נהוג לטעון שהדבר הקשה ביותר ליוצר הוא היצירה עצמה. יש אינסוף תיאורים, סיפורים ומיתוסים שמתארים את הקושי של היוצר עם היצירה, חיבוטי הנפש שלו, ההתלבטויות, המועקה.
באופן אישי יש לי מזל: על פי רוב זה נחסך ממני. על פי רוב אני כותב מהיר בצורה יוצאת דופן. את הדוקטורט שלי סיימתי בזמן שיא, שלמיטב ידיעתי עדיין לא נשבר (במחלקה שבה עשיתי את הדוקטורט) ואת הטקסטים שאני מתבקש להגיש אני על פי רוב כותב במהירות שיש עורכים שמוצאים שהיא על גבול המוזרה.
זה כמובן לא תמיד עובד. יש טקסטים שאני מתלבט בהם, מתחבט בהם, שאני משנה, מתקן ומעדכן אותם במשך שבועות. יש מקרים שבהם הכתיבה מלווה ברגעים של תסכול וקושי אבל על פי רוב, אני רץ. מהרגע שהרעיון נוצק בתוך הראש שלי, נותר לי רק לנסח אותו בכתב ואת זה אני עושה מהר, אולי בגלל שבמשך לא מעט שנים הייתי עיתונאי ודד-ליין הוא לא משהו שמשחקים איתו.
אז הכל תותים? לא ממש. הנה מה שבדרך כלל לא מדברים עליו: אחד הרגעים הקשים ביותר של יוצרים לא קשור ביצירה עצמה אלא במה שמגיע אחריה, הקושי למצוא קהל.
רוב היוצרים – וזה לא משנה מה הם יצרו, טקסט, מוזיקה, תיאטרון, סרט – עושים את מה שהם עושים כי הם רוצים להגיע לקהל אבל הקהל, איך לומר, יש לו עוד כמה דברים לעשות חוץ מלהתפנות לדבר הזה שהיוצר יצר, שלא לדבר על כך שיש יוצרים רבים ומוכשרים ויצירות רבות, בוודאי במאה האחרונה שבה כלי היצירה הפכו זמינים ומזמינים.
כשהתחלתי להגיש את "עושים טכנולוגיה" נכנסתי לתוך רשת שהיה לה כבר קהל. זה היתרון של "רשת", של "פלטפורמה". אבל לפני שנתיים החלטתי להשיק פודקסט עצמאי, פרויקט תוכן צדדי לו. קראתי לו "סערה מושלמת".
על העונה הראשונה עבדתי כמעט שנתיים, בשקט, בחשאי – ממילא אף אחד לא ידע שיש לי כזו תוכנית; לקחתי את הזמן. אבל אחרי שהעונה הראשונה הסתיימה החלו הלחצים: מתי תעלה עונה שנייה?! חלפו עוד שנתיים עד שהגעתי לזה וממש עוד רגע, היא כאן.
האם היצירה הזו תמצא קהל, האם הקהל ימצא אותה?
כתיבת תגובה