זה כן אישי

כבר הרבה מאוד שנים, מאז שאקיל או'ניל וקובי בראיינט (ולפני כן שושלת מייקל ג'ורדן) שלא ראיתי משחק בגמר NBA. צירוף של לילה ללא שינה ודיוויד בלאט גרם לי לצפות בחלקים במשחק הגמר הראשון של ה-NBA, קליבלנד נגד גולדן-סטייט. לא ממש נהניתי.

הסיבה שלא ממש נהניתי, כך נראה לי, היא שאני מתקשה לראות במה שהתפתח ממשחק הכדורסל כפי שמשחקים אותו ב-NBA, כמשחק מעניין במיוחד. אולי זה תמיד היה כך ואולי זה רק החריף בשנים האחרונות (כאמור, אני לא ממש עוקב), אבל המשחק נראה כמו שתי קבוצות שבהן שחקן אחד לוקח את הכדור מול שחקן אחר, שמונה שחקנים אחרים מסתכלים ואז השניים ההם משחקים אחד-נגד-אחד. זה פשוט משעמם תחת.

נכון, שני השחקנים שמשחקים אחד-נגד-אחד הם שחקנים מהשורה הראשונה. הם אתלטיים, הם מסוגלים לעשות דברים מדהימים, הם אלילים. אבל זה פשוט משעמם לראות ככה משחק שלם. אמנם אצל קליבלנד זה בולט במיוחד עם לברון ג'יימס הבלתי נסבל ולכן בעיניי קליבלנד היא קבוצה הרבה, הרבה יותר משעממת והרבה פחות מוצלחת מגולדן סטייט, אבל נראה שזו הפכה לפילוסופיה בשני הצדדים של המגרש. הפילוסופיה אומרת שיש שני מהלכים במשחק:

א. אני לוקח את הכדור נגד השחקן שלי, מנסה לעבור אותו כשהשאר מסתכלים.
ב. אני חודר פנימה לסל, מוציא את הכדור למישהו שעומד מאחורי הקשת והוא מנסה לקלוע שלשה.

כאמור, יתכן שזה תמיד היה ככה ופשוט לא שמתי לב, אבל לראות משחק שלם שמבוסס על שני תרגילים, זה פשוט לא מעניין. אולי זו לא היצטרפות של מקרים שהשנה כמעט ולא יכולתי לראות משחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל עד הסוף כיוון שלא היתה שם קבוצה. תחת זאת היה שם אחד פרגו, שנתנו לו את הכדור ולפעמים הצליח לו יותר ולפעמים הצליח לו פחות. את מי זה מעניין? אמנם על פי רוב בקבוצות המלהיבות בהיסטוריה היה כוכב אחד גדול במיוחד (נראה לי שזה נכון גם בכדורגל) שלעתים האפיל על כל השאר, ועדיין תמיד היתה שם קבוצה מסביבו, היה אירוע קבוצתי.

מעניין האם זה מקרי שדווקא בארה"ב האולטרה-אינדיבידואליסטית, הפך משחק הכדורסל למשחק כל כך אישי ולכן כל כך לא מעניין.

6 מחשבות על “זה כן אישי

  1. אל תסיק מסקנות על סמך משחק בודד. אתמול היה משחק גרוע ושכונתי שנבע בין השאר מכך שלקבוצות היו 7 ו8 ימי הפסקה. גולדן סטייט שיחקה בפלייאוף הזה כדורסל מאוד קבוצתי ואם תראה עוד משחקים סביר שתצפה יותר ממנו. ואגב, שנה שעברה זכתה באליפות אחת הקבוצות הכי קבוצתיות אי פעם במשחק שהיה תענוג לעיניים ולא מבוסס על שחקן על אחד.

  2. מה שגיל אמר.

    סן אנטוניו (שזכתה באליפות שנה שעברה) שיחקה את אחד המשחקים הקבוצתיים ביותר שאפשר לדמיין. זה גרם לגל של משחק קבוצתי בליגה שמובילה גולדן סטייט. זאת קבוצה שבדר"כ אחוז מאד גדול מהסלים שלה מגיע מאסיסטים.

    כך שאתה דווקא אמור להיות מרוצה מהכיוון אליו הולך המשחק, וסתם נפלת על משחק חלש.

  3. משהו על ג׳ורדן שצריך לבוא בקונטקסט הזה: רק כשהוא הבין שמנהיג צריך לעשות אחרים טובים יותר, הוא הפך לווינר אמיתי. וכן, לשים אותו פה נשמע מצחיק, הוא ניצח משחקים לבד בהגדרה, אבל לידו תמיד היה פיפן. ובתקופות האחרונות היה איתו גם דניס רודמן שהיה שחקן הגנה לפני שהיה שחקן כדורסל. והיה את סטיב קר (מאמן גולדן סטייט) שזרק שלשת ניצחון מאסיסט של ג׳ורדן באחד הגמרים. ובמשך כמה שנים היה שם גם את קוקוץ׳. אז הוא היה אלהים, וניצח לבד. אבל היו איתו אנשים. תמיד. בכל המקומות החשובים.

  4. הצד המכוער במשחק הזה היה צד ההתקפה של קליבלנד (שלא ברור מי באמת אחראי עליו, בלאט או לברון, אם כי בגדול זה נראה כמו הסגנון שלברון מעדיף ורחוק מהסגנון שבלאט היה רוצה לשחק). קליבלנד משחקת יותר ויותר על בידודים של לברון בהתקפה אבל זאת גם היתה בחירה של גולדן-סטייט להשאיר שומר אחד על לברון ולהגביל את אפשרות המסירה של לברון שהובילה למפגן הכיעור ההתקפי הזה. עכשיו שהודיעו שקיירי ארוינג לא יחזור לשחק, קליבלנד איבדה את האופציה ההתקפית הכי טובה שלה, הפיק-אנד-רול של לברון וארוינג, אז אפשר לצפות לאפילו יותר בידודים מכוערים של לברון.

  5. לברון ג'יימס כתב ואמר שוב ושוב שהוא בא לפרוייקט רב שנים והוא יודע שזה לא יקרה מיד אלא ייקח כמה עונות. שהוא מקנא בחבר'ה של סן-אנטוניו שרצים שנים ביחד ורוצה לבנות קבוצה כזו, ויש לו סבלנות. באמת האמנתי לו, קיוויתי, כי מעבר לכל היוהרה והאגו, הוא באמת שחקן כדורסל יותר קבוצתי מג'ורדן וקובי, ואני בעד.

    באורח פלא, שניה אחרי שהוא בא, ויתרו על העתיד (ויגינס המבטיח ובנט שהיה יכול להיות יופי של פרוייקט שיקום של ג'יימס) בשביל שחקן מתוסכל שנמצא בשיא עכשיו וחייב להצליח עכשיו. אם זה לא הספיק המשיכו והביאו רצף וטראנים מהסוג שנודדים בכל עונה למקום שיכול לעזור להם להשיג אליפות אחרונה לפני פרישה, ושרובם כבר שיחקו עם ג'יימס במיאמי. במקום קבוצה אורגנית שנבנית לאט והיטב, נשאר המשך ישיר ומידי של מיאמי, קבוצת כוכבים וסייעים שאף אחד מהם לא גדל עם ג'יימס והורכבה במטרה אחת ויחידה, אליפות עכשיו ומיד.
    פרוייקט רב שנים, סבלנות, סן-אנטוניו 2, ב ס ד ר… עכשיו מדברים על ראשים שיתגלגלו שם אם יפסידו בגמר. שיפסידו. נראה כמה סבלנות באמת יש לג'יימס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *