות) אבל צריך לזכור שחלקם פועלים בתנאים בלתי אפשריים. הם נמצאים בבית עם עוד דיירים, חלקם נמצאים עם שותפים, חלקם לומדים עם המסך הקטן של הטלפון הסלולרי, חלקם מרוטים משלושה שיעורי זום שכבר היו להם מתחילת היום. הציפייה שהאנשים האלו, שרבים מהם סובלים גם כך מבעיות קשב וריכוז מתקדמות, יוכלו להתרכז כאשר מולם פריים סטטי של מרצה שכלל לא מביט אל המצלמה, כלומר לא מביט אליהם, אלא למסך שלפניו, היא פשוט מגוחכת. אני לא הייתי עומד בזה. אני לא מכיר מישהו שהיה עומד בזה.

אלו רק חלק מהבעיות שזום מקצין. עליהן יש להוסיף בעיות טכניות מסוגים שונים, הקצנת חוסר שוויון בין אלו שיש להם תנאי למידה אידאליים לאלו שאין להם (לפחות בכיתה, כולם יושבים באותו האולם), יצירת "תשישות זום" (כן, יש כזה מושג) שנובעת ממאמץ קוגניטיבי בלתי פוסק לחבר תמונת עולם שמפוצלת לאינסוף ריבועים ועוד.

בכל אופן, הניסיון לטעון שמכיוון שהוראה פרונטלית היא בעייתית אין סיבה לבוא בטענות להוראה באמצעות זום, דומה למהלך שבו אתה שופך את מי האמבט יחד עם התינוק ואז אומר "ממילא התינוק מת, אז מה זה כבר משנה?".

"עברתי קורס בזום והציונים היו ממש מצוינים! הסטודנטים למדו נהדר!".

ככל שאני יודע, בחלק ניכר מהמוסדות חלק לא מבוטל מהחומר הלימודי הושלך מהחלון כי לא הספיקו ללמד אותו. במקרים אחרים בוצעו מבחנים דרך זום ואז במקרים רבים ההעתקות חגגו. במקרים אחרים, הבודקים התחשבו בכך ש"עבר על כולנו סמסטר קשה" והבדיקה היתה מקלה. אלו עדויות לא ממוסד אחד וגם לא משניים או שלושה. זה היה גורף. בתנאים האלו להתפאר בציונים גבוהים או כאלו ש"דומים לשנים קודמות" זה כמעט משעשע.

הלאה.
"אני יכול לראות הקלטות של השיעור כמה פעמים שאני רוצה וכל זה מבלי לצאת מהבית".

אין ספק, אלו שני היתרונות הגדולים ביותר של זום. לדעתי הם גם היחידים. השיעור מוקלט ולכן אפשר לצרוך אותו בזמנך החופשי, לחזור אחור, לרוץ קדימה, זה בהחלט יתרון. כיוון שהוא מוקלט, אפשר לצרוך אותו בכל זמן ובכל מקום – במקום העבודה, בנהיגה, במקלחת (מומלץ טלפון חסין-מים) או במיטה. האם היתרונות האלו שווים את מכלול החסרונות הפדגוגיים שזום מייצר? לדעתי לא.

"זה עדיף על פני כלום".

זו שאלה מעניינת ואני כלל לא בטוח שזה נכון. אם לא היה זום, המוסדות, המרצים, המערכת כולה, היתה נאלצת להשקיע הרבה יותר אנרגיה באיתור פתרונות ראויים שכוללים שילוב של טכנולוגיות ולא הסתמכות בעיקר על טכנולוגיה אחת ולא פחות חשוב מכך, "כלום" היה מחייב חשיבה מחודשת על עצם היומרה לבצע הוראה מקוונת סינכרונית (וזו הנקודה) לקבוצה גדולה של משתתפים. הזום מאפשר למערכת להסתפק בפיתרון ירוד, רדוד, מתיש ומתסכל, ואז לומר "פתרתי את הבעיה".

נקסט. "זום יכול להיות כלי מצוין אבל צריך להתאים את ההרצאות".

אני מעט אמביוולנטי ביחס לעמדה הזו. מצד אחד, אין ספק שאי אפשר לקחת שיעורים שהועברו באופן פרונטלי ולהעביר אותם כמו שהם בזום. זה פשוט מגוחך. מצד שני, הבעיות המהותיות של זום לא משתנות באופן דרמטי גם לאחר התאמת התוכן. הפריים עדיין סטטי, היכולת לקיים דיון עדיין מוגבלת, היכולת לאינטראקציה גם היא מוגבלת. אז נכון, יש כל מיני כלים וטריקים ותוספים ואתרים ואפליקציות ושאר עניינים שבאמצעותם אפשר לנסות ולעשות סימולציה של כל אלו, וזה מעלה באופן ניכר את האיכות הפדגוגית של האירוע. האם זה מתגבר באופן מוחלט על הבעיות הרבות של הטכנולוגיה הזו? לא. האם זה יכול להספיק? האמת שאני לא יודע. הייתי שמח להיתקל ביותר דוגמאות משכנעות לפני שאגבש עמדה.

***

על אף ההתנפלות, שכאמור, חלקה מאורגנת וממומנת, במייל שלי התקבלו גם פניות ממרצים וסטודנטים, שביקשו להודות על מה שכתבתי. אחד מהם כתב:

"רציתי להגיד לך תודה, תודה על זה שאתה אומר את הדברים במדויק בול כמו שהם"

(המכתב הרבה יותר ארוך ומנומק אבל אעצור כאן).

פרופסורית באחת המוסדות כתבה לי:

"קראתי הבוקר את מאמרך האמיץ והמדויק ואני מסכימה לכל מילה. בימים אלו של דרדור מתמשך של ההשכלה הגבוהה חשוב מאד שנשמיע את קולנו אותו הייטבת כל כך לנסח".

מצד שני נתקלתי גם באנשי אקדמיה בכירים שרצו למלוק את גרוני כיוון ש"קראת לנו שקרנים".

אין כל ספק שבין עשרות אלפי הסטודנטים מסתובבים סטודנטים שגילו את האל שבמכונה. מבחינתם, למידה באמצעות זום היא חוויה נהדרת והם כלל לא מבינים על מה אני מדבר. האם זה אומר שהעמדה שהצגתי מבוטלת? לדעתי לא. אם היינו רוצים לומר משהו שנכון ב-100% לגבי 100% מהאוכלוסייה ב-100% מהזמן, לא היינו אומרים שום דבר על כלום. הטיעון שלי לא עוסק בפרט זה או אחר אלא במערכת במרצים ובסטודנטים כמכלול וככזה הוא בהגדרה מחמיץ חלק מהפרטים. זו כוחה וגם חולשתה של כל הכללה.

יכולתי להמשיך עוד ולהרחיב על האינטרסים הכלכליים הקשורים בניסיון לטעון ש"זום הוא נהדר", על האופן שבו המערכת משתמשת במגיפה כדי לפגוע בשירות האקדמי שהיא נותנת לסטודנטים ועל הדרך שבה מטפלים בסגל ההוראה שטוען שיש בעיות עם הוראה בזום, אבל נראה לי שאשאיר את כל זה למועד מאוחר יותר.

רק התחלתי.

לקריאה נוספת:
"מומחי חינוך טוענים שלמידה רק דרך הזום אינה אפקטיבית – ואף מזיקה" (ליאור דטל, דה-מרקר, 19.9.2020)
"הנתק, הפסיביות והגעגוע למפגש: תלמידים, הורים ואנשי חינוך מדברים על נזקי הלמידה מרחוק" (אור קשתי, הארץ, 25.9.2020)

מלחמות האקדמיה – מרצים מן החוץ

סטודנטים שנכנסים לכיתה לא יודעים איזה סוג של מרצה עומד בפניהם. למעשה, רובם לא יודעים בכלל שיש "סוגים". מבחינתם, כל מרצה שעומד מולם הוא "מרצה באקדמיה" שמלמד בחוג, במחלקה או בבית הספר שבו הם לומדים. זה אומר שהמרצה מגיע מוכן לשיעור, הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא נבחר בגלל כישוריו ובסוף הקורס תהיה עבודה או בחינה.

אבל כל מי שנמצא באקדמיה יודע שיש סוגים של מרצים. ראשית, יש מרצים שהם מרצים בתקן, מה שהמל"ג מכנה בשם "מרצים ליבתיים". אלו מרצים, כמוני, שמקבלים שכר 12 חודשים בשנה ובהתאם למוסד שבו עובדים הם זוכים לקביעות בצורה כזו או אחרת (במקרה שלי היא אחרת. לגמרי אחרת). שנית, יש מרצים המכונים "מרצים (או מורים) מן החוץ", ממ"חים. הקבוצה הזו מקבלת שכר נמוך ועבודתם מבוססת על סמסטרים. זה אומר שגם אם הם מלמדים בשני הסמסטרים האקדמיים המרכזיים – סמסטר א' וסמסטר ב' – הם יקבלו שכר עבור שמונה חודשים בלבד. בסוף סמסטר ב' מפטרים אותם ואז בראשית סמסטר א' שוכרים אותם מחדש. או לא. ומה בקיץ? שיחפשו ג'וקים.

המרצים מן החוץ הם עובדי הקבלן של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (ובעולם) ולמעשה, הרוב המוחלט של המרצים – לא משנה אם מדובר באוניברסיטה גדולה או במכללה אזורית – הם מרצים מן החוץ. אני לימדתי לפני כמה שנים באוניברסיטה בתוכנית שבה למדו מאות סטודנטים אבל אפילו לא איש סגל אחד בתוכנית היה מרצה ליבתי למעט ראש התכנית. כל המרצים, ממש כולם, היו מרצים מן החוץ. אקדמיה באווטססורסינג.

גם המרצים מן החוץ מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. ישנם מרצים מן החוץ שהם אנשי מקצוע, הם מתמחים בתחום מסוים, נניח "עריכת וידאו" והם נחשבים לטובים בתחומם, וישנם מרצים מן החוץ שהם בעלי תואר שלישי, דוקטורים שעל פי רוב לא מועסקים במשרה קבועה במוסד כלשהו. במשך שנים שימשתי כמרצה מן החוץ וזה תענוג די קטן. אתה מדלג ממוסד למוסד, לפעמים באותו היום ממש – חלקם בצפון, חלקם בדרום – פה אתה נותן קורס חובה או בחירה, שם סמינר, מנסה לאסוף כמה שיותר שעות.

מכיוון שמרצים מן החוץ הם עובדי הקבלן של האקדמיה, ישנם מוסדות, בייחוד אלו שמתנהלים כמו עסק כלכלי, שמתנהגים אליהם כמו אל עובדי קבלן מהסוג שמוכר בתעשיות אחרות.

ראשית, מקצצים בשכר שלהם באופן קבוע או מקפיאים אותו באופן כמעט מוחלט. למעשה, כיוון שמדובר בעובדי קבלן, ישנם מקומות שבהם משלמים יותר לעובד קבלן שמלמד בחוג למשפטים מאשר לעובד קבלן שמלמד בחוג לסוציולוגיה. למה? מכירים "ערך שוק"? אז ערך שוק. במהלך השנים שמעתי הסברים מנומקים מאנשי אקדמיה בכירים, כמה מהם בכירים ממש, לצד אנשי עסקים שבקושי גמרו בית ספר יסודי, שצריך לשלם למרצים לפי ערכם הדיפרנציאלי ומשום כך יש מרצים ששווים מעט מאוד – כי כמוהם יש כמו זבל ואפשר "לקנות" אותם לפי משקל – ויש מרצים ששווים יותר. לא, לא בגלל שהם טובים יותר, מנוסים יותר או מוכשרים יותר – הם פשוט מלמדים בחוג יותר נחשב.

אם בזה לא די, ישנם אנשי אקדמיה (את חלקם אתם מכירים) שמתראיינים באמצעי התקשורת ומדברים על זכויות אדם וזכויות העובדים, שכותבים מאמרים ומחקרים, שמופיעים בכנסים ומסבירים שחייבים להגן על קבוצות מוחלשות, אבל כאשר מדובר בזכויות של מרצים מן החוץ, אלו שמלמדים במוסד שלהם עצמם, הם לא רואים אותם ממטר.

כאשר אותם מרצים ליבתיים צריכים להקריב משהו מהתנאים שלהם כדי להגן על מאות המרצים האחרים במוסד, הם מתנגדים בצורה נחרצת, בקולניות ממש. מבחינתם, הם, המרצים הליבתיים, הם צריכים לקבל את כל התנאים ומרצים מן החוץ… מי אלו בכלל? הם פועלים שלקחנו מהכביש. שיגידו תודה שאנחנו מדליקים להם מזגן כאשר הם מלמדים. הצביעות שלהם עושה לי להקיא.

כמובן שעל תנאים נלווים למרצים מן החוץ אין בכלל על מה לדבר. לא קרנות, לא כסף לכנסים, לא עידוד של מחקר. מבחינת המוסד אלו אנשים שקופים כמו האנשים שמנקים להם את המשרד בשעות הערב. הם באים ואז מפטרים אותם ואז אולי שוב שוכרים אותם. אם בא לנו ואם מתאים לנו ושיגידו תודה, חשוב מאוד שיגידו תודה.

צריך להגיד ביושר: ככל הנראה ברוב המקומות לא ניתן לקיים מצב שבו כל המרצים הם מרצים ליבתיים. כלכלית המספרים לא מתיישבים ומוסד אחראי צריך להיות מוסד מאוזן אחרת הוא פשוט לא יהיה. אבל יש הבדל בין מוסד מאוזן למוסד חזירי. יש הבדל בין מוסד שמתנהג בהגינות למוסד שמתנהג בצורה נפסדת. מוסד להשכלה גבוהה שמלמד את הסטודנטים שלו קורסים באתיקה, זכויות אזרח והגנה על מיעוטים, לא יכול להיות הראשון שידרוך על העובדים שלו, שבחלק מהמקרים מלמדים את הקורסים האלו ממש!

חלק מהמנהלים שפוגעים במרצים מן החוץ הם אנשים ברוטליים, אלימים ומטונפים אבל חלקם האחר פשוט מנסה לתמרן בתוך מערכת שעלתה על פסי הקפיטליזם התאגידי. אלו וגם אלו נמדדים על פי החיסכון שהם מביאים, הם מסתכלים על עקומות ואלכסונים, הם מחפשים "החזר על ההשקעה", בודקים את "ערך השוק" ולכן אם הם יגלו שעדיף לשכור שני עוזרי הוראה בשקל וחצי במקום מרצה מן החוץ עם ניסיון של 25 בתעשייה שעולה שנקל וחצי, הם יעשו את זה בלי להניד עפעף.

היי, חסכנו שקל!

מלחמות האקדמיה – עוזרי הוראה

כאשר נכנסתי לתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, כינסתי את כל הסגל האקדמי, הבכיר והזוטר ואמרתי להם את המשפט הבא: "התמזל מזלי והייתי בכל העמדות שהאקדמיה יודעת להציע: הייתי עוזר הוראה, מרצה מן החוץ, מרצה מן המניין, ראש התמחות וכעת דיקאן ואני אומר לכם באחריות, התפקיד הכי קשה הוא של עוזרי ההוראה". אני עומד מאחורי המשפט הזה גם כיום.

עוזרי ההוראה (אני נוקט בלשון זכר, אבל כמובן שהכל תקף גם לנשים) הם על פי רוב מאסטרנטים ולעתים דוקטורנטים. חלקם רואים את עתידם באקדמיה בעוד שחלקם פשוט מחפשים הכנסה צדדית בזמן שהם לומדים. המערכת בנויה כך שעוזרי ההוראה תקועים באמצע: מצד אחד המרצה של הקורס ומצד שני הסטודנטים שלומדים בו.

נתחיל במרצים. יש מרצים שמתייחסים אל עוזר ההוראה שלהם כאל המשרת האישי שלהם, זה שבמקרה הטוב צריך להביא להם ספר מהספרייה, במקרה הרע לכתוב את המבחן המסכם ובמקרה הלא פחות רע, להכין להם את המצגות שהם עומדים להציג בקורס בשבוע הבא. כיוון שההחלטה מי ישמש כעוזר ההוראה היא של המרצה הראשי בקורס, עוזרי ההוראה נאלצים לעשות את כל המטלות האלו ולסתום את הפה.

במקביל, יש את הסטודנטים. בעוד שבחלק מהמקרים הקורס מתנהל על מי מנוחות ותפקידו של עוזר ההוראה מצומצם, בחלק אחר של המקרים, הקורס נתפס כקשה (או שהוא באמת קשה) ועוזרי ההוראה נאלצים לטפל בפניות של עשרות סטודנטים, להשקיע שעות על גבי שעות בסיוע ותמיכה שלא לדבר על זה שכיום מצפים מהם להיות זמינים 24 שעות ביממה ("שלחתי לו מייל לפני שעתיים והוא עדיין לא ענה!", היא תלונה סטודנטיאלית שכיחה בהקשר הזה).

עוזרי ההוראה הם הקו האקדמי הראשון במלחמה על סקרנותם והישגיהם של הסטודנטים. כפי שמרצה רע יכול לחרב קורס שלם, כך גם עוזר הוראה. מצד שני, עוזר הוראה מעולה יכול להפוך את הקורס כולו לחוויה מהממת ולהפוך לאחד האנשים המשמעותיים בחוויה הסטודנטיאלית. מצד שני, בשדה הקרב האקדמי עוזרי ההוראה הם הטוראים: יש הרבה מהם, אין בעיה גדולה להחליף אותם (זה שקר מוחלט, אבל נשים את זה רגע בצד) ולכן אפשר לקצץ להם בתנאים ולדרוש מהם עוד ועוד מבלי למצמץ.

אין פלא לכן, שמהרגע שמכללה הופכת לארגון שרואה בעצמו בראש ובראשונה כעסק, הם הראשונים לחטוף.

אחת ההבטחות של המכללות למועמדים שמתעניינים בלימודים היא שאצלם הם יקבלו "יחס אישי". "בניגוד לאוניברסיטאות", כך מסבירים להם כמעט בכל המכללות, "אצלנו לא תלכו לאיבוד. יש לנו מרצים, מנטורים, ממונה על ענייני סטודנטים ועוזרי הוראה והם כולם כאן כדי לעזור לכם".

זה נכון. בתיאוריה. בפועל מהרגע שמסתכלים על האקדמיה כעסק, אחד המקומות הראשונים שבהם מנסים לחסוך הוא בעוזרי הוראה. ראשית, יש הרבה מהם, אז בואו נקצץ. במקום שיהיה עוזר הוראה אחד לכל, נניח, 100 סטודנטים, נשים אחד על כל 200 סטודנטים.

בנוסף מתחילים לקצץ בשכר שלהם ומעלים את הדרישות מהם כמו למשל להחזיר את הבחינות כמה ימים לאחר שהבחינה הסתיימה. כך, אם פעם עוזר הוראה בדק 100 בחינות, כיום הוא בודק 200, ואם בעבר ניתנו לו שבועיים ואפילו שלושה כדי לבדוק, להעיר, לתת ציונים, למלא את כל זה בקובץ אקסל, להעלות את הקובץ חזרה למערכת ולהביא את ערימת הבחינות חזרה למוסד, כיום יש לו עשרה ימים. כולל שישי-שבת. תפסיקו להתבכיין.

התוצאה: יותר ויותר מרצים עוברים למבחנים אמריקאים, אחרים מקצצים באורך הבחינה (כאשר מדובר במדעי הרוח והחברה) או במורכבותה (בדיסיפלינות אחרות) ואם כל זה לא קורה, הבדיקה הופכת בהגדרה להרבה יותר חפיפניקית והרבה פחות מעמיקה. התוצאה: יותר ערעורים, יותר כעס, יותר תסכול. אבל ערעורים, כעס ותסכול אינם נמדדים במאזן הרווח וההפסד של הארגון. הם לא נספרים, הם לא מתורגמים לכסף וסמנכ"ל הכספים לא מדווח עליהם לדירקטוריון. הם החומר האפל הזה שמסתובב במסדרונות, מרעיל לכולם את הנשמה אבל אינו מדובר או מתורגם למספרים.

הסיפור של עוזרי ההוראה הוא סיפור טוב להבנת המערכת כולה: ההחלטות מתקבלות דרך פריזמה כלכלית-פיננסית בעוד שהמשמעויות האקדמיות שלהן, שאותן קשה להמיר למישור הזה, לא נתפסות כחשובות על אף שהתוצאה שלהן ממארת: תסכול רוחבי של המרצים, של עוזרי ההוראה ושל הסטודנטים עצמם שמרגישים שרימו אותם.

מצד שני, הצלחנו לחסוך עשרת אלפים שקל ואם זה לא הישג, אינני יודע הישג מהו.

מלחמות האקדמיה – פרויקט כלכלי

בעקבות פרסום הטקסט שלי במוסף "הארץ" קיבלתי עשרות תגובות מאנשי סגל הפועלים בעולם ההשכלה הגבוהה בישראל. חלק מהמגיבים ביקשו מידע נוסף על הנחיות המל"ג בעוד אחרים הוסיפו מידע: הם הציגו בפניי תמונה, שחלקה מוכרת לי מהמוסד שבו אני עובד אבל חלקה אחרת ושונה, על מה מתרחש במערכת ההשכלה הגבוהה, ובעיקר, על מה קורה כאשר הפרויקט האקדמי הופך לפרויקט שמנוהל דרך פריזמה כלכלית.

כדי להמחיש את האופן שבו הגדרת המשימה משנה את המשימה עצמה, אני מפנה אתכם לידיעה שפורסמה בשבוע שעבר לפיה "שגרירויות ימדדו לפי הישגים כלכליים". נעה לנדאו דיווחה כי "שר החוץ ישראל כץ הנחה באחרונה גורמים במשרדו לגבש מדיניות חדשה, ולפיה שירות החוץ יתמקד מעתה בעיקר בקידום יחסיה הכלכליים של ישראל בעולם. זאת, בצל הקיצוץ המתמשך בתקציב ובסמכויות משרד החוץ. לפי התוכנית, הנציגויות והדיפלומטים שבראשן יימדדו לפי הישגיהם בתחום הסחר".

מהרגע שהשגרירויות נמדדות לא לפי קידום יחסי החוץ של ישראל, הקשרים הדיפלומטיים או התרבותיים, אלא על פי מדדים כלכליים, המערכת כולה זזה לכיוונים חדשים. לנדאו עצמה סיפרה שכץ "ביקש לגייס לקורס הצוערים של המשרד מועמדים רבים יותר בעלי רקע כלכלי" – כלומר כעת, לא רק שהמדידה היא מדידה במונחים כלכליים אלא שגם האנשים שהמערכת מגייסת הם אנשים בעלי נטייה כלכלית.

וכעת לנמשל.

על פי רוב המוסדות להשכלה גבוהה בישראל הגיעו לעולם על מנת לעסוק בדבר הזה שנקרא "השכלה". למייסדים היה חזון שעסק בקידום המחקר, קידום ההוראה, מתן הזדמנויות חדשות לאוכלוסיות שבפריפריה – זה לא ממש משנה. מה שחשוב הוא שעל פי רוב, המוסדות להשכלה גבוהה בישראל לא הגיעו לעולם כפרויקט כלכלי-עסקי אלא כפרויקט אקדמי-חינוכי ואפילו, אעז ואומר, ציוני.

ההחלטה של המל"ג להעביר את השליטה במוסדות מאנשי אקדמיה לאנשי עסקים מאפשרת לקבוצה קטנה של אנשים, שהקשר שלהם להשכלה, חינוך או אקדמיה הוא מקרי לחלוטין, לנסח מחדש את הגדרת המשימה של המוסד שעליו הם מופקדים ולא פחות חשוב מכך, את המדדים הקובעים מהי "הצלחה" ומהו "כישלון".

ניתן לחשוב על כל מיני מדדים להצלחה בתחום האקדמיה – משיעור המסיימים את התואר הראשון, דרך שיעורי ההשמה בשוק העבודה לאחר הלימודים וכלה בשיעור הסטודנטים שממשיכים לתואר שני ושלישי. אבל מהרגע שהאקדמיה הופכת לפרויקט כלכלי, גם המדדים משתנים. כעת מה שחשוב הוא כמה סטודנטים נרשמים למוסד, מהם שולי הרווח של כל חוג ובית ספר והאם ניתן להגדיל אותם. המדדים אינם עוסקים עוד בשאלת איכות ההשכלה אלא בשאלת כמות ההשכלה ויעילותה הכלכלית.

השאלות החדשות משפיעות על שורה ארוכה של ממדים שביחד מרכיבים את המוצר הזה שנקרא "השכלה": איכות וכמות הסגל האקדמי (בכיר וזוטר), סוג השירות שניתן על ידי הסגל המנהלי, סוג שיתופי הפעולה שאותם המוסד מקדם, סוג ואיכות התשתיות הפיזיות והטכנולוגיות שעומדות לרשות הסגל והסטודנטים, סוג האנשים שעומדים בראשי המוסדות וסגנון הניהול שלהם ועוד.

בכוונתי לכתוב על כמה מהממדים האלו. חלק מהדוגמאות מוכרות לי באופן אישי ואחרות זורמות אליי מכל עבר. ישנם לא מעט אנשים שמוסרים לי מידע אך מבקשים שלא אציין את שמם (פחד ואיומים, מסתבר, הוא כלי ניהולי נפוץ למדי) ומשום כך מדי פעם אכתוב את הדברים בגוף ראשון על אף שהם מבוססים על דברי אחרים ועל מקרים שאינם קשורים כלל למוסד שבו אני עובד. רוצה לומר, הדיון הזה הוא לא דיון ספציפי במקום הספציפי אלא דיון עקרוני בשאלה מה קורה כאשר האקדמיה הופכת לעסק.