איתן אביראל מהטוש, מפרסם היום טקסט מצליף ודי מדויק על התנהלות העיתונות בפרשת אליעזר פישמן בה הוא הפסיד הרבה מאוד (מאוד!) כסף. בפסקה השניה כותב אבריאל:
ביום שלישי שעבר, כשנודע לנו שאיש העסקים אליעזר פישמן הפסיד לכל הפחות מאות מיליוני שקלים בהשקעות מט"ח בטורקיה – היינו דווקא רגועים. פישמן הוא הבעלים של עיתון "גלובס", הוא אחד מבעלי השליטה ב"ידיעות אחרונות" והיה ברור לנו שאף אחד חוץ מאיתנו לא ימהר להוציא החוצה סיפור כל כך לא נעים על בעל הבית
הטוש מייצרים מוצר מוצלח למדי. כאשר הוא רק יצא לאור היה ברור שמדובר בהימור והיום די ברור לכולם שההימור היה מוצלח. אבל נראה שההצלחה של הטוש היא לפעמים בדיוק מה שדופק אותו. הם בטוחים שהם מחזיקים את אלוהים בזקן.
באנגלית יש תיאור לאדם מדושן מעונג, מלא בשביעות רצון עצמית, זחוח: Smug. למרות, שכאמור, יש תרגום למילה המצוינת הזו הוא לא מצליח לתפוס את ההיקף שלה שמבטא באופן מדויק את מה שכל כך מגעיל בטוש; הם כל כך, אבל כל כך מלאים בעצמם.
לא ראיתי את חיציו של אבריאל (עיתונאי רציני ועתיר ניסיון) מופנים אל עיתונו פנימה כאשר הטוש ייחצן מדי יום ובמשך ימים ארוכים את הכנס שארגנה המחלקה המסחרית של הטוש. לא ראיתי אותו כותב על האתיקה הקלוקלת שבמסגרתה כתבים נשלחים לראיין אורחים שעתידים להגיע לכנס תוך שהם מפארים, מהללים ומקלסים את פועלם והכל כדי לגרום לעוד כמה אנשים לשלם עבור הכנס. לא קראתי מילה על חוסר ההפרדה – שהגיע לקיצוניות חסרת תקדים – בין פרסום לתוכן.
ביקורת על אמצעי תקשורת היא דבר חשוב והטקסט של אבריאל הוא בהחלט ביקורת שיש לדון בה. רק שהטוש רחוק מלהיות הגוף עם הידיים הכי נקיות בשכונה.
כתיבת תגובה