כל כך הרגיז אותי הטקסט המטופש עד אימה שהתפרסם ב"חורים ברשת", עד שלא הספקתי לכתוב כמה מילים על העניין עצמו.
אנשים מתים מדי יום, חלקם בצורה טרגית ממש ובכל זאת, רק מדי פעם, חודר ללב הקונצנזוס הישראלי כאב ציבורי של אדם פרטי לגמרי. המוות של ענת גוב, כך אני מתרשם, הוא כזה. אולי בגלל דמותו של בעלה ואולי בגלל אישיותה ופועלה התרבותי של ענת עצמה. איך שלא מסתכלים על זה, זה פשוט עצוב.
היום, בדרך מפה לשם, שמעתי את השיר "עדיין מחכה לך" מתוך "אין עוד יום", שהוא בעיניי התקליט הכי מוצלח ומרשים של גידי גוב. השיר הזה, שאת מילותיו כתב חיים חפר, הוא אחד משירי האהבה המקסימים בשפה העברית.
ובאותו עניין, הטור של דניאלה לונדון דקל על ענת, על חברות ועל אנושיות הוא הספד יפהפה.
לפני כמה ימים שמעתי את השיר הזה ברדיו, ומאוד שמחתי כי זה שיר שמאוד אהבתי ולא שמעתי הרבה זמן. אבל פתאום שמעתי את המילים, ואנוכי, כמילות השיר, כבר אב לילד, ולא טינאייג'ר דחוי עם פנטזיות רומנטיות מופרכות. וזה כל כך צרם לי – מה השיר הזה אומר על מערכת היחסים שבברור הייתה לדובר עד אותו הזמן? ה"אני עדיין מחכה לך" הזה הוא בכלל לא רומנטי, הוא פארסה. אילולא המוזיקה המתקתקה וההגשה המקסימה כתמיד של גוב, אפשר בקלות לקרוא את השיר הזה כלעג לדובר, שחייו חולפים על פניו בעת שהוא שבוי בפנטזיה מנותקת ומופרכת(!).
והניגוד הזה, בין הניגון של שיר אהבה פשוט ומקסים, לבין המילים שהן הכל פרט לזה, מאוד קשה לי פתאום.
ציני ולא רלוונטי בכלל,
אבל איזה ליווי קריוקי נוראי יש לשיר הזה.
והנה רצחנו את כל מה שהשיר הזה אי פעם היה עבורך.