משפטיובל

אתמול נפגשתי עם כל הסטודנטים שלי בפעם האחרונה. היה להם מבחן, האחרון בסמסטר א', בקורס שלי, ולכן יצא לי לראות אותם, את כולם, בפעם האחרונה. למועד ב' יגיעו – כך אני מקווה – רק מעטים מהם.

רגע לפני שהבחינה החלה ניגשו אליי שתי סטודנטיות והגישו לי קופסה. בתוך הקופסה היה ספרון, ספרון שהן הדפיסו במיוחד ובתוכו אינסוף משפטים שאמרתי במהלך השנה ושהודפסו על רקע ובסגנון "ציטוטי השראה". הם קראו לספר "משפטיובל".

לאורך השנים קיבלתי כמה וכמה מזכרות, מתנות קטנות, תמונות ושלטים מסטודנטים אבל אני מתקשה לחשוב על מתנת פרידה מתוקה יותר, מרגשת יותר ומצחיקה יותר מהספרון הזה.

חלק מהציטוטים המופיעים בספרון מוכרים לי היטב, אחרים הזכירו לי נשכחות ואחרים ממש לא מוכרים לי ואין לי מושג מתי ובאיזה הקשר הם נאמרו. כל הציטוטים מצביעים על העובדה שאני מדבר בשיעורים כמו מלח אירי שיכור ושכבר בשיעור הראשון הסטודנטים מבינים שלהיכנס לכיתה שלי זה קצת כמו בונבוניירה; אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

זה לא במקרה – זה בכוונה. לאורך השנים ניסיתי לנטוע בסטודנטים את התחושה שבכל פעם שהם חושבים שהם מבינים מה קורה כאן, אני מערבב הכל. התוצאה היא שיעור שהוא חצי הרצאה וחצי הופעה מאולתרת שמבוססת על "החומרים" שהסטודנטים מביאים. זו הסיבה שחלק מהציטוטים שנמצאים בספרון גובלים בהזיה – שלא לדבר על כך שהם בלתי "אקדמיים" בעליל.

כמשפטים שנתלשו מההקשר הם קצת מוזרים וכמו שאפשר לנחש, סביב כל ציטוט יש עולם ומלואו. חלק מהציטוטים נאמרו במסגרת הסבר לנושא שאני מלמד (נניח כשאני מלמד את "גישת המאבק" בקורס "יסודות החשיבה החברתית"), חלק קשורים בדוגמאות שאני מביא שמטרתן להעביר נקודה וציטוטים אחרים נאמרו כתוצאה משיח שהתפתח בכיתה.

הספרון נפתח עם הקדשה אישית של שתי הסטודנטיות. אותה אני שומר לעצמי. אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי.

צריך להבין, הציטוטים האלו נלקחו ברובם מקורס שניתן בסמסטר הראשון, בשנה הראשונה של סטודנטים לתואר ראשון. לפעמים, זה השיעור הראשון או השני שלהם באקדמיה. הם נכנסים לכיתה ופתאום הם נתקלים באחד כמוני. זו חוויה כל כך מצחיקה שאני פעם לא מתעייף ממנה. העובדה שחלק ניכר מהשיעורים מתרחשים כשאני והכיתה מתפוצצים מצחוק (למעט השיעור שבו אני קופץ על שולחן המרצה ומקרקר כתרנגול – גם זה קורה אחת לסמסטר, כל סמסטר), מלמדת, שכנראה, גם הם לא מתעייפים ממנה.

למה אני מלמד כך? האנתרופולוג אשלי מונטגו (Ashley Montagu) כתב "בהוראה, המסר הוא המתודה להעברת חומר הלימוד ולא חומר הלימוד עצמו", והוסיף שחינוך "אינו תלוי בהעברת הידע אלא באופן שבו הידע מועבר על ידי המורה" (כמו שאפשר להבין, מרשל מק'לוהן הושפע ממנה).

אני חושב שהוא צודק. זו הסיבה, כך אני מאמין, ש"אין חומר משעמם – יש מורה משעמם", כלומר יש מורה שהמתודה שבה הוא משתמש להעברת החומר משעממת, שהדרך שבה הוא מעביר את הידע לא מעניינת. מכאן שזו אחריותו של המורה להיות מעניין – זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלו. אני מתייחס לאחריות הזו ברצינות.

כשאני מסתכל על הציטוטים האלו אני מבין שיש משהו עצוב, כמעט טרגי (אם כי לא צריך להיסחף) שלא אוכל להמשיך וליהנות כך עם סטודנטים. מצד שני, לא יכולתי לבחור אחרת, לא באמת. אולי יום אחד אסביר למה.

תודה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שלי בבית הספר לתקשורת על 13 שנים נפלאות. תודה גם לסטודנטים היותר ותיקים שלי, מאוניברסיטת תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון ומקומות אחרים. מתגעגע אליכם/ן. גם אל הקרציות מביניכם/ן.

6 מחשבות על “משפטיובל

  1. "אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי."
    אני סקרן מה הם הציטוטים הגסים מדי.

  2. יובל יא מבולבל ,ממש הגזמת

    באיזה הקשר או עולם אלטרנטיבי מותר להתעלל מינית בסטודנטים?

    נכון ,זה רק מילים אבל מי כמוך יודע שצריך להיזהר מזה.

    אפשר גם להיכנס לכלא על מילה שלא במקום לסטודנט/ית הלא נכונ/ה

    כנראה שמה שלא רואים משם רואים מכאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.