ואז אראל סג"ל השווה עצמו לקפקא.
הטור של סג"ל באתר "וואלה" (יש לו גם תכנית בגלי צה"ל. יש לו גם תכנית בערוץ 10. הוא מנחה של "ערב חדש" ב"חינוכית". בעבר הוא כתב ב"מעריב". הוא כתב גם באתר האינטרנט "מידה". הוא כתב ב"מקור ראשון". היתה לו תכנית ב"רדיו ללא הפסקה". היתה לו תכנית ב"רדיו 99". היתה לו תכנית ב"גלי ישראל". התקשורת שמאלנית, היא לא מאוזנת, אתם מבינים, לא נותנים לו לפתוח את הפה), נפתח בקריצה אל הספר "הגלגול" של קפקא. אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא שרץ, אדם שהתעורר בוקר אחר וגילה שהוא אשם במשהו והוא אפילו לא יודע מה ("המשפט"). כזה הוא סג"ל, דמות קפקאית, מסכנה, שלא יודעת מה רוצים מחייה.
סג"ל כתב שהוא עשה תחקיר ו"ככל שידוע לי, וקראתי לא מעט חומר על גרמניה הנאצית, ועד כמה שזכרוני אינו מתעתע בי, לנאצים לא היה שום קטע עם איגואנות. הן לא היו חלק מהנרטיב. אין שום סיפור על איגואנה ארית שנחשים יהודים רודפים אחריה".
אבל רגע, יכול להיות שהמשפט הזה הוא סאטירה? הו, זו בעצם הלצה. חה חה, זו פשוט הלצה, חה חה. זה חוש ההומור הידוע של סג"ל, זה שהוא לא מתכוון להתנצל בגללו, זה שאולי הוא "סר טעם", אבל הוא בכל זאת סאטירה. גם על סרטון הנחשים כותב סג"ל "זו הייתה סאטירה. אולי לא מספיק טובה או ברורה אבל לא יותר חריפה מכל מערכון בארץ נהדרת או מונולוג של ליאור שליין או אסף הראל". אולי היא לא היתה מספיק טובה או ברורה. אולי. יש כזו אופציה. יתכן. יש כזו אפשרות, משהו בהסתברות מסוימת אך לא ודאית. אבל סאטירה, הו כן, זו היתה סאטירה, כמובן.
תגובת ההתקרבנות של סג"ל, נוסחה עוד קודם לכן בתגובתו לאתר "מאקו" שדיווח על הסרטון. סג"ל הסביר: "קמתי בבוקר וראיתי שקוראים לי יודו-נאצי. בפעם האחרונה שבדקתי לא שלחתי שום טרנספורט לאושוויץ ולא קעקעתי לאף אחד מספרים על הידיים". ככל הידוע לי גם גבלס לא החזיק אקדח קעקועים בידיו, אבל היי, בניגוד לסג"ל, אני לא קראתי חומר על גרמניה הנאצית, אז יכול להיות שאני טועה.
סג"ל לא נותן קישור לטקסט שלי אלא מצטט אותו בצורה חלקית. הוא מסיים את הציטוט במילה "יודו-נאצי" אך משמיט את ההסבר לה. כמה נוח. לאחר מכן הוא מתגונן בטענה שהוא לא שלח אנשים לאושוויץ. אם זה היה קצת יותר מטופש וילדותי, היו צריכים להקריא את התגובה שלו בערוץ "הופ".
במהלך השבוע הוזמנתי להופיע בשלוש תכניות טלוויזיה ושתי תכניות רדיו על מנת לדבר על הטקסט שכתבתי. סירבתי בכל המקרים. אין לי עניין להיכנס למלחמת בוץ עם סג"ל. יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמודד עם טיעונים של ילד בן 4 שזועק "שמאלנים! שמאלנים! הצילו יהודים, השמאלנים רודפים אחריי ואינני יודע מה הם רוצים!".
האמת העצובה היא שסג"ל יודע בדיוק מה הוא עשה, כפי שהוא יודע בדיוק מה הוא עשה במקרה של סתיו שפיר. סג"ל הוא אדם מסוכן לא כיוון שהוא חכם (הוא לא), לא כיוון שהוא מתוחכם (הוא ממש לא), אלא כיוון שהוא הצליח לשכנע אמצעי תקשורת רבים שהוא מייצג את הימין, שהוא איש הימין הקלאסי ובשם האיזון, יש לתת לו להשמיע את קולו. אך אבוי, כאשר קולו נשמע כל ששומעים הם קרקורים, צווחות וטינופים שהם רק בקושי רמה אחת מעל שפטל.
אני מקווה שלימין יש נציגים מוצלחים מקריקטורה של ימין, מאיש קרטון שכל מה שהוא יודע לעשות זה לצרוח "שמאל! שמאל!" ואז להשתמש בהכפשות אישיות ("יואל חסון האפס", "רענן שקד המשמים") כדי להתמודד עם המבקרים שלו ואני מקווה שאמצעי התקשורת שנותנים לו במה יבינו שהם מועלים בתפקידם כאשר הם נותנים מיקרופון לאיש ששנאה, תיעוב ושיסוי זורמים בעורקיו.
כתיבת תגובה