אני חושב שזה היה לפני שבוע ששמעתי ברדיו ששמוליק קראוס אושפז במצב קשה בבית חולים בגלל סיבוך של שפעת החזירים. לאחר הדיווח הושמע שיר שלו. אני חושב שזה היה "רואים רחוק רואים שקוף". חשבתי אז לכתוב פוסט על שמוליק קראוס. היתה תקופה, לפני כמעט עשרים שנה, שבבת אחת גיליתי אותו וקניתי כמעט את כל הדיסקים שלו (אלו המסתובבים. נו אלו, עם החור באמצע).
שמוליק קראוס הוא ללא ספק בעיה. מצד אחד, חרא של בנאדם ומצד שני, אני לא יכול שלא להודות שאהבתי מאוד את המוזיקה שלו, כמעט את כולה. מעבר להיותו יוצר מעניין, הוא לקח חלק בכמה מההרכבים היותר חשובים במוזיקה הישראלית. זו הסיבה שכל דיווח על מותו של קראוס, שנפטר אתמול, הוא סוג של גמגום, חצי התנצלות של "מצד אחד… אבל מצד שני", וכן הלאה.
"גדי וילצ'רסקי" (שהוא בעצם עידן מור) כתב היום בפייסבוק טקסט ארוך על קראוס ובין היתר כתב:
שמוליק קראוס מייצג בעיניי את היוצר האולטימטיבי, יוצר שלא רואה בעיניים, שהיצירה שלו לא נובעת מאומץ-לב אלא פשוט מחוסר פחד מוחלט. הוא הקים הרכבים, פירק להקות, הלחין, כתב, עיבד, עישן, רץ וחזר, מצץ לחיים את המיץ והם מצצו לו את המיץ בחזרה. אז נכון שהוא הרביץ, השתגע והתפרע, אבל זה מה שעלול לקרות לך כשאלוהים נוגע בך חזק כל כך.
לכל כך הרבה אנשים צר עליו, אני לא מבין על מה. יש לבני האדם נטייה למדוד טרגיות של מוות לפי הגיל שאליו הגיע הבן אדם, וזו שטות גמורה. הדבר היחיד שצריך להסתכל עליו במותו של אדם הוא מה מראה הקילומטרז' שלו, וקראוס דפק קילומטרז' של מאתיים איש. בגלל זה הוא נראה כמו שהוא נראה בשנים האחרונות, כיוון שכלי הקיבול של הנשמה שלו היה גמור כבר, אתה לא יכול להיות בהלם כשמנוע שעשה מיליון קילומטר שופך לאגר.
אני שומע היום את השירים של קראוס, מקשיב לקולו המחוספס (הוא בשבילי גרסה לבנה של זוהר ארגוב) ומבין שזה סוף של עידן. קבירתו של קראוס היום היא גם קבירתו של דור יוצרים ומבצעים שידעו לאכול את החיים כמו חיות טרף, ששמו זין על העולם ושלא ראו אף אחד ממטר. יוצרים ואמנים כמו חבורת "לול" שהתפוצצו על החיים ולא התביישו לאכול מכל פירות העולם הזה.
יש בזה משהו. מצד שני, הוא היה חתיכת בנזונה.
הנה קראוס וג'וזי כץ, שוב.
מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר שמתחיל עם נבל?
כתיבת תגובה