לפני כמה ימים צפיתי (פעם נוספת) בסרטו של אלפרד היצ'קוק, "חלון אחורי". הסרט הזה נחשב לאחד הסרטים החשובים של היצ'קוק ומשחקים בו ג'יימס סטיוארט – ששיחק בשלושה סרטים נוספים של היצ'קוק ("החבל", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו") וגרייס קלי ששיחקה בשני סרטים נוספים שלו ("אליבי" ו"לתפוס גנב").
העלילה של הסרט מספרת על צלם עיתונות ששבר את הרגל ולכן הוא מרותק לכסא גלגלים, יושב בבית שלו ומשקיף דרך החלון על השכנים שלו. בתוך זמן קצר הוא מגיע למסקנה שאחד השכנים שלו רצח את אשתו. מכאן והלאה, הוא, החברה שלו (ליסה) והאחות שבאה לטפל בו (סטלה), מנסים לפענח את הרצח.
זה סרט היצ'קוקי קלאסי אם כי בעיניי יש לו סרטים מוצלחים יותר אבל מה שתפס אותי לאורך הצפייה המחודשת בסרט היא העובדה שהטכנולוגיות הכי מתקדמות שמופיעות בו הן עדשה של מצלמת סטילס ומשקפת.
הסרט צולם בראשית שנות החמישים ויצא לאקרנים בשנת 1954. הסיבה שצלם העיתונות, ג'ף, יכול להביט דרך החלון שלו אל תוך הבתים של שכניו היא שגם החלונות שלהם פתוחים והחלונות שלהם פתוחים כי חם – יותר מ-30 מעלות צלזיוס.
זה היה הרגע שבו הבנתי שהיום אי אפשר היה לעשות סרט כזה, לא באמת. קודם כל, בקייצים בניו-יורק יש היום הרבה יותר מ-30 מעלות צלזיוס (!Hello global warming) אבל מעטים פותחים חלונות. במקום זה הם סוגרים חלונות ונכנסים למזגן. ב"חלון אחורי" אין אפילו מאווררים ושניים מהשכנים ישנים במרפסת החיצונית שלהם מתחת לכיפת השמיים.
כאשר ליסה מתגנבת לבית הריק של השכן הרוצח, ג'ף לא יכול להזהיר אותה שהשכן חוזר כיוון שאין לה טלפון סלולרי. כל שרואים הוא את פניו המתייסרות. אמצעי התקשורת היחיד שמופיע בסרט הוא טלפון קווי שבו ג'ף משתמש כדי להתקשר לחבר שלו, בלש המשטרה, וגם כדי להטריד את השכן. הוא מוצא את מספר הטלפון של השכן בספר טלפונים. בסרט מוזכרת גם גלויה שהתקבלה (לכאורה) מאשתו של השכן, גלויה שמוכיחה (לכאורה) שהיא הגיעה בשלום ליעדה.
אין בסרט מכשיר רדיו ועל טלוויזיה אין בכלל על מה לדבר. אולי זו הסיבה שהדבר היחיד שג'ף יכול לעשות כדי להעביר את הזמן הוא להביט דרך החלון שלו ולצפות בחלונות של שכניו כאילו היו סרטים שונים – האחד סרט דרמה, השני מתח, השלישי מוזיקלי וכן הלאה. כאשר השכן הרוצח מגיע להתעמת עם ג'ף ומאיים לפגוע בו, ג'ף מתגונן באמצעות… הפלאש של המצלמה שלו. הוא מחליף במהירות נורות פלאש (!) ואז מבזיק אותן לכיוונו של השכן ההמום.
פחות משבעים שנה חלפו מאז שהסרט הוקרן לראשונה אבל מבחינה טכנולוגית הסרט הזה, שמציג את החיים היומיומיים של תושבי שכונה אחת בניו-יורק, כאילו ונלקח מעידן טכנולוגי כל כך קדום עד שהיום הוא נראה מוזר והזוי.
התקשורת האלחוטית היא האוייבת הגדולה ביותר של העלילה המותחת. גם באלמנט החמישי, על אף שזה סרט עתידני (מהווה שכבר היה רווי בסלולרי ואינטרנט, יחסית), מרכיב מפתח בסרט הוא אי הזמינות של הדמויות השונות. יש אפילו טלפון ציבורי באחת הסצינות. אני לא יודע את כל הפילוסופיה מאחורי זה, אבל אין ספק שזה מרגיש מאוד מכוון.