רבות נכתב ונאמר על הכתיבה של בני ציפר. באופן אישי אני מוצא את הדברים שלו מעוררים, גם אם לעתים דוחים. יש טעם בפרובוקציה אם היא נעשית בטעם טוב ובחלק מהמקרים הוא מצליח. הטור האחרון שלו על שיעבוד הישראליות לתרבות האמריקאית מוצלח בעיני במיוחד.
זה לא סוד, גם לא בגלוב, שאני סולד מהכמיהה הישראלית להיות אמריקה. ציפר מדבר על האספקט הפוליטי בכמיהה הזו ועל אימוץ ה"הצלחה" כמדד היחיד לבחינת אדם. אני מדבר, לא פעם, על הסלידה שלי מאימוץ התרבות והשפה האמריקאית. העובדה שחברות ישראליות קוראות לעצמן בשמות לועזיים (אינטרנט זהב – סמייל היא דוגמה דוחה במיוחד) כדי לשדר "תחושה של אמריקה". ואל תגידו לי שזה כדי שהמשקיעים בבורסה האמריקאית (ששם נסחרת אינטרנט זהב) ידעו להגות את שמה. וזו כמובן רק דוגמה אחת.
אז מצד אחד יש ריאל-פוליטיק ועדיף להיות מדינת חסות של ארה"ב מאשר להיות בשיט ליסט שלה. מצד שני, גם כאשר על כיסא נשיא ארה"ב יושב אחד האנשים (לא נעים לומר אבל זו האמת) היותר טיפשים שידע כס הנשיאות מאז ומעולם, הפוליטיקאים מסבירים עד כמה הוא מנהיג חזק, איש נהדר, חכם (פחחחח) וכן הלאה.
הייתי בשני טיולים גדולים בארה"ב – האחד בחוף המזרחי והשני במערבי וזו מדינה מדהימה ומרתקת בכל קנה מידה. אני מת לחזור לשם לעוד כמה טיולים (ואולי לאיזה פוסט דוקטורט קטן). ועדיין, לא הייתי רוצה לחיות בה, לא הייתי רוצה לגדל בה את ילדיי, לא הייתי רוצה שהתרבות שלה תהיה התרבות שלי. זה לא אומר שהתרבות שלנו מוצלחת יותר אבל היא רק יכולה להתקלקל אם תדמה לתרבות האמריקאית. למעשה, זה כבר קרה.
כתיבת תגובה