הכל, ילד שלי מוצלח, רק לא עיתונאי.
הטקסט של רותם שטרקמן מהטוש הפתיע אותי. הוא הפתיע אותי כי הוא מצליח להיות רדוד במודע ("קלישאה שחוקה, שכמו כל הקלישאות כוחה רב בתיאור המציאות") וגדוש תיוגים והכללות. את הסלט הזה מעטר רוטב בכיינות, שכמו מנסה לרמוז לעורך שהגיע הזמן לשדרוג המשכורת, ולאלתר.
"המנופאי: הבית היפה שלנו, המכוניות והחסכונות בבנק – בקיצור כל מה שיש לנו, בא מהעבודה שלי בנמל אשדוד ושל אשתי בחברת חשמל […] בעל הקונצרן: […] מה שאני יכול זה לתת לילדים שלי לנהל חברות. עכשיו אני במגעים לרכוש חברת השקעות גדולה ב-400 מיליון דולר […] עורכת הדין: אנחנו גרים בבית נחמד ברעננה. יש לנו בת שלומדת לתואר ראשון, בן גדול שחזר מטיול גדול בחו"ל שמימנו לו ובן חייל המשרת בקריה. אנחנו יכולים ושמחים לעזור להם. קנינו מכונית חדשה לכל אחד"
וכך זה ממשיך. המושבניק מסדר לילדה חדר, רואה החשבון מסדר לילדים חבילת "התארגנות באזרחות", ואפילו הסופר מלא רעיונות להעלמת מס. ומי אומלל וחסר כל? העיתונאי, שמפנטז על טיסה לחו"ל ועל שולחן כתיבה לילדה, ואפילו לא יכול לקוות שילדתו נטולת השולחן תגדל להיות מנופאית, זה הרי גנטי.
אינני טוענת שאין עיתונאים שקורעים את התחת ומרוויחים פרוטות, אבל מעיתון כלכלי הייתי מצפה לגישה יותר מאוזנת ופחות יבבנית – אם אינני טועה, העוסקים בתקשורת אינם משתייכים לקבוצה החלשה ביותר באוכלוסיה.
כתיבת תגובה