בני ציפר, שאני בדרך כלל מתחלחלת מכתיבתו ובכל זאת ממשיכה לקרוא, מבלגג היום בפוסט הנושא את הכותרת "האגוצנטריות שמנחיל יום השואה". ציפר, אלוף הפרובוקציות למרחקים ארוכים, מורח ב-700 מילה את מיטב הנימוקים מדוע אסור לעמוד בצפירה של יום השואה. מסתבר שציפר לא אוהב שאומרים לו מתי להיות עצוב, זה מכעיס אותו שמדינת ישראל קובעת את סדר היום, שהיא מייחדת את שידורי הטלוויזיה לשידור טקסים וסרטים בנושא, שאנחנו אמורים לשנות את מצב רוחנו בהתאם לנסיבות. לא מתאים לו.
אחד הנימוקים שלו נוגע בילדותו:
"אני זוכר היטב את הצחקוקים הכבושים בתוך קהל התלמידים בעת הטקס של יום השואה בבית הספר. אני גם זוכר היטב את ההרגשה שלי בעת הטקס, הרגשה אינטואיטיווית של ילד שמבין שלא ייתכן להתייחד עם העצב שלך בפומבי […] ילדים היו בימי – איני יודע איך זה היום – יצורים אמיתיים שיכלו לצחוק על המנהל שדיבר בפאתוס מעל הבמה על המאפרות שהיו עושים הנאצים מגולגלות של יהודים"
ילדים צוחקים כי הם אינם מסוגלים לעכל את הזוועות. ילדים אינם מצליחים לתפוס את השואה, לכן הם צוחקים – זו דרך התמודדות עם מה שלא מובן להם. הילדותיות הזו מקובלת אצל ילדים. בגיל מסוים רוב האנשים מבינים כי קיימות נורמות מסוימות, כאלה הקובעות למשל כי אסור לבעוט בקשיש שראית בתחנת האוטובוס. הטקסט של ציפר גרוע מבעיטה בבטן.
"אחת הטרגדיות שלנו כעם היא שהתחלנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות […] הפכנו את יום השואה לדבר מכובד כזה, טוטאלי לגמרי בדרישה שלא להזיז אף לא שריר אחד בפנים. בקיצור, האנושיות נעלמה מיום השואה"
ציפר כנראה מעוניין שנתחיל להקרין את "ארץ נהדרת" בערב יום השואה, עם מערכונים קורעים של אומלטה שמסבירה איך להסיר מספרים מהיד, וקטע משעשע של ציפי שביט שבאה לשיר את "כולם הלכו לרכבת" בגטו ורשה. ב"משחק מכור" יערכו סיאנס עם היטלר, ועינב תעיר לגורי שהשפם יכול להיראות עליו נפלא. האם הרצון לכבד את אלה שהיו שם אינו אנושי? האם התקווה שהזכרון לא ייעלם, אינה אנושית?
גם הקרנת הטקס בטלוויזיה מכעיסה את ציפר, גם המצלמה שנעצרה על פניו של נתניהו המכורבל במעילו ("מן הסתם אמר בלבו שאיזה באסה שהוא לא עומד על הבימה ונואם", כותב קורא המחשבות), גם ההשוואה של השואה למתרחש באיראן, גם הדלקת המשואות ("קרקס של מתן כיבודים"). הכל כל כך שטחי ומטופש, חוץ מציפר עצמו, שיושב ומפצח גרעינים בצפירה. תלמדו ילדים, כך צריך להתנהג.
כתיבת תגובה