לפני מספר חודשים נכחתי בהצגה מסוימת, שהיתה לא הכי מדהימה. למעשה, היא היתה די זוועה. בסוף ההצגה, השחקנים קדו קידה, קיבלו את דקת מחיאות הכפיים שלהם, וירדו מהבמה. באותו רגע קמו הצופים והתחילו לצאת מהאולם. השחקנים, מצדם, ציפו ככל הנראה לתשואות סוערות ולתרועות "בראוו", הם ציפו שהירידה מהבמה תהיה לצורך עלייה מחודשת, וכשזו לא התרחשה – עלו בכל זאת על הבמה, ומחאו לעצמם כפיים.
חברי פורום "עמיר בניון" בתפוז, חושבים ככל הנראה שהודעת הפרישה של בניון לפני כשנה, היא סוג של דגל-צומי שהוא בחר להניף, ושצריך לשכנע אותו לחזור לבמה.
"לפני כשנה עמיר בניון הודיע בערוצי המדיה השונים כי הוא מפסיק את הופעותיו באופן זמני מסיבותיו הוא. אנו, קהל מעריציו כיבדנו והערכנו את החלטתו זו. אך לצערנו, עם חלוף הזמן, המונח "באופן זמני" הפך את עורו ונהיה למונח קבוע(?)"
מה עושים? צריך לפעול!
"הרינו החתומים מטה יוצאים בקריאה נרגשת והחזרת עמיר בניון למקומו הטבעי והמוכר – ל-ב-מ-ה!!"
טבעי ומוכר, או כפי שקורא לו בניון – המקום שהוביל אותו "למצב של בריאות לקויה, מצב נפשי ירוד ביותר ואני מרגיש שדוד, ספוג ברעלים ושמועות שונות ומשונות לגבי חיי". אבל המעריצים התאפקו מספיק, ועכשיו שיחזור להופיע, ויאללה יאללה עם הרעלים.
כשקראתי את הפוסט של היו"ר המכיל תהיות בנוגע להמשך דרכו של הגלוב, עברו בי שתי תחושות – רצון לקרוא לו להשאר, למחוא לו כפיים להדרן, אם תרצו להשתמש במטאפורה המשומשת גם כך, או להניח לו להחליט מה עושה לו טוב, לכבד את ההרגשה שלו, את ההתלבטות שלו ואת ההחלטה שתבוא בהמשך. אם לחזור לרגע לעצומה של חברי הפורום הנכבדים, אני מקווה שהם מכירים שיר של זמר לא פחות מוכשר, סטינג.
כתיבת תגובה