שוב

אני חושב שזה היה לפני שבוע ששמעתי ברדיו ששמוליק קראוס אושפז במצב קשה בבית חולים בגלל סיבוך של שפעת החזירים. לאחר הדיווח הושמע שיר שלו. אני חושב שזה היה "רואים רחוק רואים שקוף". חשבתי אז לכתוב פוסט על שמוליק קראוס. היתה תקופה, לפני כמעט עשרים שנה, שבבת אחת גיליתי אותו וקניתי כמעט את כל הדיסקים שלו (אלו המסתובבים. נו אלו, עם החור באמצע).

שמוליק קראוס הוא ללא ספק בעיה. מצד אחד, חרא של בנאדם ומצד שני, אני לא יכול שלא להודות שאהבתי מאוד את המוזיקה שלו, כמעט את כולה. מעבר להיותו יוצר מעניין, הוא לקח חלק בכמה מההרכבים היותר חשובים במוזיקה הישראלית. זו הסיבה שכל דיווח על מותו של קראוס, שנפטר אתמול, הוא סוג של גמגום, חצי התנצלות של "מצד אחד… אבל מצד שני", וכן הלאה.

"גדי וילצ'רסקי" (שהוא בעצם עידן מור) כתב היום בפייסבוק טקסט ארוך על קראוס ובין היתר כתב:

שמוליק קראוס מייצג בעיניי את היוצר האולטימטיבי, יוצר שלא רואה בעיניים, שהיצירה שלו לא נובעת מאומץ-לב אלא פשוט מחוסר פחד מוחלט. הוא הקים הרכבים, פירק להקות, הלחין, כתב, עיבד, עישן, רץ וחזר, מצץ לחיים את המיץ והם מצצו לו את המיץ בחזרה. אז נכון שהוא הרביץ, השתגע והתפרע, אבל זה מה שעלול לקרות לך כשאלוהים נוגע בך חזק כל כך.

לכל כך הרבה אנשים צר עליו, אני לא מבין על מה. יש לבני האדם נטייה למדוד טרגיות של מוות לפי הגיל שאליו הגיע הבן אדם, וזו שטות גמורה. הדבר היחיד שצריך להסתכל עליו במותו של אדם הוא מה מראה הקילומטרז' שלו, וקראוס דפק קילומטרז' של מאתיים איש. בגלל זה הוא נראה כמו שהוא נראה בשנים האחרונות, כיוון שכלי הקיבול של הנשמה שלו היה גמור כבר, אתה לא יכול להיות בהלם כשמנוע שעשה מיליון קילומטר שופך לאגר.

אני שומע היום את השירים של קראוס, מקשיב לקולו המחוספס (הוא בשבילי גרסה לבנה של זוהר ארגוב) ומבין שזה סוף של עידן. קבירתו של קראוס היום היא גם קבירתו של דור יוצרים ומבצעים שידעו לאכול את החיים כמו חיות טרף, ששמו זין על העולם ושלא ראו אף אחד ממטר. יוצרים ואמנים כמו חבורת "לול" שהתפוצצו על החיים ולא התביישו לאכול מכל פירות העולם הזה.

יש בזה משהו. מצד שני, הוא היה חתיכת בנזונה.

הנה קראוס וג'וזי כץ, שוב.
מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר שמתחיל עם נבל?

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Ewxo1TDmTBE[/youtube]

13 מחשבות על “שוב

  1. לפני מספר ימים מצאתי את עצמי ביוטיוב, ומפה לשם הגעתי ל"אחרי עשרים שנה".
    בנזונה או לא, השירים שלו נפלאים ובלתי נשכחים.

  2. בוקר טוב. האם אתה רציני? אתה הרציונליסט הציני מהלל טקסט שעושה אידיאליזציה מטופשת להפרעת אישיות קשה?
    הבנאדם סבל מאוד. על הדרך גם גרם לאחרים לסבול. בזה מתמצה העניין. גם ניל יאנג פעל כמו 10 אנשים בשנות חייו, הביא ים של בשורות מוזיקליות, וזה לא הפריע לו להיות אחלה בנאדם ולטפל באופן צמוד בילדו החולה. אפשר להביא עוד אלף דוגמאות. אבל בלי תירוצים בבקשה.

    (ולא, אני לא "מגנה" או משהו. האלבומים שלו חברי כבוד בדיסקייה שלי, בפרט זה שנכתב בחופשה שלו מהצינוק. אבל בלי להאליל בבקשה, בטח לא אותו, גם הטובים ביותר לא ראויים לזה).

  3. טוב, אז לא "מהלל" רק "מצטט ברצינות ומסכים עם עיקרו". עכשיו אפשר לענות לעניין?
    הנימוק הנגדי לכאורה "מצד שני הוא היה בנזונה" לא חולק על האמירה שבטקסט. אולי אפילו מעצים אותה.

  4. הטקסט של וילצ'קי/ מור הוא בסך הכל תיאור הגאון הרומנטי – אותו אדם מוכשר עד כדי כך שאין להחיל עליו את כללי המוסר המקובלים. גאונות היצירה שלו מצדיקה את הפגיעה באחרים שמכיוון שהם נחותים ממנו יכולים לתרום לאנושות רק בזמינותם לסבול למען היוצר.

  5. אף פעם לא הבנתי את הנטייה המוזרה הזאת לשפוט אמנים לפי האישיות והאופי שלהם. מה אכפת לי? מה אני מראיין אותו להיות חבר הכי טוב שלי? זה כל כך לא חשוב.

  6. סתם עניין קטן – הנבל בתחילת השיר הוא החלטה של המעבד שכתב את התזמור, לא של קראוס שכתב את השיר. במוזיקה הפופולרית של המאה ה-20 נוצרה הפרדה ברורה בין songwriters לבין מלחינים שלקחו את השירים הללו וכתבו להם עיבודים תזמורתיים, לצורך הקלטות או הופעות חגיגיות. זה נכון גם לגבי רבים ממחזות הזמר המפורסמים. בישראל, אנשים כגון זיקו גרציאני ז"ל ונועם שריף יבדל"א היו אחראים לכך. היום, לצערי, התופעה הזו כמעט אינה קיימת יותר. שים לב לרבים מן השירים הטובים והמפורסמים של שנות ה-60 וה-70 – ברבים מהם תשמע ליווי של תזמורת סימפונית בעיבודים איכותיים שאנחנו אפילו לא טורחים לציין את שמותיהם של מי שכתבו אותם, שלא לדבר על להתפעל מעבודתם. אני אומר זאת רק כדי להסביר שהנבל שציינת הוא אחד מהסממנים של המוזיקאים הנהדרים שפעלו כאן ונשכחו, כי לציבור יש נטייה (מובנת וטבעית) לזכור רק את מי שעומד בקדמת הבמה.

  7. ואם כבר שמת את "שוב", חייבים לציין את מה שאמרה תמר עילם גינדין: זהו השיר הכי פולני בעברית. "היה לי קשה, אני לא מתלוננת".

  8. באופן כללי, ברוב תחומי היצירה והפעילות הציבורית ראוי להבדיל בין האיש לבין פועלו. אחד האנשים הגדולים בהיסטוריה – מרטין לותר קינג – היה כנראה חרא לא קטן, שבגד באשתו על ימין ועל שמאל. האם נזכור לו את זה, או את המהפכה שהוביל באומץ לא-רגיל לשיוויון זכויות לשחורים? או נשיא אמריקאי מוצלח (יחסית, יחסית…) כמו קלינטון – האם נשפוט אותו לפי מעשיו כנשיא, או על חולשותיו האנושיות? כמובן שהדבר אינו תופס לגבי אנשים המטיפים ואף מציגים עצמם כמופת לסוג מסוים של מוסר, ואז נתפסים עם המכנסיים למטה (כמו שקורה לכל מטיף דתי אמריקאי המכבד את עצמו).

    ובאמנות: האם בגלל שואגנר לא אהב (כנראה) יהודים אני אמנע מעצמי את "טבעת הניבלונגים"? האם בגלל שאריק קלפטון כתב את "ליילה" כשיר אהבה לאשת חברו הטוב ג'ורג' הריסון (אותה גם "גנב" בהמשך) אני אחרים את השיר ואותו? והאם בגלל ששמוליק קראוס היה (שוב: כנראה) חרא אלים אני אקבור כמה מהשירים היפים ביותר שנכתבו במדינה הזאת בחצר האחורית?

  9. שמוליק קראוס הוא בעייה רק לאלו שחושבים שהחיים הם שחור ולבן ואם מישהו עושה טוב במימד אחד, אז הוא טוב באופן כללי ולהפך. בפסיכולוגיה זה נקרא אפקט ההילה (halo effect). בפועל, אין ממש בעייה לחשוב שהוא אמן גדול וחרא של בן אדם, אין סתירה בין השניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: