השבוע החולף היה שבוע אינטנסיבי במיוחד וכלל פגישות ואירועים שכל מטרתם להכין את שנת הלימודים האקדמית שנפתחת מחר (היפ, היפ הוריי!). אחת הסוגיות שהועלתה באחד המפגשים נגעה לשאלת המסכים בכיתות: המחשבים הניידים, מחשבי הלוח, הטלפונים הסלולריים ובעיקר מה שעושים איתם רוב הסטודנטים – גולשים בפייסבוק.
הדיון סביב המסכים בכיתות – כן או לא ואיך – הוא דיון שמעסיק מוסדות אקדמיים בכל מקום בעולם. בצד האחד יש את אלו שטוענים שצריך לאסור על הכנסתם לכיתות ובצד השני יש את אלו שטוענים שצריך להשתמש בהם כחלק ממהלך השיעור הרגיל. ובאמצע מה? באמצע, כרגיל, ישנם 50 גוונים של אפור.
כחלק מהדיון שהתפתח הזכרתי טקסט בו נתקלתי ממש בימים האחרונים. הכותב שלו הוא אחד הכותבים האהובים עליי בתחום הדיגיטלי, קליי שירקי מאוניברסיטת NYU. שירקי טוען שבמשך שנים השתייך לקבוצה שראתה באביזרים הדיגיטליים חלק בלתי נפרד מהשיעור – ולו רק מפני שהוא מלמד את עולמות התוכן שנוגעים במכשירים האלו ובהשפעותיהם החברתיות והפוליטיות – ואולם באחרונה, כך כתב, החליט לעבור לקיצוניות השנייה.
השנה שיניתי את הגישה, ובמקום להמליץ לסטודנטים להניח בצד את המחשבים והטלפונים, אני דורש זאת מהם, כחלק מכללי הכיתה – הכלל היום הוא “להישאר ממוקדים”: אין מכשירים בכיתה, אלא אם יש מטלה שדורשת זאת”.
שירקי מסביר בצורה מפורטת מדוע החליט לשנות את הגישה שלו וצריך להודות שהוא די משכנע (הוא בדרך כלל די משכנע, זו אחת הסיבות שאני מחבב אותו). באופן אישי אני מודה שאני מתלבט. בבית הספר לתקשורת ישנם מרצים שנותנים הוראה חד-משמעית שלא להוציא מהתיק את הטלפון הסלולרי ובמידה והם רואים אותו, הם שולחים את הסטודנט החוצה. יש גם מרצים שהחליטו להשתמש בסלולרי כשחקן פעיל בשיעור ויש מרצים אחרים, שסובלים בשקט (כמוני), ומקווים בסתר ליבם שהעניין שהם מייצרים בשיעור יגבר על הפיתוי לבדוק מה התחדש בניוזפיד. העניין הוא ששירקי טוען שזה פשוט לא כוחות.
בשדה הקרב של הכיתה, זה אני נגד צבא מבריק ומצויד היטב (וזה כולל רבים מהסטודנטים שלי לשעבר, שמהווים חלק מחוד החנית של התעשיה הזו). למעצבים ולמפתחים יש את כל התמריצים ללכוד כמה שיותר מתשומת הלב של הסטודנטים שלי, בלי להתחשב במחויבות של הסטודנטים כלפיי או כלפי עצמם, מבחינת המשימות שעליהם לבצע… התעשייה מחויבת למלחמה על תשומת הלב של הסטודנטים שלי, ואם מדובר על מצב שבו אני ניצב מול פייסבוק ואפל, אני מפסיד.
הייתי שמח לשמוע מסטודנטים: קראו את הטקסט של שירקי וספרו לי, מה אתם חושבים על העניין הזה? האם אנחנו עושים לכם טובה כאשר אנחנו מאפשרים לכם להיכנס עם הטכנולוגיות האלו, שכל מטרתן הסחת דעת, לתוך סביבה שדורשת מכם תשומת לב, או שמא אנחנו דווקא פוגעים בכם? האם הייתם מעדיפים שהמרצים יאסרו על השימוש בהן ולו רק מפני שהשימוש של החברים שלכם בסלולרי או בניידים מפריע לכם (זו, אגב, אחת הטענות של שירקי).
הייתי שמח גם לשמוע ממרצים: מה העמדה שלכם ביחס לסוגיה הזו? כיצד אתם מתמודדים איתה? האם מצאתם פתרון שמצמצם את הנזק (ויש נזק, על זה אין מחלוקת) אך לא יוצר את התחושה שהאקדמיה מנותקת מהעולם שבו כולנו מחוברים כל הזמן – גם בשיעור?
כתיבת תגובה