כל הצופים כבר קמו

החיבור בין מוזיקת רוק למוזיקה קלאסית יכול להניב תוצאות מרתקות. בעולם יש כמה דוגמאות לשילובים בין להקות רוק עצבניות (יותר או פחות) לתזמורות פילהרמוניות מסוגים שונים כמו הדוגמה של אירוסמית' עם הפילהרמונית של בוסטון, הסקורפיונס עם הפילהרמונית של ברלין, מטאליקה עם הפילהרמונית של סן-פרנסיסקו, קיס עם הפילהרמונית של מלבורן ודוגמאות נוספות.

אם אינני טועה, גם בישראל היו ניסיונות מהסוג הזה אבל רק הופעה אחת נחרטה בזכרוני והיא זו של יהודית רביץ עם התזמורת הפילהרמונית בשנת 2000. חבל שלא עושים חיבורים כאלו לעתים קרובות יותר. אני מתאר לעצמי שזו חתיכת קריעת תחת לעשות עיבודים מוזיקליים לכל כלי התזמורת אבל התוצאה היא לא פחות ממפעימה.

אחד השירים המוצלחים בהופעה של רביץ היה "סוף הסיפור", שממחיש את הדקויות כמו גם את העוצמה שטמונים בשילוב בין זמרת אדירה לתזמורת במשרה מלאה. לצערי,  הקליפ אינו בגרסת סטריאו. מי שרוצה את גרסת הסטריאו שילחץ כאן ומי שפשוט רוצה לראות את השיר (וגם לשמוע ברמקול אחד) מוזמן ללחוץ על Play.

כוחה של פרשנות

בתכנית ראליטי המוזיקה – כוכב נולד, בית ספר למוזיקה, The Voice, אייל גולן קורא לאמא שלך וכל השאר – שומעים רק לעתים רחוקות שירים מקוריים. יש לכך סיבות רבות כמו העובדה שבחלק מהמקרים מדובר בעוללי מוזיקה שלא כתבו או שרו שיר מקורי בחייהם. אבל מעבר לכך, יש בגרסת כיסוי (cover) שני יתרונות בולטים: היכולת לשיר משהו שכולם מכירים והיכולת לתת לו פרשנות.

פרשנות היא עניין שלעתים זוכה להערכת חסר. רבים מרגישים שכל אחד יכול לתת פרשנות ומשהו שכל אחד יכול לעשות הוא לא משהו שעושים ממנו עניין גדול. אבל האמת היא שפרשנות טובה, בין אם במוזיקה ובין אם בתחומים אחרים, יכולה לטלטל את עולמך. שם טמון כוחם של פסיכולוגים, סוציולוגים, של חברים טובים שנותנים פרשנות למשהו שגם אתה רואה אבל לא בהכרח מבין.

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי על ג'וני קאש וכתבתי שהוא מעולם לא היה כוס הקפה שלי (מאז אפילו התחלתי לשתות קפה) אבל לפני כמה ימים נתקלתי בגרסת הכיסוי שלו לשיר One שאם אינני טועה, בוצע במקור על ידי להקת U2.

הביצוע של קאש, הפרשנות שלו לשיר, כל כך שונה, לפחות בעיניי, מהמקור, שזו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב למילים. זה ביצוע קסום ממש.

Johnny Cash: One
Lyrics

Is it getting better
Or do you feel the same
Will it make it easier on you now
You got someone to blame
You say

One love
One life
When it's one need
In the night
One love
We get to share it
Leaves you baby if you
Don't care for it

Did I disappoint you
Or leave a bad taste in your mouth
You act like you never had love
And you want me to go without
Well it's

Too late
Tonight
To drag the past out into the light
We're one, but we're not the same
We get to
Carry each other
Carry each other
One

Have you come here for forgiveness
Have you come to raise the dead
Have you come here to play Jesus
To the lepers in your head

Did I ask too much
More than a lot
You gave me nothing
Now it's all I got
We're one
But we're not the same
Well we
Hurt each other
Then we do it again
You say
Love is a temple
Love a higher law
Love is a temple
Love the higher law
You ask me to enter
But then you make me crawl
And I can't be holding on
To what you got
When all you got is hurt

One love
One blood
One life
You got to do what you should
One life
With each other
Sisters
Brothers
One life
But we're not the same
We get to
Carry each other
Carry each other

One…life

One

בחזרה לאריק קלפטון

בשבועות האחרונים אני נוסע באוטו כאשר ברקע אני שומע את מופע ה-Unplugged של אריק קלפטון. הדיסק הזה הוא אחד מחמשת הדיסקים הראשונים שקניתי לאחר שקניתי את מערכת ה-CD הראשונה שלי מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא. מדובר בהופעה חיה של קלפטון שבוצעה במסגרת שורה של מופעי אנפלאגד שארגנה MTV בראשית שנות התשעים. הוא בעיניי אחד הדיסקים המופלאים בעולם כולו (בכלל, כל פרויקט האנפלאגד של MTV הוציא תחת ידיו הופעות מדהימות).

הנה אחד השירים האהובים עליי בדיסק על אף שהוא יוצא דופן בהשוואה לשירים האחרים שהם מלנכוליים יותר, אך מקסימים לא פחות. השיר הזה עושה לך חשק ללמוד לנגן על משהו כדי שתוכל להשתתף בכזו חגיגה של כלי נגינה.

מי שלא האזין לכל האלבום מכל ההופעה, ורוצה לחשוף את עצמו למוזיקה קצת, טיפה יותר מתוחכמת מהארלם שיק, חייב את זה לעצמו.

שוב

אני חושב שזה היה לפני שבוע ששמעתי ברדיו ששמוליק קראוס אושפז במצב קשה בבית חולים בגלל סיבוך של שפעת החזירים. לאחר הדיווח הושמע שיר שלו. אני חושב שזה היה "רואים רחוק רואים שקוף". חשבתי אז לכתוב פוסט על שמוליק קראוס. היתה תקופה, לפני כמעט עשרים שנה, שבבת אחת גיליתי אותו וקניתי כמעט את כל הדיסקים שלו (אלו המסתובבים. נו אלו, עם החור באמצע).

שמוליק קראוס הוא ללא ספק בעיה. מצד אחד, חרא של בנאדם ומצד שני, אני לא יכול שלא להודות שאהבתי מאוד את המוזיקה שלו, כמעט את כולה. מעבר להיותו יוצר מעניין, הוא לקח חלק בכמה מההרכבים היותר חשובים במוזיקה הישראלית. זו הסיבה שכל דיווח על מותו של קראוס, שנפטר אתמול, הוא סוג של גמגום, חצי התנצלות של "מצד אחד… אבל מצד שני", וכן הלאה.

"גדי וילצ'רסקי" (שהוא בעצם עידן מור) כתב היום בפייסבוק טקסט ארוך על קראוס ובין היתר כתב:

שמוליק קראוס מייצג בעיניי את היוצר האולטימטיבי, יוצר שלא רואה בעיניים, שהיצירה שלו לא נובעת מאומץ-לב אלא פשוט מחוסר פחד מוחלט. הוא הקים הרכבים, פירק להקות, הלחין, כתב, עיבד, עישן, רץ וחזר, מצץ לחיים את המיץ והם מצצו לו את המיץ בחזרה. אז נכון שהוא הרביץ, השתגע והתפרע, אבל זה מה שעלול לקרות לך כשאלוהים נוגע בך חזק כל כך.

לכל כך הרבה אנשים צר עליו, אני לא מבין על מה. יש לבני האדם נטייה למדוד טרגיות של מוות לפי הגיל שאליו הגיע הבן אדם, וזו שטות גמורה. הדבר היחיד שצריך להסתכל עליו במותו של אדם הוא מה מראה הקילומטרז' שלו, וקראוס דפק קילומטרז' של מאתיים איש. בגלל זה הוא נראה כמו שהוא נראה בשנים האחרונות, כיוון שכלי הקיבול של הנשמה שלו היה גמור כבר, אתה לא יכול להיות בהלם כשמנוע שעשה מיליון קילומטר שופך לאגר.

אני שומע היום את השירים של קראוס, מקשיב לקולו המחוספס (הוא בשבילי גרסה לבנה של זוהר ארגוב) ומבין שזה סוף של עידן. קבירתו של קראוס היום היא גם קבירתו של דור יוצרים ומבצעים שידעו לאכול את החיים כמו חיות טרף, ששמו זין על העולם ושלא ראו אף אחד ממטר. יוצרים ואמנים כמו חבורת "לול" שהתפוצצו על החיים ולא התביישו לאכול מכל פירות העולם הזה.

יש בזה משהו. מצד שני, הוא היה חתיכת בנזונה.

הנה קראוס וג'וזי כץ, שוב.
מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר שמתחיל עם נבל?

בשביל זה יש יוטיוב

ביולי 2011 עלה ליוטיוב הקליפ של Gotye לשיר "Somebody That I Used To Know". תוך זמן לא ארוך הפך השיר הזה לאחד השירים הפופולריים ביוטיוב ונכון לרגע זה הוא זכה לכמעט 360 מיליון צפיות, מקום 45 ברשימת 100 הקליפים הנצפים ביוטיוב. הנה קליפ:

כאן, בדיוק בשלב הזה, נכנסת יוטיוב לפעולה. חצי שנה לאחר הופעת הקליפ המקורי, להקת Walk Off the Earth העלתה גרסת cover לשיר. הביצוע, בעיניי, הוא מקסים ויוצא דופן וגם הוא זכה לתשומת לב ניכרת – יותר מ-140 מיליון צפיות. הנה הקליפ.

אחרי גרסת ה-cover הגיע גרסת הפרודיה על גרסת ה-cover. הפרודיה מבוססת גם האסתטיקה של הקליפ של Walk Off the Earth ולא פחות חשוב מכך על מילים ממש משעשעות. אני ממש אוהב את הביצוע הזה, שזכה ליותר מ-12 מיליון צפיות.

אז אחרי שיש את המקור שעליו עושים cover שעליו עושים פרודיה, מגיע תור הפארסה. היא יוצאת מנקודת הנחה שהגולשים מכירים את המקור, מכירים את ה-cover ואולי אפילו את הפרודיה. התוצאה, שזכתה לכמעט 300 אלף צפיות, מצחיקה ממש.

והנה בקליפת אגוז הסיבות שאני כל כך אוהב את יוטיוב: מצד אחד במה להצגת אמנות, שעליה בונים אמנות אחרת, שזוכה שלפרודיה על פרודיה וכן הלאה ומצד שני מספרי הצפיות מספקים המחשה מקסימה לרעיון של "הזנב הארוך".

השיר הזה, בעיניי, הוא דוגמה הרבה יותר מוצלחת לאופן שבו יוטיוב מתפקדת כזירה יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מ"גנגם-סטייל" על אלפי הגרסאות שלו, ואפילו יותר מ-call me maybe, שגם הוא זכה לפופולריות רבה ולאינספור גרסאות.