בשבוע שעבר הוזמנתי לדיון בכנסת בנוגע לאפליקציית "בליינדספוט". ההתראה הקצרה לא אפשרה לי להשתתף בדיון אך לשמחתי, חברי הטוב והיועץ המשפטי של הקונצרן, עו"ד יהונתן קלינגר, עדכן בעמוד הפייסבוק שלו מה אמר בדיון שהתקיים אתמול (שני). קלינגר מספר שאמר: "הסיפור הוא פשוט: יש כאן טכנולוגיה, אבל מי שמשתמש בטכנולוגיה לרעה לא עושה זאת כי הטכנולוגיה הביאה אותו לזה, הוא לא בריון בגלל הטכנולוגיה אלא הוא בריון כי הוא בריון. אנחנו לא צריכים לחסום טכנולוגיות חדשות, אנחנו צריכים לעודד אנשים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה". הוא המשיך והזהיר מפני מדרון חלקלק: "מי שתומך היום בחסימה של בליינדספוט יפעל בעוד שנה להגבלות על ביטוי פוליטי, ולהשתיק מתלוננות בהטרדה מינית. אנונימיות היא חלק מחופש הביטוי, ובגלל נבל אחד בעיר לא משמידים את כל העיר".

מקרה קלאסי של "כן, אבל…".

אחד המגיבים לקלינגר אמר שהטיעון של קלינגר מריח כמו "רובים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים", הטיעון של התומכים בזכות להחזיק בכלי נשק בארה"ב. כלומר, מה אתם מאשימים את הטכנולוגיה, תעסקו בחינוך של אנשים שהרי הטכנולוגיה היא לא הבעיה אלא האופן שבו משתמשים בה. קלינגר ענה לאותו מגיב ואמר: "זה ממש לא אותו דיון כמו בנשק. לנשק יש מטרה אחת, והיא לפצוע. זה לא משנה אם זה לפצוע כהגנה עצמית או לפצוע כדי להרוג. לטכנולוגיה אין רק מטרה של לפגוע, יש כמה מטרות וכמה שימושים".

העניין הוא שזה ממש אותו הדיון.

כתלמידם המובהק של לנגדון וינר וניל פוסטמן אני מאמין שלטכנולוגיה אין סדר יום, אין לה פוליטיקה כפי שיש לאנשים, אבל יש לה הטיה. טכנולוגיה היא לא ניטראלית, היא לא אינסטרומנט דומם: היא באה לעולם כאשר יש בה שימוש "נכון" ושימוש "לא נכון" (במובן הרחב של המילה). כמובן שהמשתמשים אינם פאסיביים והם מפעילים "גמישות פרשנית" (מושג הלקוח מאסכולת SCOT) ומשום כך לא פעם מתרחשות תוצאות בלתי צפויות, לעתים חתרניות ממש, כתוצאה משימוש אחר, שונה בטכנולוגיה (יש לכך אינספור דוגמאות), ועדיין, טכנולוגיה מגיעה לעולם כאשר היא מוטה לכיוון מסוים, דוחפת לכיוון מסוים, מצביעה על כיוון מסוים.

באחד השיעורים שלי אני מסביר שמכונית נועדה כדי לקחת אותנו ממקום למקום. כמובן שאנחנו יכולים להשתמש בה כדי להרוג אנשים אבל אז אנחנו פועלים נגד השימוש "הנכון" שלה, נגד הייעוד שלה (זו הסיבה שזה כל כך מפתיע שמישהו דורס אותנו בכוונה באמצעות מכונית). גם לנשק, כפי שטוען קלינגר בצדק, יש יעוד ברור: לפצוע אנשים. אני יכול, בהיעדר פטיש, לדפוק באמצעות האקדח על מסמר כדי לתקוע אותו בקיר אבל זה לא השימוש "הנכון" באקדח.

בהקשר הזה ראוי לבדוק מהי ההטיה של בלינדספוט, מהו השימוש "הנכון" בה, לאן היא דוחפת את המשתמשים, לאיזה סוג של שימוש? האם היא משווקת כאמצעי להעביר באופן אנונימי מידע לעיתונאים על מנת לחשוף שחיתויות או שמא היא משווקת לילדים על מנת שיעבירו מסרים אנונימיים לחבריהם לכיתה? כמובן שבסופו של דבר השימוש בטכנולוגיה עשוי להתגלגל לכך שהיא תהפוך לאמצעי הפופולרי בעולם לחשיפת שחיתויות אבל זו, אני מאמין, תהיה תוצאה בלתי צפויה של הטכנולוגיה, תוצר לוואי בלתי מתוכנן שלה.

השאלה, לדעתי, שמונחת לפתחנו היא זו: האם יש לנו את אורך הרוח, את הסבלנות הרגולטורית להמתין עם טכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט, על מנת שנראה לאיזה כיוון הן יתפתחו – וזאת בשל הסיכוי שהן יתפתחו לכיוונים חיוביים, אלטרואיסטים וראויים – או שמא ההטיה שלהן כה חריפה והנזק שלהן כה רב עד שאין בנו את הסבלנות להמתין?

במקרה של נאפסטר, לדוגמה, לשופטת מרלין פאטל לא היתה סבלנות שיפוטית ביחס לטכנולוגיה חדשה שהיתה לשופטים במשפט הבטא-מקס (שעסק בשאלה האם יש להפוך את המכירה והשימוש בווידאו-טייפ לבלתי חוקי). היא אמרה: "נאפסטר יצרה מפלצת" והורתה לסגור את השירות על אף שניתן היה להעביר באמצעותו גם הקלטות ביתיות של להקות חובבניות (שימוש הוגן וחוקי לכל הדעות) וזאת מכיוון שהיא העריכה שהנזק שנגרם לחברות התקליטים כה גדול עד שאין סיבה להיות סבלן. בדיעבד אנחנו יודעים שהיא טעתה לפחות פעמיים: פעם ראשונה היא טעתה כיוון שסגירתה של נאפסטר לא הועילה, למעשה הזיקה, לעניין עצמו. פעם שנייה היא טעתה כיוון שהסבלנות שהפגינו השופטים במשפט הבטא-מקס לא רק שלא פגעה בחברות הסרטים, היא יצרה עבורם את אחד ממקורות ההכנסה הגדולים שלהם: השכרה ומכירה של קלטות וידאו.

מעטים יתמכו בסגירה של בליינדספוט כאשר ממסגרים את הדיון ב"היום זה בליינדספוט מחר זה טוויטר או אימייל", אבל האם זה המסגור הנכון? כסוציולוג של טכנולוגיה הדיון שמעניין אותי הוא אחר לגמרי: עד כמה יש לנו סבלנות משפטית, חברתית ותרבותית ביחס לטכנולוגיות מהסוג של בליינדספוט? עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן ארכה, עד כמה אנחנו מוכנים לתת להן לחסות תחת כנפי "חופש הביטוי", עד כמה ליברליים אנחנו ביחס לטכנולוגיות דושבאג ממדרגה ראשונה? הדיון הזה מעניין אותי יותר כיוון שאין לו תשובה ברורה, חצי-אוטומטית. הוא דורש מאיתנו מחשבה.

מחשבה זה טוב. תחשבו.