מתי ראוי לחסום טכנולוגיה?

קטגוריות: ,

בשבוע שעבר הוזמנתי לדיון בכנסת בנוגע לאפליקציית "בליינדספוט". ההתראה הקצרה לא אפשרה לי להשתתף בדיון אך לשמחתי, חברי הטוב והיועץ המשפטי של הקונצרן, עו"ד יהונתן קלינגר, עדכן בעמוד הפייסבוק שלו מה אמר בדיון שהתקיים אתמול (שני). קלינגר מספר שאמר: "הסיפור הוא פשוט: יש כאן טכנולוגיה, אבל מי שמשתמש בטכנולוגיה לרעה לא עושה זאת כי הטכנולוגיה הביאה אותו לזה, הוא לא בריון בגלל הטכנולוגיה אלא הוא בריון כי הוא בריון. אנחנו לא צריכים לחסום טכנולוגיות חדשות, אנחנו צריכים לעודד אנשים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה". הוא המשיך והזהיר מפני מדרון חלקלק: "מי שתומך היום בחסימה של בליינדספוט יפעל בעוד שנה להגבלות על ביטוי פוליטי, ולהשתיק מתלוננות בהטרדה מינית. אנונימיות היא חלק מחופש הביטוי, ובגלל נבל אחד בעיר לא משמידים את כל העיר".

מקרה קלאסי של "כן, אבל…".

אחד המגיבים לקלינגר אמר שהטיעון של קלינגר מריח כמו "רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים", הטיעון של התומכים בזכות להחזיק בכלי נשק בארה"ב. כלומר, מה אתם מאשימים את הטכנולוגיה, תעסקו בחינוך של אנשים שהרי הטכנולוגיה היא לא הבעיה אלא האופן שבו משתמשים בה. קלינגר ענה לאותו מגיב ואמר: "זה ממש לא אותו דיון כמו בנשק. לנשק יש מטרה אחת, והיא לפצוע. זה לא משנה אם זה לפצוע כהגנה עצמית או לפצוע כדי להרוג. לטכנולוגיה אין רק מטרה של לפגוע, יש כמה מטרות וכמה שימושים".

העניין הוא שזה ממש אותו הדיון.

כתלמידם המובהק של לנגדון וינר וניל פוסטמן אני מאמין שלטכנולוגיה אין סדר יום, אין לה פוליטיקה כפי שיש לאנשים, אבל יש לה הטיה. טכנולוגיה היא לא ניטראלית, היא לא אינסטרומנט דומם: היא באה לעולם כאשר יש בה שימוש "נכון" ושימוש "לא נכון" (במובן הרחב של המילה). כמובן שהמשתמשים אינם פאסיביים והם מפעילים "גמישות פרשנית" (מושג הלקוח מאסכולת SCOT) ומשום כך לא פעם מתרחשות תוצאות בלתי צפויות, לעתים חתרניות ממש, כתוצאה משימוש אחר, שונה בטכנולוגיה (יש לכך אינספור דוגמאות), ועדיין, טכנולוגיה מגיעה לעולם כאשר היא מוטה לכיוון מסוים, דוחפת לכיוון מסוים, מצביעה על כיוון מסוים.

באחד השיעורים שלי אני מסביר שמכונית נועדה כדי לקחת אותנו ממקום למקום. כמובן שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי להרוג אנשים אבל אז אנחנו פועלים נגד השימוש "הנכון" שלה, נגד הייעוד שלה (זו הסיבה שזה כל כך מפתיע שמישהו דורס אותנו בכוונה באמצעות מכונית). גם לנשק, כפי שטוען קלינגר בצדק, יש יעוד ברור: לפצוע אנשים. אני יכול, בהיעדר פטיש, לדפוק באמצעות האקדח על מסמר כדי לתקוע אותו בקיר אבל זה לא השימוש "הנכון" באקדח.

בהקשר הזה ראוי לבדוק מהי ההטיה של בלינדספוט, מהו השימוש "הנכון" בה, לאן היא דוחפת את המשתמשים, לאיזה סוג של שימוש? האם היא משווקת כאמצעי להעביר באופן אנונימי מידע לעיתונאים על מנת לחשוף שחיתויות או שמא היא משווקת לילדים על מנת שיעבירו מסרים אנונימיים לחבריהם לכיתה? כמובן שבסופו של דבר השימוש בטכנולוגיה עשוי להתגלגל לכך שהיא תהפוך לאמצעי הפופולרי בעולם לחשיפת שחיתויות אבל זו, אני מאמין, תהיה תוצאה בלתי צפויה של הטכנולוגיה, תוצר לוואי בלתי מתוכנן שלה.

השאלה, לדעתי, שמונחת לפתחנו היא זו: האם יש לנו את אורך הרוח, את הסבלנות הרגולטורית להמתין עם טכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט, על מנת שנראה לאיזה כיוון הן יתפתחו – וזאת בשל הסיכוי שהן יתפתחו לכיוונים חיוביים, אלטרואיסטים וראויים – או שמא ההטיה שלהן כה חריפה והנזק שלהן כה רב עד שאין בנו את הסבלנות להמתין?

במקרה של נאפסטר, לדוגמה, לשופטת מרלין פאטל לא היתה סבלנות שיפוטית ביחס לטכנולוגיה חדשה שהיתה לשופטים במשפט הבטא-מקס (שעסק בשאלה האם יש להפוך את המכירה והשימוש בווידאו-טייפ לבלתי חוקי). היא אמרה: "נאפסטר יצרה מפלצת" והורתה לסגור את השירות על אף שניתן היה להעביר באמצעותו גם הקלטות ביתיות של להקות חובבניות (שימוש הוגן וחוקי לכל הדעות) וזאת מכיוון שהיא העריכה שהנזק שנגרם לחברות התקליטים כה גדול עד שאין סיבה להיות סבלן. בדיעבד אנחנו יודעים שהיא טעתה לפחות פעמיים: פעם ראשונה היא טעתה כיוון שסגירתה של נאפסטר לא הועילה, למעשה הזיקה, לעניין עצמו. פעם שנייה היא טעתה כיוון שהסבלנות שהפגינו השופטים במשפט הבטא-מקס לא רק שלא פגעה בחברות הסרטים, היא יצרה עבורם את אחד ממקורות ההכנסה הגדולים שלהם: השכרה ומכירה של קלטות וידאו.

מעטים יתמכו בסגירה של בליינדספוט כאשר ממסגרים את הדיון ב"היום זה בליינדספוט מחר זה טוויטר או אימייל", אבל האם זה המסגור הנכון? כסוציולוג של טכנולוגיה הדיון שמעניין אותי הוא אחר לגמרי: עד כמה יש לנו סבלנות משפטית, חברתית ותרבותית ביחס לטכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט? עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן ארכה, עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן לחסות תחת כנפי "חופש הביטוי", עד כמה ליברליים אנחנו ביחס לטכנולוגיות דושבאג ממדרגה ראשונה? הדיון הזה מעניין אותי יותר כיוון שאין לו תשובה ברורה, חצי-אוטומטית. הוא דורש מאיתנו מחשבה.

מחשבה זה טוב. תחשבו.

תגובות

15 תגובות על “מתי ראוי לחסום טכנולוגיה?”

  1. אני רק אבהיר משהו: בחוק אי אפשר לכתוב "אם הטכנולוגיה היא דושבגית במהותה אז נחסום אותה"; צריך קריטריונים אובייקטיביים. עכשיו, בניגוד לכלי יריה או כלי פריצה, אנחנו לא יכולים להגדיר טכנולוגיה דושבגית למסרים אנונימיים בצורה נפרדת מטכנולוגיית מסרים אנונימיים.

  2. חוץ מ׳אנונימיות׳ שעדיין לא עמדה במבחן בית משפט.
    מה ההבדל בין בלינדספוט לבין sms מטלפון חד-פעמי, חשבון אנונימי בפייסבוק/טוויטר.

    1. הזמינות הנוראית המשולבת עם מתקפת פרסום לא פרופורציונלית

  3. יהונתן (1): אתה כמובן צודק. הסיבה שאני לא עורך דין היא שבאופן אישי הדיון המשפטי לא נורא מעניין אותי.

  4. אלון הסגל

    אי שם בסוף שנות ה90 של המאה הקודמת החלו לעלות הפורומים וכמה שנים לאחר מכן עלו הבלוגים, רובם עבדו בתחילה כפלטפורמות אנונימיות למשתמשים. מחקרים פורסמו בדבר האפקט הסוציופסיכולוגי שיש על המשתמשים היכולים לחשוף עצמם ולקבל משוב בונה. אנונימיות היתה סטטוס רלוונטי ואופטימי למשתמשים. הטכנולוגיה שתמכה בזה לא נולדה לפצוע. בליינדספוט יכולה לאפשר את האפקט הסוציופסיכולוגי הזה. הפוטנציאל הזה בלבד מצריך לשקול פעם נוספת באם אנחנו רוצים לפסול פלטפורמה שיש לה פוטנציאל חיובי.

  5. אלון הסגל

    עוד הערה אחת.

    אני מקבל את הטיעונים שהוזכרו כאן: https://www.popup.co.il/?p=131

  6. הערה טכנולוגית/טכנופובית: נדמה לי שהבעיה כאן קשורה לחיבור בין שתי טכנולוגיות (טלפון — SMS, ואינטרנט). אין המון אפליקציות כאלו, שקושרות את האינטרנט עם קו הטלפון שלך — ישות טכנולוגית שנכון להיום עדיין קשה מאוד לעשות ממנה לוג אאוט. (כן, יש את ווטסאפ, אבל שם הטלפון הוא רק המזהה שלך — היוזר ניים).

    ההשוואה הנכונה היא שיחות / הודעות הפרסום — האם אפליקציה שמאפשרת לי לשלוח אלפי SMS או שיחות מוקלטות צריכה להיות חופשית לשימוש? אני לא בטוח.

  7. ארץ איגום

    לתת תחושה של אנונימיות היא הטעיה. כל ההייפ על בליינדספוט נועד לטעת בלב הציבור והמשתמשים בה שה"קונצרן" אינו אחראי לכל הקשור במידע המועבר.
    זה מריח כמו קשירת קשר לביצוע יח"צנות. טרמינולוגיה כמו "חסימת טכנולוגיות", "נשק", "מפלצת" ו-"סובלנות משפטית" – היא ניצול לרעה של פער ידע בין הציבור לבין האנשים שפועלים מטעם ה"קונצרן".

  8. צורת הצגה יפה מאוד!
    אני בעד לחסום את האפליקציה ובעד להגביל (מאוד) מכירת כלי נשק. מאותה סיבה.

  9. זה לא ממש מדויק לומר שנשק רק נועד לפצוע. נשק נועד גם להרתעה וההנחה היא שאם להרבה אנשים יהיה נשק אז לא יהיה כדאי לאנשים חורשי מזימות רעות להשתמש בנשק במטרה לפגוע.

  10. יבגני בוסקילה

    מהציטוט של עורך הדין אפשר להבין כאילו 'נשק' איננו 'טכנולוגיה'.

    אז כדי להעמיד דברים על דיוקם:
    נשק, טלפון, כפתור, מסרק, מזמרה, כסא, סוודר, מדף, מצלמה, שמיכה, שרוך, צבע לשיער, כל דבר שאדם יצר לשימושו – כולם טכנולוגיה. זה לא חייב להיות דיגיטלי.

  11. אני רק שאלה

    האם בתור אב לילדים לא תרצה טכנולוגייה שתאפשר לך להשפיע מה קורה בסלולרי שלהם?
    סוג של בקרת הורים להחליט איפה הם גולשים, לאיזה אתרים הם נכנסים, איזה אפליקציה הם מתקינים

  12. האם האפליקציה לא מהווה "שירותי מסרון" לפי חוק התקשורת (סעיף 5ב), ובתוקף כך זקוקה לרשיון?

  13. […] יובל דרור על אותו דיון ובתגובה לטור של קלינגר, על מתי ראוי לחסום טכנולוגיה. […]

  14. […] "בליינדספוט" מכוונת למקומות נמוכים. אז, מתי ראוי לחסום טכנולוגיה? מי מוסמך יותר או פחות לומר לנו המבוגרים ול"קובעי […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן