באמת שלא חשבתי לכתוב משהו מיוחד ליום השואה אבל כנראה שזה חזק ממני.
1. ראיתי אתמול סרט בערוץ 1 על גדעון האוזנר, התובע במשפט אייכמן. האיש היה באמת מיוחד במינו. מה שתפס את תשומת ליבי היו הקטעים ממשפט אייכמן שבו עלו העדים על הדוכן לספר על שהתרחש במחנות.
למרות שנראה שאני מבוגר מחלק ניכר ממבקרי הגלוב, גם עבורי, ניצולי שואה הם אנשים מבוגרים מאוד, קשישים, שמספרים בעיניים זקנות ובדיבור איטי על שהתרחש שם. בסרט, המתעד את המשפט משנת 1961, רואים אנשים צעירים, צעירים כל כך. בני 35-40. שערם שחור, דיבורם צעיר, מהיר. הם אינם קשישים, הם אנשים בתחילת חייהם. הם כל כך צעירים. והסרט מציג אותם גם כיום והנה הם שוב קשישים. והם מספרים איך אז אף אחד לא האמין לסיפורים שלהם, איך חשבו שהם השתגעו. איך באמת הם לא השתגעו?
2. אין יום אחד בשנה שאני יכול לומר "זה יום שהייתי בו כל היום מתוסכל", או "כל היום שמח", או "כל היום מאושר". אבל יום השואה הוא יום שבו אני מסתובב כל היום כועס. הסרטים המשודרים בטלוויזיה, העדויות, הזוועה הנוראית שמכה בה פשוט הופכת אותי לכועס כל כך. כל היום. אני מודע לעובדה שזה כעס בחסות המדינה, שהמדינה בהקדישה יום מיוחד בשנה, מהנדסת אותי ואת הכעס שלי, שלזה בדיוק נועד היום הזה. אם כך, עליי זה עובד.
3. יש לי חברים שטוענים שברלין היא אחד המקומות המקסימים באירופה. ויש לי חברים שטוענים שאני חייב, פשוט חייב לבקר בגרמניה. וכבר הרבה פעמים כמעט והסכמתי. ואז מגיע יום השואה ואני נטען מחדש זעם כלפי גרמניה והגרמנים. ביום הזו אני נטען מחדש בהבנה שבכל פיסת אדמה במדינה הארורה הזו ספוגה, אשכרה ספוגה בדם של אנשים שירו להם בראש. איך אפשר לבקר במקום כזה?
כתיבת תגובה