אסימעיל הנייה מת והאתר שבו בדקתי האם הוא חי או מת התעדכן בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיו.
הכל החל לפני יותר משמונה שנים כאשר באפריל 2016 אביגדור ליברמן הוזמן להשתתף ב"שבת תרבות" בבאר-שבע ושם, השמיע הצהרה לוחמנית.
בדרך לא דרך שמעתי שהרעש סביב ההכרזה הזו גרמה לליברמן להפעיל לחץ על המארגנים על מנת שהם יורידו את התיעוד של האירוע מהרשת. זו הסיבה שמיהרתי ללכוד את קטע הווידאו הזה מתוך הסרטון המלא שעדיין היה קיים. שעות אחדות לאחר מכן, התיעוד של האירוע הוסר ולמיטב ידיעתי, כיום, לא ניתן למצוא אותו בשום מקום. זו הסיבה שכל מי שמשדר את ההצהרה האידיוטית הזו של ליברמן, מגיע אל לכידת הווידאו שלי.
Fun Fact: שאלתם את עצמכם למה הוא מופיע ב-Vimeo ולא ביוטיוב? הסיבה לכך היא שחששתי שליברמן, מישהו מטעמו או מישהו מהמארגנים יפנו ליטיוב וידרשו להוריד את הסרטון שלי בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים. בחרתי ב-Vimeo בגלל שהערכתי שבגלל שהוא שירות קטן יותר ופחות מוכר, יניחו לו לנפשו. לשמחתי, צדקתי.
בחזרה לסיפור.
בגלל שהיום אין באמת ימין ושמאל בישראל, רק מעטים זוכרים שבמקור ליברמן הוא איש ימין, על כל המשתמע: הוא לוחמני, ניצי, בומבסטי וחלול עד עמקי נשמתו. ליברמן הוא פוליטיקאי שידוע בכך שהוא לא מתעניין בשום דבר, שהוא לא עושה שום דבר, לא מקדם דבר. הוא ואקום של עשייה ומכונה של הצהרות ודיבורים. מכיוון שהיה ברור שזה המצב גם הפעם, החלטתי לרכוש את הדומיין "האם-איסמעיל-הניה-כבר-מת.קום" ולעקוב אחר השתלשלויות העניינים. כחודש וחצי לאחר מכן, ליברמן מונה לשר ביטחון ולכן הוספתי לאתר טיימר. סיפרתי על כך בפוסט בגלוב וכתוצאה מכך כמה וכמה אתרים ברחבי העולם דיווחו בשעשוע על האירוע.
באופן שלא הפתיע אף אחד ביקום, ליברמן לא הרג את הנייה, לא אחרי יומיים ולא אחרי חודשיים וכאשר הוא התפטר מתפקיד שר הביטחון, עצרתי את הטיימר ואז עלתה השאלה מה לעשות עם הדומיין? החלטתי לשמור עליו.
אתמול, אחרי שנודע שהנייה חוסל, עדכנתי את האתר וצייצתי על כך בטוויטר במה שהפך לציוץ הוויראלי ביותר שלי מאז שהצטרפתי לטוויטר מתישהו לפני יותר מ-15 שנה (וגם דווח בתקשורת הישראלית). מסתבר שאנשים מעריכים דאחקה שמבוססת על הרבה סבלנות.
בערב, ליברמן הגיע לאולפן "שש עם עודד בן-עמי".
בן-עמי התחיל עם השאלה מה הוא חושב על החיסול וליברמן, אחרי שנתן מחמאות לביצוע, הסביר שעם כל הכבוד לחיסולים, הם לא יעילים כיוון שמיד אחר כך ארגוני הטרור משתקמים והופכים לחזקים יותר. הנה הקטע:
זה היה הרגע שבו בן-עמי הקרין לליברמן את התיעוד מאותה שבת-תרבות, את התיעוד מקובץ ה-Vimeo שלי, וביקש את תגובתו. ליברמן הסביר שהוא רצה לעמוד במילה שלו אבל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא נתן לו ואז הוא הוסיף: אם הוא היה מאשר לי להרוג את הנייה והנהגת חמאס, השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023 לא היתה מתרחשת. הנה:
והנה לכם אביגדור ליברמן בקליפת אגוז: מצד אחד ניתוח מפוקח וקר – חיסולים מרוממים את מצב רוחנו אבל אין בהם תועלת אסטרטגית כיוון שאחריהם הארגונים מתחזקים ומתעצמים – ואז, פחות מ-60 שניות אחר כך, "אם רק היו נותנים לי לחסל את הנהגת חמאס, חמאס היה נחלש וה-7 באוקטובר לא היה מתרחש. ביבי אשם".
על פי ההיגיון שלו עצמו, אם היינו מחסלים את הנהגת חמאס (כפי שדרש) היינו מקבלים את ה-7 באוקטובר בריבוע (שהרי חיסולים לא עוזרים והארגונים מתעצמים), ומצד שני, פחות מדקה אחר כך הוא מצהיר שחיסול ההנהגה היה מונע את אותה 7 באוקטובר. הוא שאמרתי: פופוליזם ריק, חלול כזה שהגיונו הפנימי קורס לתוך עצמו בזמן שלוקח לשאול שתי שאלות.
כדי להשלים את התמונה, עודד בן-עמי שאל אותו שאלה אחת אחרונה: "לו אתה שר הביטחון, מה אתה מציע?".
ליברמן חזר לספר ההפעלה שלו מאפריל 2016, והשמיע הצהרה מטופשת, אידיוטית וסתומה: "מה שצריך לעשות הוא להפיל את המשטר האיראני".
נסכם:
- אני אהרוג את הנייה בתוך 48 שעות.
- לא הרגתי את הנייה כי ביבי לא נתן לי.
- חיסול מנהיגים כמו הנייה לא משיג דבר. אם כבר הם משיגים את ההפך: הארגונים מתחזקים.
- אם היו נותנים לי להרוג את הנייה ארגון החמאס היה נחלש והמתקפה של ה-7 באוקטובר לא היתה מתרחשת.
- מה שצריך לעשות עכשיו הוא להפיל את המשטר האיראני.
- ברור שאפשר לעשות את זה. צריך רק להחליט. אם רק נחליט נוכל להפיל את המשטר האיראני.
מסקנה: הצביעו ליברמן. היחיד שמסוגל להחליט.
ליברמן יודע שאין בכוחו או בכוחה של ישראל "להפיל את המשטר האיראני". ניסינו את זה פעם אחת בלבנון; זה לא ממש הצליח. האמריקאים ניסו את זה, כמה וכמה וכמה פעמים בכמה וכמה מקומות ברחבי העולם; גם להם זה לא הצליח. אנחנו אפילו לא מסוגלים לחסל את תכנית הגרעין של איראן שלא לדבר על "להפיל את המשטר". אבל האם זה עולה כסף לפזר הבטחות? האם זה עולה כסף להגיד "אני יכול!"? האם זה עולה כסף לומר "הוא ימות בתוך 48 שעות"? לא.
במובן הזה אין כל הבדל בין ליברמן לסמוטריץ לבן-גביר לנתניהו. הם כולם עשויים מאותו בד, כולם פוליטיקאים חלולים שסומכים על הזיכרון הקצרצר של הציבור. הם מבטיחים הבטחות וממשיכים הלאה, הם מצהירים הצהרות ואף אחד לא בודק מה קרה איתן. גם עודד בן-עמי לא עצר והצביע על הסתירה הפנימית בדברים של ליברמן – איך זה שמצד אחד חיסולים לא עוזרים ומצד שני אם היו מחסלים הכל היה מסתדר. הוא נתן לו לומר דבר והיפוכו ואז המשיך הלאה.
