שתי הבנות שלי ואני

לפני שלוש שנים הייתי בלונדון בפעם האחרונה. אז הייתי פה כדי להציג מאמר בכנס אקדמי. בסוף הביקור כתבתי כמה מחשבות על לונדון. חלפו כמעט שלוש שנים ושוב אני בלונדון, הפעם בתקופה אחרת בשנה ומסיבות אחרות לגמרי.

נתחיל בסיבות: לנגה, בתי האמצעית, היתה לפני כמה חודשים בת מצווה. כאשר לבת הגדולה שלי, מאיה, היתה בת מצווה היא רצתה לטוס לפריז כמתנת יומולדת, בין השאר כי החברה הכי טובה שלה היתה שם עם הוריה בשליחות. הייתי פעם אחת בפריז ואני מודה שלא נפלתי מהרגליים. אז אשתי ומאיה טסו לפריז. כעת הגיעה תורה של נגה והיא רצתה לונדון. אמרתי לה שעם כל הכבוד לאמא, "לונדון זה אבא". אז החלטנו לטוס ללונדון ונגה, נשמה טהורה כשכמוה, הסכימה שאחותה הגדולה תצטרף לטיול שלנו. אז הנה אנחנו; נגה, מאיה ואני בלונדון.

והתקופה? פברואר. אף פעם לא חשבתי לטוס לאירופה בכלל, וללונדון בפרט, בשיא החורף. אבל צירוף נסיבות של לוחות זמנים אקדמיים עם הבגרויות המתקרבות של מאיה הביאו אותי ללונדון באמצע של האמצע של החורף. התוצאה היתה לא פחות ממהממת.

מזג האוויר הוא באופן טבעי החשש הגדול ביותר. ארבעה מתוך חמשה הימים שהיינו כאן, היו שטופי שמש ואת רובו של היום הגשום בילינו במרכז הקניות הגדול בעיר, Westfield Straford City, כך שהגשם לא ממש הטריד אותנו. לא צריך להתבלבל – לא חם כאן. ביום טוב יש 8 מעלות במהלך היום ו-2 בלילה אבל אם מוסיפים לזה רוח זה מרגיש כמו 3-4 מעלות ביום ומינוס 2 בלילה. מצד שני, רוב הזמן זה פשוט לא הזיז לנו.

אם בזה לא די, העיר ריקה. פשוט ריקה. אף פעם לא ראיתי את לונדון כל כך ריקה מתיירים. כרטיסי הטיסה זולים, מקומות הלינה (גם ב-Airbnb בה השתמשנו) זולים ממש, מזג האוויר היה מושלם (אם כי צריך להודות שיכולנו ליפול על שבוע הרבה יותר נבזי) וביליתי חמישה ימים עם שתי הבנות הגדולות שלי. תגידו, מה עוד בנאדם צריך בחיים?

לונדון אף פעם לא אכזבה אותי. היא תמיד גאונית בעיניי, תמיד מזמינה, תמיד שמחה לקראתך. העיר שבה כאשר אתה דורך למישהו על הרגל, הוא מבקש ממך סליחה, העיר שבה יש חתיכת ארכיטקטורה מדהימה בכל פינה, מערכת תחבורה ציבורית שאפשר רק לדמיין. כן, היא יכולה להיות אפורה, היא יכולה להיות סגרירית ורטובה אבל אני תמיד מרגיש פה בבית, כל כך בבית שלונדון מתסכלת אותך כאשר אתה חושב על הבית שלך, זה שבמזרח התיכון של ביבי. אתה לא יכול שלא למות מבושה, מכאב מאכזבה.

יש לי מלונדון זכרונות רבים וכולם נעימים. אני מניח שזה מה שקושר אותנו למקומות, לאירועים, לאנשים; מה אתה זוכר מהם. מהרגע שנחתנו הרגשתי שאני מציג את לונדון כאילו שיש לי בה מניות. בכל פעם שרכבת תחתית הגיעה שניות אחרי שהגענו לרציף, היבטתי ברכבת בגאווה, חייכתי אל הבנות ואמרתי "תגידו, יש דבר יותר מופלא מזה?". אחרי כמה ימים כאן, מאיה, שחזרה עם טראומה קטנה מהמטרו הצרפתי, מוכנה לומר שרכבת תחתית זה לא כל כך נורא ונגה כבר יודעת לנווט את דרכה במחילות התחתית בלי שום בעיה. היום היא הכריזה "אני אוהבת את לונדון". מלאכתי הושלמה.

בימים האחרונים ביקרנו בשווקים, מרכזי קניות, מוזיאונים, מחזות זמר, גשרים, פארקים ואטרקציות מסוגים שונים. טרפנו את העיר הזו שרק מזמינה אותך לקחת עוד. אפילו הספקתי לבקר בשני מקומות חדשים עבורי (גריניץ? זה לא לתאר כמה שהיא יפה). אם היא רק היתה טיפה יותר זולה (לא באמת, העיר הזו יקרה שזה פשע) הייתי מתחתן איתה.

ומה בנוגע לאוכל? למרות שארוחות בוקר אכלנו בעיקר בבית (המטורף) ששכרנו, את ארוחות הצהריים והערב אכלנו בחוץ. כיוון שלא היתה לנו כוונה למשכן את לוחות הזמנים שלנו לטובת מסעדות, אכלנו בעיקר במסעדות שבהן נתקלנו, חלקן טובות ממש (wahaca בקובנט-גרדן, מסעדה מקסיקנית מע-ולה, היחידה שבחרנו מבעוד מועד) חלקן סתמיות. ובכל זאת, היתה ארוחת ערב אחת שהחלטנו לאכול בבית ששכרנו – ארוחת הערב האחרונה שלנו בעיר.

אחרי שחזרנו מהייד פארק, שנמצא במרחק 60 מטר מהבית ששכרנו, קפא לנו התחת ולמרות שהיתה לנו תכנית לצאת גם הערב, מאיה שאלה "אולי נאכל הערב במקום חם? כמו הבית הזה?!". וואלה, הילדה צודקת. יצאתי לסופרמרקט הקרוב, קניתי מצרכים והכנתי לנו ארוחת ערב לתפארת. דיברנו על כל המקומות שאותם ראינו ושבהם בילינו והתגלגלנו מצחוק. עוד מעט נרד על הבן-אנד-ג'ריז שקניתי לקינוח.

זו ללא ספק היתה הארוחה הטעימה ביותר שאכלנו כאן, שתי הבנות שלי ואני.

10 מחשבות על “שתי הבנות שלי ואני

  1. יש עניין ביחסי ישראל-לונדון, שקשור לתחום שלך, שעורר אצלי כמה תהיות.
    אנחנו גרים בלונדון ובאנו לבקר בארץ לפני שבועיים. כל יום, אנשים סבירים וממוצעים, שאלו אותנו שאלות שנראו לנו הזויות. "אז באתם לארץ להרגיש בטוחים?", "איך אתם מתמודדים עם דעאש?", "אתם לא מפחדים להסתובב שם ברחוב?".
    בהתחלה גילגלנו עיניים וניסינו להבין איך אנשים שגרים בירושלים, בתקופת פיגועים, בטוחים שלונדון פחות בטוחה. היה נראה לנו שמדובר בחוסר מוחלט בתפיסת המציאות. בהמשך הבנו שהתימה ששולטת בתקשורת הממוצעת הישראלית, בסיקור של אירופה, מושפעת כנראה מרצון של הממשלה לגרום לאזרחים לחשוב שהמצב בארץ טוב. אחר כך גם חשבנו שישראלים מסוגלים להתמודד עם פחד מטרור בארץ אבל חוששים ממש שמשהו יקרה לחו"ל הזה, שכולנו כל כך אוהבים, שמהווה מקום אליו אפשר לברוח מידי פעם, להיזכר איך החיים עצמם אמורים להתנהל. כך או כך, נראה היה לנו שהתקשורת בארץ מעצבת תמונת מצב מוזרה מאוד, במיוחד של מה שקורה בלונדון.
    אגב, גם עניין הגשם בלונדון הוא אגדה אורבנית. בדיקה קלה בויקיפדיה מגלה שבלונדון יורדים רק 7% יותר גשם בשנה מבתל אביב, לכן לא נדיר בכלל לבלות בלונדון שבוע ולחוות רק כמה טפטופים.
    ובפעם הבאה תזמין את עצמך אלינו!

  2. פברואר הוא החודש הכי פחות גשום בשנה בלונדון. תמיד. הכי קר והכי יבש, החודש המושלם לבקר בעיר

  3. לא יודע אם ככה הם כתבו את שם המסעדה בלונדון אבל וואחאקה היא מדינה (או מחוז) בדרום מקסיקו עם בירה באותו שם וזה נכתב כך: Oaxaca

  4. המעניין הוא השבחים לתחבורה הציבורית בלונדון (״מערכת תחבורה ציבורית שאפשר רק לדמיין״). מדובר באחד הנושאים שהתושבים מרבים להתלונן עליו ללא הרף. ממליץ לבקר בטוקיו כדי לראות מה היא תחבורה ציבורית שאפשר רק לדמיין.

    בכל מקרה, זה רק מראה עד כמה המצב בארץ בכי מר.

  5. דרור, אני מאוד אוהב לקרוא את הפוסטים שלך על הטיולים שלך\ שלכם (הלוואי עליי יכולת כתיבה כזאת).
    אנא, תטייל יותר ותכתוב על כך לעיתים קרובות.

    בנוגע ללונדון, לא נותר לי אלא להסכים; יש אפשרות שאבקר בה שוב, בפעם השלישית, בקיץ הקרוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: