נסעתי בבוקר באוטו ושמעתי את התוכנית של רפי רשף בגל"צ (הוא לא היה היום. היום היה יעקב איילון). כאשר פתחתי את הרדיו, איילון בדיוק ראיין את בן כספית מוושינגטון. כספית, כיאה לכתב מדיני, מתלווה למשלחת ראש הממשלה בעת ביקורו הראשון אצל נשיא ארה"ב הברית.
איילון שאל איך היתה הפגישה וכספית פתח במונולוג נרגש שבו סיפר על איך השניים היו אמורים לסעוד ארוחת ערב במה שהוגדרה כ"ארוחת ערב עבודה", אבל ה"קליק" ביניהם היה כל כך מצוין שהיא הפכה לארוחת ערב חברית: הם דיברו על כדורסל, ובייסבול וכדורגל וסיכויי נבחרת ארה"ב הברית במונדיאל וסיפרו בדיחות ובוש העניק לאולמרט נעליי נייק ועוד ועוד ועוד.
ואני מודה, שאחרי הסרט של ענת גורן "כל אנשי הקמפיין", שבו נשמע גדעון סער מתדרך את כספית בטלפון ואחרי דקות ספורות חוזר כספית על התדרוך כמעט מילה במילה ברדיו יען היו אלו דעותיו שלו, קצת קשה לי להאמין לדברים שכספית מספר לי.
ברור לי לחלוטין שכתבים מדינים/פוליטיים מקבלים תדרוכים מפוליטיקאים. זה חלק מהעבודה ושאף אחד לא יספר סיפורים, אבל היה משהו מאוד גס ובוטה בדרך שבה התדרוך עבר מבעל עניין מובהק לעיתונאי שאמור להיות הכי פחות בעל עניין שיש ישירות לאוזן שלי.
אני רוצה להדגיש שאני לא כותב את הדברים האלו כדי שבתגובות תסבירו לי כמה כספית הוא עיתונאי רע (אני לא חושב שהוא עיתונאי רע) או רשלן, או חרטטן או כל הדברים שכותבים אצל ולווט (אז תחסכו את זה ממני, זה באמת לא מעניין). אני כותב את הדברים האלו כדי לנסות ולהסביר עד כמה מוניטין של עיתונאי הוא בעצם כל מה שיש לו וכאשר הוא עושה משהו שפוגע לו במוניטין, פתאום, הדברים שהוא אומר/כותב נשמעים/נקראים אחרת לגמרי.
כתיבת תגובה