להתפעל בתיאוריה

לפני כמה ימים נתקלתי בריאיון עם אחד מאנשי האקדמיה הבכירים בישראל, חוקר ידוע ומכובד בתחומו. השיחה עסקה בכל מיני עניינים ואחד מהם היה פרטיות. אותו חוקר הסביר למראיין שהוא לא נורא מתפעל מהקונספט הזה של “פרטיות” שמקודם על ידי כל מיני משפטנים ושבכלל:

ההתלהמות הזו על אבדן הפרטיות היא בעייתית. אני בעד יותר מצלמות ולא פחות מצלמות, יותר מיקרופונים ולא פחות מיקרופונים, ואם זה מבייש מישהו אני גם שואל ‘במה בדיוק אתה מתבייש?’

נזכרתי בריאיון הזה ובטיעון הזה כאשר קראתי את סיפורם של אנשי התמיכה ושירות הלקוחות שמועסקים בחברת Teleperformance שמעסיקה כמעט 400 אלף איש ברחבי העולם, כ-39 אלף מתוכם בקולומביה. האנשים האלו נותנים שירות ללקוחות של חברות כמו אפל, אמזון או אובר. אתה מתקשר למוקד שירות הלקוחות והשיחה מנותבת אליהם, למשל לקולומביה – והם עוזרים לך.

כיוון שכמעט כל מרכזי שירות הלקוחות בעולם מעסיקים היום עובדים שעובדים מהבית, גם האנשים האלו עובדים מהבית. עד כאן הכול טוב ויפה אבל מסתבר שהעובדים התבקשו באחרונה לחתום על חוזה חדש לפיו הם מאשרים לחברה, ל-Teleperformance, להתקין בביתם מצלמות ומיקרופונים על מנת שמערכת הבינה המלאכותית של החברה תוכל לנתח האם הם מבצעים את עבודתם כנדרש.

מכיוון שמדובר בקולומביה ולא באנשים מי-יודע-כמה-אמידים, האנשים האלו עובדים מחדר השינה שלהם או במטבח-סלון שבו נמצאים גם בני/בנות הזוג שלהם והילדים שלהם. ועדיין, Teleperformance עומדת על זכותה להתקין בבתים של האנשים, מצלמות ומיקרופונים.

לדברי אחת העובדות, שהעבירה את החוזה לרשת NBC האמריקאית, היא לא רצתה לחתום על החוזה אבל המפקח שלה אמר לה שאם היא לא תחתום היא לא תוכל להמשיך ולשרת את לקוחות “אפל”. “זה ממש רע. אין לנו משרד. אני עובדת מחדר השינה שלי. אני לא רוצה להתקין מצלמה בחדר השינה שלי”, היא אמרה.

וזה כמובן מעלה את השאלה כבדת המשקל: “אם זה מבייש אותך, במה בדיוק את מתביישת?”.

אין לי בעיה עם אנשים שלא חסים על פרטיותם. מבחינתם, פרטיות הוא קונספט עבש, מיושן ואפילו מסוכן (“הוא פוגע בסולידריות”, הסביר אותו פרופסור). הבעיה שלי מתחילה כאשר הם נורא מתפעלים מהעמדה שלהם בתיאוריה ושוכחים שהעולם האמיתי לא מתנהל בתיאוריה; הוא מתנהל בעולם האמיתי שבו יש אנשים אמיתיים שנפגעים באופן אמיתי מהתיאוריה הנורא מרשימה שלהם.

הנה דוגמה נוספת לפער שכזה.

ערן גפן פרסם ב”גלובס” טקסט שבו הוא מציג 14 עקרונות ניהול שאותם ניתן ללמוד מג’ף בזוס, מייסד אמזון והאיש העשיר בעולם. בין העקרונות של בזוס גפן מונה רעיונות כמו “להיות המצביא של המוצר”, “נועזות היא שם המשחק”, “הקשיבו, כבדו, דברו בכנות” וכן הלאה, שזה כבר ממש היסטרי.

זה היסטרי משתי סיבות.

הראשונה היא שעל אף שאפשר ולפעמים גם כדאי ללמוד כל מיני טריקים ניהוליים שפותחו באמזון (ובגוגל, ובמיקרוסופט, ובאפל, ובג’נרלס מוטורוס וביבמ בלה בלה בלה), המחשבה שחברת ביטוח, אופנה או חברה שמציעה שירותי call center יכולה ליישם את “עקרונות הניהול של אמזון”, גובלת בבדיחה.

כן, אתה יכול ללמוד מאמזון “שנועזות זה שם המשחק” ושכדאי “לפתוח את הראש לאפשרויות” אבל זה כמובן מעלה את השאלה האם באמת מישהו צריך את אמזון בשביל להבין שנועזות זה דבר חשוב ושחשוב לשמור על ראש פתוח. בנוסף, אמזון פועלת ביקום נפרד שהקשר בינו ובין העולם האמיתי של רוב החברות בעולם הוא מקרי לחלוטין. היא מצוידת במשאבים בלתי מוגבלים (אני מתכוון לזה באופן הכי פשוט של המילה), היא יכולה לגייס את העובדים הכי מוכשרים, היא יכולה לקנות כל טכנולוגיה שבא לה, היא יכולה להשקיע במה שהיא רוצה – אז ממנה אני אלמד איך לנהל חברה?

במלים אחרות, אפשר ללמוד איך להיות אדם טוב מ”סופרמן” אבל נראה לי שאני אעדיף לשמוע עצות מסבא שלי שחי בעולם האמיתי.

הסיבה השניה שהטקסט של גפן היסטרי קשורה באמזון עצמה ובכך שמדובר באחת החברות הברוטאליות ביותר שפועלות היום בעולם המערבי. יש כל כך הרבה דוגמאות שזה מגוחך להתחיל ולהציג אותן אבל הנה אחת שנתקלתי בה בזמן האחרון: אמזון מעבירה את מאות אלפי העובדים שלה, שעובדים במחסנים שלה, למשמרות שמתחילות ב-01:20 בלילה ונגמרות ב-11:50 בבוקר.

המשמעות של המשמרות האלו ברורה: אי אפשר לעבוד בעוד עבודה, אי אפשר לטפל בילדים, אי אפשר לעשות שום דבר חוץ מאשר לעבוד עבור אמזון. עובדים שמסרבים לקבל על עצמם את המשמרות האלו, מפוטרים. אני מתאר לעצמי שזה חלק מעקרון מספר 10 (מתוך 14) של ג’ף בזוס: “הקשיבו, כבדו, דברו בכנות”.

שלא יהיה ספק: אמזון היא אחת החברות היותר מדהימות שפועלות בעולם. יש לה מוצרים מדהימים, פיתוחים מרשימים, פתרונות טכנולוגיים חדשניים והמספרים שהיא מציגה (הכנסות, רווחים, שיעור צמיחה) הם משהו שקשה שלא להתפעל ממנו ועדיין הפער בין “עקרונות הניהול” של האיש העשיר בעולם לבין ההתעלמות המוחלטת מהפרקטיקות הבעייתיות (באמת בלשון המעטה) של אותה חברה שאותה הקים אותו איש עשיר בעולם ומהאופן שבו אותן פרקטיקות משפיעות על אנשים אמיתיים, היא באמת מרשימה.

אני מאוד אוהב תיאוריות, יש כמה תיאוריות שאני ממש מחבב אבל מדי פעם מומלץ לשים את המלים המנופחות בצד ופשוט להסתכל על העולם. מי יודע, אולי זה אפילו ישפיע במשהו על התיאוריה שלכם.

יותר מדרך אחת לשרוף ספר

אני לא יודע איך זה קרה, אבל רק בזמן האחרון החלטתי להתנפל על “פרנהייט 451” של ריי ברדבורי. אני מודה, זו חתיכת תקלה שכן הוא חבר של כבוד בקבוצת הספרים שאני כל כך אוהב: 1984, עולם חדש מופלא, ואנחנו ובכל זאת, ללא שום סיבה מוצדקת, אף פעם לא הגעתי אליו.

אז קראתי עותק דיגיטלי באנגלית ובאמצע הקריאה הבנתי שלא יתכן שהוא לא ישב במדף הספרים שלי, אלו מנייר, אלו שנשרפים ללא הרף ברומן שלו. אז חיפשתי אותו בתרגום לעברית (מתרגמת: נועה מנהיים) אלא שאין להשיג אותו ולכן התחלתי במרדף אחר עותק יד-שנייה עד שמצאתי אותו בבוקספר. כעת החל מרוץ: האם אסיים אותו באנגלית לפני שיגיע העותק בעברית? אתמול ב-1 בלילה סיימתי אותו באנגלית. הבוקר הגיע העותק בעברית.

בספר מוצג התהליך שגרם לכך שאנשים החלו לשרוף ספרים. ברדבורי עצמו מתייחס לכך ב”אחרית הדבר” שהוא כתב:

בספרי פרנהייט 451 מתאר ביטי, מפקד הכבאים, כיצד נשרפו הספרים בתחילה על ידי המיעוטים, כל אחד קורע עמוד או פסקה מהספר הזה ואז מהספר ההוא עד שהגיע היום בו הספרים היו ריקים והמוחות אטומים והספריות נסגרו לנצח.

הסיבה שהוא מתייחס לנושא היא שאת חלקו הראשון של “אחרית הדבר” שהוא כתב ב-1979 (הספר פורסם במקור ב-1953 ומשם כך אחרית הדבר הזו לא הופיעה בספר שאני קראתי) הוא מקדיש לכל מיני פניות שקיבל לאורך השנים בנוגע לניסוחים שלו, לאופן שבו הוא כותב ומתבטא. הוא מספר על מכתב שהגיע מצעירה שסיפרה לו שהיא נהנתה לקרוא את הניסוי שעשה במיתולוגיית חלל, “רשימות מן המאדים” אבל הוסיפה ‘האם לא יהיה רעיון טוב לשכתב את הספר ולהכניס לתוכו יותר דמויות ותפקידים נשיים?’.

ואז הוא ממשיך:

כמה שנים קודם לכן קיבלתי כמה מכתבים בנוגע לאותו ספר מאדימי, המתלוננים על כך שהשחורים בספר יצאו הישר מאוהלו של הדוד טום, ושואלים למה שלא “אכתוב אותם מחדש”?
בערך באותה תקופה הגיע לו מכתב מגבר לבן דרומי שטען שהייתי משוחד בדעתי לטובת השחורים ושיש להשמיט את הסיפור כולו מהקובץ.

הוא מספר כיצד עורכיה של אנתולוגיה לתלמידי בית ספר אספו כרך שהכיל 400 סיפורים קצרים וזאת לאחר שהם סרסרו את כל הסיפורים באופן מוחלט.

האם אתם מתחילים לתפוס את התמונה הארורה שלא תאמן?
איך הגבתי לכל הדברים המצוינים למעלה?
‘הבערתי’ את כולם.
שלחתי הודעות דחייה לכל אחד ואחד מהם.
קניתי לכל חבורת האידיוטים הללו כרטיסים לאזורים רחוקים בגיהינום…
העולם מלא באנשים שרצים סביב עם גפרורים דולקים בידיהם. כל מיעוט, בין אם הוא בפטיסטי / אוניטרי/ אירי / איטלקי / אוקטגונרי / זן בודהיסטי / ציוני / עד יהווה / הליגה לשחרור נשים / רפובליקני או אחר, מרגיש שיש לו את הרצון, את הזכות, החובה להטביע בנפט ולהדליק את הניצוץ. כל עורך מטופש שרואה עצמו כמקור לכל הדייסה הלבנבנה והתפלה, בור חמוץ שמבריק את הגיליוטינה בעודו נועץ עיניו בעורפו של כל סופר שמעז לדבר בקול רם יותר מלחישה או לכתוב ברמה גבוהה יותר מזו של שיר ילדים.

הדברים שכתב ברדבורי נחתו עליי במקביל לידיעה שהתפרסמה בארה”ב לפיו המו”ל של ד”ר סוס הודיע שיפסיק להוציא לאור שישה מספריו כיוון שבאותם ספרים אנשים מוצגים באופן פוגעני.

הנה כי כן, ב-1979, יותר מ-40 שנה לפני שהתפרסמה הידיעה על ד”ר סוס, ברדבורי כתב את תגובתו לעניין באופן הבא:

זה עולם מטורף, והוא ישתגע יותר אם נרשה למיעוטים, בין אם הם גמדים או ענקים, אורנגאוטנגים או דולפינים, ראשי נפץ או נוצרים מוטבלים, אוהבי מחשבים אם לודיטים חדשים, שוטים או נבונים, להתערב בענייני אסתטיקה. העולם האמיתי הנו מגרש של כל קבוצה וקבוצה והן יכולות לחוקק ולבטל חוקים כרצונן. אבל קצה אפו של הספר שלי, או הסיפור או השיר, הוא המקום בו מסתיימות זכויותיהן ומתחילות תביעותיי הטריטוריאליות. אם מורמונים לא אוהבים את המחזות שלי, שיכתבו מחזות משלהם. אם האירים שונאים את סיפורי דבלין שלי, שישכרו להם מכונות כתיבה. אם מורים ועורכים לגיל הרך מוצאים שמשפטי משברי הלסת סודקים את שיני החלב שלהם, שיאכלו עוגות עבשות טבולות בתה ישן של איזה יצרן שכוח אל. אם האינטלקטואלים רוצים לשנות את סיפורי, מי ייתן והחגורה תיפרם והמכנסיים יפלו.

אני מחבב את ברדבורי. אני מחבב אותו כפי שאני מחבב את אורוול, האקסלי וזמיאטין, כולם מצביעים על כך שיש יותר מדרך אחת לשרוף ספר.

פייסבוק? הכיטוב.

נדמה שהטקסט האחרון שפרסמתי במוסף “הארץ” (“הראיות ברורות, הנזק מוכח. מדוע אנחנו עדיין נמצאים בפייסבוק?“, 20.11.2020) מעורר לא מעט תגובות בקרב אקדמאים ובשבועות האחרונים הספיק מוסף “הארץ” לארח שני טקסטים, האחד של ד”ר יובל קרניאל (“לחופש ביטוי יש מחיר. כדאי לשלם אותו“) והשני של ד”ר איתי שניר (“הפחד מהרשתות החברתיות הוא פחד מההמון“). נדמה לי שאם אפרסם ב”הארץ” טקסט תגובה על טקסט התגובה על טקסט התגובה, היקום יקרוס לתוך עצמו. משום כך אני בוחר בבמה הרבה צנועה יותר אך מכובדת לא פחות; הגלוב!

הפחד הגדול ביותר של כותבי טקסטים (שששש, אל תגלו שסיפרתי) הוא שאף אחד לא יתייחס אל מה שהם כתבו ולכן אני רואה בתגובותיהם של קרניאל ושניר מחמאה גדולה, אם כי קשה לי להאמין שהם ביקשו להחמיא.

הטקסטים של קרניאל ושניר סובלים משתי בעיות דומות. הראשונה היא שעל אף שהם מזכירים את שמי ומגיבים לטקסט שלי, לא ממש אכפת להם מה כתבתי. יותר אכפת להם מה הם רוצים לכתוב. זו כמובן זכותם, אבל מדוע לשרבב את שמי? נדמה שהם נהנים לבנות איש קש מפואר, קריקטורה מנותקת מהטקסט שלי, ואז הם נעמדים ובאומץ-לב מרשים הם זורקים ביצים, עגבניות ומכל הבא ליד, שזה, איך לומר, מגוחך.

הבעיה השנייה היא שבמקום להציג עובדות הם מעדיפים לדבר בהפשטות גדולות תוך שימוש במושגים תיאורטיים מנופחים מחשיבות עצמית וניים-דרופינג משעשע. שניר, למשל, מזכיר את “סולון, המחוקק האתונאי הגדול” ואז את “הפסיכולוג גוסטב לה בון” ואז את “ההיסטוריון איפוליט טן” ואז את “גבריאל דה טארד, ממניחי היסודות של הסוציולוגיה וחקר התקשורת” ואז את “הפילוסוף הפוליטי ארנסטו לקלאו”. נו, מה אלין על ששמי מופיע בצמידות לגדולי עולם אלו.

בקיצור נמרץ הטענה שלי היתה שהנזק שפייסבוק גורמת לנו במישור החברתי, הכלכלי, הפוליטי, המוסרי, התרבותי, החברתי, המשפטי – וכמעט בכל מישור אחר שאפשר להעלות על הדעת – עולה בהרבה על התועלת שלה. קרניאל טען בתגובה “כן, אבל זה שווה את זה כי חופש הביטוי!” ושניר טען ש”הפחד מהרשתות החברתיות, שהוא הפחד מההמון, הוא בעצם פחד מהדמוקרטיה עצמה”. אוי הברוך.

אתחיל בקרניאל.

חופש הביטוי הוא ערך ראשון במעלה אבל כמשפטן קרניאל מכיר היטב את טענתו של השופט העליון הולמס שאמר שחופש הביטוי הוא אינו חופש לזעוק “שריפה” (כאשר אין אחת כזו) באולם תיאטרון מלא. רוצה לומר, גם לחופש הביטוי יש סייגים, גם הוא אינו מוחלט וגם הוא יכול לגרום נזק עצום כאשר הוא לא יותר מכסות להפצת שקרים, כזבים ותיאוריות קונספירציה.

כן, פייסבוק מאפשרת לאנשים להתארגן, מאפשרת להצביע על עוולות, היא מאפשרת לאור-לי בר לב לשדר בשידור חי את המחאות מבלפור ובכך היא עושה שירות גדול לחופש הביטוי. היא גם שימשה כתשתית לאביב הערבי. ואיל גונים (Wael Ghonim) היה אחד ממארגני המחאה בקהיר. בזמנו הוא אמר “אם אתם רוצים לשחרר חברה, כל מה שאתם צריכים זה אינטרנט”. אלא שאז, כמה שנים אחר כך, הוא הוסיף “טעיתי”.

לדבריו “המדיה חברתית רק הגבירה את הקיטוב, בכך שסייעה להתפשטות מידע שגוי, שמועות, תיבות תהודה ודברי שטנה. הסביבה הייתה לגמרי רעילה. העולם המקוון שלי הפך לשדה קרב מלא בטרולים, שקרים, דברי שטנה התחלתי לדאוג לגבי ביטחון המשפחה שלי.” (אפשר לצפות בהרצאה שלו כאן).

זה נורא נחמד ומאוד ליבראלי לדבר גבוהה-גבוהה על “חופש הביטוי ורשתות חברתיות”, זה מאוד מרשים להטיף ש”פייסבוק, טוויטר וגוגל למעשה מאפשרות לנו לראשונה לנסות להפעיל הלכה למעשה את ערכי הדמוקרטיה, השוויון, המימוש העצמי וחופש הדיבור”, אבל הייתי ממליץ להאזין לאלו שאשכרה השתמשו במדיה החברתית כדי להניע מהפכות. נדמה לי שהניסיון שלהם גדול מזה של קרניאל (או שלי). גונים, כמובן, הוא לא היחיד שמצביע, בין השאר, על האופן שבו הכלי הדמוקרטי הזה הפך לכלי הריגול הכי מוצלח בידי משטרים כדי לחסל מחאות ולחסל מוחים.

קרניאל טוען ש”לראשונה באמת יש קול לכל אחד. לראשונה אין כוח אחד, של שלטון או הון, שמכתיב את האמת האחת ההגמונית” וזו טענה כל כך שערורייתית שכמעט קשה להתייחס אליה ברצינות. קרניאל יודע היטב שיש כוח, יש שלטון ויש (המון המון) הון שפועל בתוך פייסבוק. הוא יודע שפייסבוק היא לא במה שטוחה ושוויונית, הוא מכיר היטב את שיתופי הפעולה של פייסבוק עם מוקדי הכוח השלטוניים בעולם (כן, גם בישראל), הוא יודע היטב שכמו במדיה המסורתית, בפייסבוק כסף קונה השפעה, קונה יכולת להגיע לקהל, קונה את תשומת הלב המנהלים הבכירים ואת עזרה האישית שלהם. הוא מכיר את העדויות למניפולציות האינסופיות באלגוריתמים, בכלי הפרסום, בהטיה הפוליטית של פייסבוק עצמה. אז מאיפה מגיעה טענה כל כך הזויה? תהרגו אותי אם אני מבין.

ובכלל, הטקסט של קרניאל דומה לטקסט שמסביר את יתרונותיו של האסבסט. כן כן, האסבסט עמיד בפני מים, בפני חום ואש והוא הפך לחומר מרכזי בבניית מבנים וגגות בישראל. באמת כל הכבוד לאסבסט – יש לו אחלה יתרונות שבעולם ורק בעיה אחת קטנה: הוא מסרטן וגורם לבעיות נשימה (טוב נו, שתי בעיות. קטנות!).

אבל הטקסט היותר בעייתי הוא זה של שניר שכאמור טען ש”פופוליזם הוא קול העם” ושמי שמתנגד לרשתות חברתיות מתנגד לדמוקרטיה. זו טענה כל כך מופרעת ומגוחכת, שקשה לדעת מהיכן להתחיל.

גוף הידע שנצבר בשנים האחרונות בנוגע לנזקים שפייסבוק גורמת לשיח הציבורי, לבריאותה של הדמוקרטיה ולעתים לפגיעה בגוף ובנפש של אזרחים ברחבי העולם הוא כל כך גדול, כל כך רחב וכל כך מגוון שנדמה שצריך להיות מנותק ברמות אחרות כדי להתעלם ממנו. בהקשר הזה נדמה שרק אקדמאים, שמגייסים לצידם את “סולון, המחוקק האתונאי הגדול”, מסוגלים לגלות אטימות כל כך גדולה, לצד בורות כל כך מרשימה, כדי לדחוף טיעון כל כך מופרך. הוא עד כדי כך מופרך שאפילו פייסבוק עצמה מודה שמדיה חברתית יכולה להוות סכנה לדמוקרטיה. כנראה שהיא לא מעודכנת בטענותיו של איפוליט טן.

נדמה ששניר כל כך טרוד באיתור ציטטות של היסטוריונים, פילוסופים ומחוקקים יוונים שיוכיחו שאין שום רע בפופוליזם שכן הוא מייצגו האותנטי של “קול העם”, שהוא לא נעצר לשאול האם פייסבוק מקדמת ומפיצה את “קול העם” או שמא, מסיבות מסחריות גרידא, היא נותנת במה דווקא לבוטים, לגורמים שמפיצים בעזרתה סיפורים מומצאים לחלוטין, לגופים קיצוניים שמפרסמים טקסטים קיצוניים, שעל אף שהם נמצאים בשולי החברה, תופסים בסיועה הפעיל נפח חסר פרופורציה והשפעה עצומה.

שניר כותב: “אפשר גם להתנגד לתיאוריות קונספירציה, לפייק ניוז ולהתלהמות משולחת רסן, ובכל זאת לקחת את התופעות האלה ברצינות ולשאול מה הן אומרות ולא רק איך כדאי להילחם בהן”. כמה מלומד מצדך. ספר את זה למאות האלפים שנרדפו, נאנסו ואיבדו את חייהם במיאנמר.

לצד מחקרים, דוחות, ועדות חקירה, תחקירים, חשיפות ועדויות בלי סוף, לצד חברות מסחריות שהצטרפו לחרם כלכלי על פייסבוק שקרא להפסיק לשלם לחברה שמפיצה שנאה, האנשים שעבדו בתוך החברות האלו – ובראשן פייסבוק – הם אלו שיוצאים החוצה ומספרים איך זה נראה מבפנים. הם אלו שחושפים כיצד פייסבוק יודעת שהיא גורמת נזק לדמוקרטיה, יודעת שהיא מובילה לקיטוב פוליטי, יודעת שהיא מעודדת הקצנה, גזענות ופגיעה בנפש, יודעת שהיא מעודדת הפצה של כזבים ושקרים ולמרות זאת לא עושה דבר.

כשירות לכל אותם תלמידים, סטודנטים, מלומדים וחוקרים שעוסקים בנושא, הנה כמה קישורים לאותו גוף ידע – פופולארי, אקדמי ואחר – בנוגע לנזקים שפייסבוק גורמת לשיח הדמוקרטי. ניסיתי לא לכלול קישורים לטורי דעה. אלו קישורים לראיונות, מחקרים, חשיפות עיתונאיות, דוחות של ועדות וגופים רגולטורים, ציטוטים של עובדים לשעבר, ניתוחים מקצועיים בנוגע לאופן פעולת האלגוריתם שלה, דיווחים מהשטח ועוד.

הרשימה הזו מפנה רק למקורות באנגלית (על אף שמתחיל להצטבר גם גוף ידע בעברית) והיא אינה מסודרת לפי סדר מיוחד – לא לפי סדר פרסום, חשיבות או כל סדר אחר. היא היתה יכולה להיות גדולה בערך פי 40, אם רק היה לי כוח, סבלנות וקצת יותר זמן. היא גם לא כוללת בתוכה מחקרים, מאמרים, עדויות, ציטוטים וראיונות לנזקים אחרים, שאינם קשורים לדמוקרטיה (נניח לבריאות הנפש של המשתמשים, לתפיסת העצמי של ילדים, לפרטיות, לחיסול התחרות, לעסקים קטנים, לשוק הפרסום, לחדשנות… לא משנה).

אשמח אם שניר ודומיו, יקראו רק עשירית מהטקסטים האלו (ואם הם עסוקים, יהיה נחמד אם רק יציצו בכותרות) ואז ישקלו להסתכל במראה כאשר הם כותבים שמי שמתנגד לרשתות חברתיות מתנגד לדמוקרטיה. איזו בושה.

***

  1. I Have Blood on My Hands: A Whistleblower Says Facebook Ignored Global Political Manipulation.
  2. A digital gangster destroying democracy: the damning verdict on Facebook.
  3. Facebook’s Decisions Were ‘Setbacks for Civil Rights,’ Audit Finds.
  4. Facebook Is Failing in Global Disinformation Fight, Says Former Worker.
  5. Social media influences our political behaviour and puts pressure on our democracies, new report finds.
  6. Technology and Democracy: Understanding the influence of online technologies on political behaviour and decision-making
  7. Facebook reportedly knew its algorithms promoted extremist groups, but did nothing.
  8. Facebook Executives Shut Down Efforts to Make the Site Less Divisive.
  9. Facebook slammed by UN for its role in Myanmar genocide.
  10. How Facebook Failed The Rohingya In Myanmar.
  11. UN Report regarding Myanmar.
  12. Facebook Admits It Was Used to Incite Violence in Myanmar.
  13. Facebook reportedly told its ad reviewers to ignore fraud and hacked accounts as long as Facebook gets paid.
  14. Facebook says Russians bought $100k in ads to influence US election.
  15. Why do Facebook and Twitter’s anti-extremist guidelines allow right-wingers more freedom than Islamists?
  16. Why Is Facebook Abetting Trump’s Reckless Foreign Policy?
  17. Facebook Cannot Separate Itself From the Hate It Spreads.
  18. HURT PEOPLE AT SCALE – Facebook’s employees reckon with the social network they’ve built.
  19. A Facebook engineer just quit in protest, accusing the company of profiting off hate.
  20. Another Facebook worker quits in disgust, saying the company is on the wrong side of history.
  21. Resignation letter from Facebook engineer.
  22. Facebook employees said they were ‘caught in an abusive relationship’ with Trump as internal debates raged.
  23. Report: Democracy is at risk from the relentless targeting of citizens with disinformation.
  24. Facebook Uncovers Political Influence Campaign With Possible Russia Ties.
  25. Former Facebook Employees Say The Company’s Recent Prioritization Of Privacy Is All About Optics.
  26. What Facebook Did to American Democracy.
  27. Facebook Could Decide an Election Without Anyone Ever Finding Out.
  28. How Facebook Could Tilt the 2016 Election.
  29. How Facebook Could Skew an Election.
  30. Facebook Targeted in Scathing Report by British Parliament.
  31. Disinformation and ‘fake news’: Final Report published.
  32. How Facebook Failed Kenosha.
  33. A Kenosha Militia Facebook Event Asking Attendees To Bring Weapons Was Reported 455 Times. Moderators Said It Didn’t Violate Any Rules.
  34. Facebook’s Internal Black Lives Matter Debate Got So Bad Zuckerberg Had to Step In.
  35. Sensitive to claims of bias, Facebook relaxed misinformation rules for conservative pages.
  36. The dirty secret behind Ben Shapiro’s extraordinary success on Facebook.
  37. Facebook is killing democracy with its personality profiling data.
  38. ‘I made Steve Bannon’s psychological warfare tool’: meet the data war whistleblower.
  39. How Trump Consultants Exploited the Facebook Data of Millions.
  40. The Polarization of Extremes.
  41. Facebook fake-news writer: ‘I think Donald Trump is in the White House because of me’.
  42. The Failure of Facebook Democracy.
  43. Facebook’s Hate-Speech Rules Collide With Indian Politics.
  44. Facebook Employees Stage Virtual Walkout to Protest Trump Posts.
  45. Former Facebook employees forcefully join the chorus against Mark Zuckerberg.
  46. Early Facebook Employees Disavow Zuckerberg’s Stance on Trump Posts.
  47. After The US Election, Key People Are Leaving Facebook And Torching The Company In Departure Notes.
  48. Facebook Fired An Employee Who Collected Evidence Of Right-Wing Pages Getting Preferential Treatment.
  49. Oh my God, What have I done.
  50. A 21-year-old kid in flip-flops and surf shorts was making decisions that would eventually set the stage for Russians to hack our election process a decade later.
  51. Ex-Facebook Employee Made “Scathing Revelations”: Delhi Assembly Panel.
  52. Facebook is tilting the political playing field more than ever, and it’s no accident.
  53. A 61-million-person experiment in social influence and political mobilization.
  54. Report: 2019 Global Inventory of Organized Social Media Manipulation.
  55. Roger McNamee: Facebook is a threat to whatever remains of democracy in the US.
  56. The Dark Psychology of Social Networks.
  57. Social media is rotting democracy from within.
  58. A new study finds the more people rely on their Facebook feed for news, the less politically knowledgeable they are.
  59. A second study links use of the social media platform with lower political knowledge.
  60. How social media’s use of personal data affects democracy.

כמה עדכונים אחרי ה-1.1.2021:

  1. In Georgia, Facebook’s Changes Brought Back a Partisan News Feed
  2. Making Sense of the Facebook Menace
  3. How to Save Democracy From Technology
  4. Save the Constitution From Big Tech
  5. Capitol Attack Was Months in the Making on Facebook
  6. Facebook Knew Calls for Violence Plagued ‘Groups,’ Now Plans Overhaul
  7. Fake News Gets More Engagement on Facebook—But Only If It’s Right-Wing
  8. How Facebook got addicted to spreading misinformation
  9. Facebook guidelines allow for users to call for death of public figures
  10. Facebook leak underscores strategy to operate in repressive regimes
  11. Facebook Knows It Was Used To Help Incite The Capitol Insurrection
  12. Facebook Stopped Employees From Reading An Internal Report About Its Role In The Insurrection
  13. Facebook offers a distorted view of American news
  14. Inside Facebook’s Data Wars
  15. Mark Zuckerberg and Sheryl Sandberg’s Partnership Did Not Survive Trump
  16. how Facebook’s engineers spied on women
  17. Facebook Cares About Privacy—But Only If You’re an Advertiser
  18. Misinformation on Facebook got six times more clicks than factual news during the 2020 election, study says
  19. How Facebook Hobbled Mark Zuckerberg’s Bid to Get America Vaccinated
  20. Troll farms reached 140 million Americans a month on Facebook before 2020 election, internal report shows
  21. Facebook Employees Flag Drug Cartels and Human Traffickers. The Company’s Response Is Weak, Documents Show
  22. Facebook Knows Instagram Is Toxic for Teen Girls, Company Documents Show
  23. Facebook Tried to Make Its Platform a Healthier Place. It Got Angrier Instead

האנשים שרואים את האור

סיפור.

בשנים האחרונות השתתפתי בכל מיני כנסים, פורומים ופאנלים. כתבתי כל מיני טקסטים, נתתי ייעוץ לכל מיני חברות וכמה פעמים הופיעה אחריי, לפניי ומצדדי, ד”ר לירז מרגלית. באותם הפעמים, ללא יוצא מהכלל, כאשר דיברתי עם האנשים שהזמינו אותי להשתתף באותו כנס או פאנל, כאשר דיברתי עם המנהלים של החברות שביקשו להתייעץ איתי, הם סיפרו לי שד”ר מרגלית טינפה עליי מכאן ועד הודעה חדשה. “באמת? אתם מזמינים את יובל דרור? מתייעצים איתו? עם הביקורת השטחית שלו על טכנולוגיה?”.

בפעם הראשונה זו נשמעה לי כמו רכילות. בפעם השנייה זה הפליא אותי. בפעם השלישית הבנתי שלד”ר לפסיכולוגיה לירז מרגלית, יש איזשהו אישו לא ברור איתי.

למיטב זיכרוני מעולם לא שוחחנו ואם שוחחנו הרי שהשיחה לא הותירה בי כל רושם. על אף שיש בינינו אפס היכרות הגיברת הולכת אחריי ומטנפת. זו כמובן זכותה. היא מצטרפת לרשימה ארוכה ומכובדת של אנשים שלא אוהבים אותי. אני נוהג להתפאר ברשימה הזו ורואה בה אות של כבוד שכן אנשים שכו-לם אוהבים אותם, הם או קדושים (יש כמה כאלו, הלוואי והייתי אחד מהם) או כלומניקים שאומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע כדי שהם יוכלו לשמוע מאוחר יותר כמה הם נפלאים.

האופן שבו אני מבין את השפעת הטכנולוגיה על החיים שלנו רחוק מלהיות סוד. כתבתי עליו במשך שנים ב”הארץ” וב”ידיעות אחרונות”, דיברתי עליו יותר מעשור ב”לונדון וקירשנבאום”, אני מגיש פודקאסט שבו אני מדבר ומדגים את השקפת העולם שלי ובראשית 2019 פרסמתי את “קוד סמוי” שבו הצגתי מסגרת תיאורטית סדורה וכוללת בנוגע להשפעות של הטכנולוגיה בכלל, והמדיה החברתית בפרט, על החיים שלנו. למרבה שמחתי – וגם הפתעתי, אם לומר את האמת – הספר זכה להצלחה גדולה.

ואז הגיע הסרט של נטפליקס “מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית”.

הסרט לא חידש לי כמעט דבר. בעיניי, הדרמטיזציה של הסרט היא מגוחכת על גבול המניפולציה ואם יש משהו מעניין בו הרי שאלו הראיונות עם האנשים ש”היו שם”. אלא שגם הראיונות לא חידשו הרבה שכן רבים מהאנשים האלו כבר דיברו, התראיינו וכתבו בעבר.

אחרי שצפיתי בסרט דיברתי עם חבר שאמר לי שגם הראיונות עצבנו אותו שכן התחושה שלו היתה שמדובר באנשים צעירים, שעשו את המכה מלעבוד בחברות ששילמו להן הון-עתק בתמורה ליצירת מניפולציות פסיכולוגיות כאלו ואחרות, ועכשיו “מכים על חטא” רק כדי שיוכלו לעשות ריסטרט למוניטין שלהם בדרך לחברה נוספת, מיזם נוסף, פרויקט חדש שגם בו הם מקווים לעשות מכה.

מה שמחזיר אותי לד”ר לירז מרגלית.

בראיון ארוך ומפורט לניב שטנדל מ”מאקו”, מרגלית מספרת לקוראים על המהפך שהיא עברה. “עבדתי בצד האפל” היא אומרת כשהיא מתארת כיצד עבדה בחברה שעסקה בפיתוח מניפולציות דיגיטליות שיגרמו לצרכנים לרכוש מוצרים שהם לא צריכים (“גרמתי להם לקנות כל מיני שטויות, רק בגלל שגרמתי להם לחשוב שזאת ההצעה הכי אטרקטיבית שיש, ובגלל שעשיתי להם פרסונליזציה”).

מרגלית מקפידה לתאר את ההצלחה האדירה שהיא נחלה בתפקיד:

הצלחתי לייצר יותר כסף לחברות שעבדתי עבורן, זה הכל. עבדתי בלהוציא לאנשים כסף מהארנק… עשו אותי הפנים של החברה, כל כנס זה רק אני. הייתי בהיי. ולא עבר שבוע שלא התקשר אליי פסיכולוג ושאל אם יש מקום בצוות.

אחרי תיאורים ארוכים ועשירים שבהם היא תוקעת בחצוצרה של עצמה ומתארת את עצמה כמי שטיפסה ואז כבשה כל פסגה מקצועית אפשרית, היא מתחילה למחזר את כל הלהיטים הגדולים של המבקרים: כלכלה התנהגותית, תיבת סקינר, פרסונליזציה, ניר אייל, דופמין, נוטיפיקציות, קזינו, מנגנון ההקצנה ביוטיוב, קיימברידג’ אנליטיקה. אפילו לא רבע תובנה חדשה.

אין לי בעיה עקרונית עם אנשים ש”ראו את האור”. נהפוך הוא. ככל שיותר אנשים יתפכחו ויבינו כיצד הטכנולוגיה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו ומשפיעה על העמדות ועל ההתנהגות שלנו, מצבנו ישתפר ואם מרגלית רוצה לעבור צד הרי זה משובח. יש מקום לכולם.

פעם שאלו את סטיב ג’ובס מה הבעיה שלו עם מיקרוסופט הוא אמר: “הבעיה היחידה עם מיקרוסופט היא שאין להם טעם. אין להם שום טעם”. הבעיה שלי עם מרגלית היא שאין בה מחשבה מקורית.

היא הלכה לעבוד בחברה שלדבריה הפעילה מניפולציות על משתמשים תוך שהיא “טסה בכל העולם” ו”מקבלת 50 אלף דולר על אנליזה”. כעת, אחרי שקלטה (באיחור) שהצייטגייסט השתנה ואי אפשר למכור יותר את סיפורי אלף לילה ולילה על טרקליני מחלקת העסקים, היא מספרת כמה היא טעתה וכמה היא מצטערת על שהעניקה את כשרונה הייחודי לחברות מ”הצד האפל” תוך שהיא ממחזרת, אחד לאחד, את המהלך שביצעו המנהלים שהתראיינו ב”מסכי עשן” ואז ממחזרת, אחד לאחד, את הטענות שלהם.

רגע אחרי שסיימתי לקרוא את הראיון גללתי לראש הכתבה ונתקלתי באופן שבו היא הוצגה:

לירז מרגלית, דוקטור לפסיכולוגיה ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי. שימשה בעבר ראש תחום מחקר התנהגותי בחברת “קליקטייל”. ספרה “הנדסת תודעה” יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

!Tremendous

בתחילת השבוע פרסמתי ב”העין השביעית” טקסט שעסק באופן שבו חדשות ערוץ 12 וחדשות ערוץ 13 דיווחו על השקת דגמי האייפון החדשים (12). אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

בעוד שבערוצי החדשות בטלוויזיה מציגים את הדגמים החדשים בקיצור נמרץ תוך הצגת סרטוני הפרסומת ש”אפל” מפיקה, בעיתונים, ובייחוד ב”ידיעות אחרונות” מדווחים על מוצרי “אפל” כאילו העיתונאים עובדים ב”אפל” עצמה.

לסטיב ג’ובס היה מנהג, שאותו הוא הנחיל בתוך החברה עצמה, להשתמש בשמות תואר מפוצצים כדי לתאר את התכונות של מוצרי אפל: “בלתי ייאמן”, “מדהים”, “מהמם”, “חסר תקדים”, “נפלא”, “פנטסטי”, “מצוין” ושאר קרובי המשפחה שלהם, נשפכו במים בכל פעם שג’ובס עלה על הבמה.

ועדיין, אתה מצפה מעיתונאים, להיות מעט (לא הרבה, רק קצת) יותר אובייקטיביים כאשר הם כותבים על מוצר שאותו הם לא ראו ובוודאי שבו הם לא התנסו. במקום זאת, הקוראים מקבלים ערימה אינסופית של סופרלטיבים. הנה רשימה חלקית של הסופרלטיבים שהופיעו אתמול (14.10.2020) בכתבתו של ישראל וולמן ב”ידיעות אחרונות”, תחת הכותרת “השקת אייפון 12: חילופי דורות”:

  1. אירוע וירטואלי מטוקטק.
  2. שודר מ”אפל פארק” המרהיב.
  3. תוספת מרעננת.
  4. נותנת זריקת מרץ דרמטית.
  5. פיצ’ר חכם.
  6. ידע לזהות לבד.
  7. יגיעו בדיוק בזמן.
  8. עמיד במיוחד לנפילות.
  9. מעבד חדש לגמרי.
  10. המהיר ביותר בשוק.
  11. טרם נראו באייפון.
  12. מסכי OLED מתקדמים.
  13. שחור עמוק יותר.
  14. צבעים אמיתיים יותר.
  15. משפר עוד יותר.
  16. המכשיר המשוכלל מכולם.
  17. מצייב תנועה סופר-רגיש.
  18. מטען אלחוטי מעוצב.

במה מסייעת המילה “מרהיב” כאשר מדברים על המקום שממנו האירוע שודר, מקום שבו הכתב לא היה (הוא פה, בארץ) וממילא לא נעשה בו שימוש מי יודע כמה שכן כל האירוע היה וירטואלי? זריקת מרץ אינה נחשבת אם היא לא “דרמטית“? יש עמיד לנפילות ועמיד “במיוחד” לנפילות? יש מעבד חדש ומעבד חדש “לגמרי“? יש מייצב תנועה רגיש ומייצב תנועה “סופר-רגיש“? זו דרגה מוכרת בעולם המדע והטכנולוגיה, “סופר-רגיש”?

אין לי בעיה עם סופרלטיבים בפני עצמם. לעתים יש מקום להשתמש בהם והם ממחישים עד כמה מדובר במוצר פורץ דרך או באירוע רב-משמעות אבל האם נכון להשתמש בסופרלטיבים כל כך מפוצצים כאשר התפקיד היחיד שלהם הוא לשרת מסרים שיווקיים של חברה מסחרית?

זה מתסכל במיוחד כאשר זה מגיע מעיתונאי שנוהג לקחת מכשירים סלולריים לבדיקה ואז לכתוב עליהם סקירות. האם לא היה ראוי לשמור את הסופרלטיבים לרגע שבו המכשיר יהיה בידיו ואז הוא יוכל לעמוד מאחורי כל המחמאות הנוטפות האלו מבלי להרגיש כמו זיוף מוחלט שמהדהד את מחלקת השיווק של “אפל”?