בחודש שעבר עלה סרטון קצר לערוץ היוטיוב של הסנאטור ברני סנדרס. בסרטון, שכותרתו "שלום אילון מאסק! יש לי כמה שאלות…" נראה סנדרס כשהוא מדבר למצלמה ופונה לאיש העשיר בעולם — הבעלים של טסלה, SpaceX ו–X (לשעבר טוויטר).
הוא סיפר שמאסק טוען שבקרוב אנשים יוכלו להחליט אם הם רוצים לעבוד או לא, שהם יהיה זכאים להכנסה אוניברסלית ושהם ייהנו משירותי דיור, בריאות ותחבורה מעולים, אבל, מוסיף סנדרס, איך האוטופיה הזאת תתממש אם אנשים צעירים לא יוכלו למצוא עבודה? "אם עובדי ייצור יאבדו את מקומות העבודה שלהם לטובת רובוטים, איך הם יהיו זכאים לשירותי בריאות בחינם?".
הסרטון של סנדרס פורסם על רקע הטלטלה שנרשמה בחודשים האחרונים בשוק העבודה. אחת הדוגמאות שממחישות אותה היא מה שמתרחש באמזון, המעסיקה האזרחית השנייה בגודלה בארה"ב (אחרי וולמארט) שכ–1.1 מיליון אמריקאים עובדים עבורה.
בשנים האחרונות פרסה אמזון צבא של כמיליון רובוטים במרכזי הלוגיסטיקה העצומים שלה, כחלק מאסטרטגיית אוטומציה כוללת שבסופה, כך היא מקווה, יתייתר הצורך שלה להעסיק כ–600 אלף עובדים עד לשנת 2033. אם הכל יילך כשורה, כ–75% מהתהליכים בתוך מרכזי הלוגיסטיקה שלה יעברו תהליכי אוטומציה, כלומר רובוטיזציה, מה שיאפשר לה לחסוך כ–30 סנט על כל פריט שהיא מוכרת. בהינתן שהיא מוכרת כ–12 מיליון פריטים מדי יום, מדובר בחיסכון אדיר.
אבל אמזון מחליפה לא רק את עובדי הצווארון הכחול. לפני חודשיים היא הכריזה על סבב פיטורים בהיקף של כ–14 אלף עובדים במטה החברה. בסוכנות הידיעות רויטרס נטען שהמספר האמיתי גבוה בהרבה, ועומד על כ–30 אלף עובדים, מה שהופך את סבב הפיטורים הזה לגדול בתולדות החברה.
מנכ"ל אמזון, אנדי ג'סי, אמר שבעקבות אימוץ טכנולוגיות בינה מלאכותית, תזדקק החברה לפחות עובדים שעושים את מה שהם עושים היום, וליותר עובדים שיבצעו סוג אחר של עבודות, אם כי לא ברור מהן אותן עבודות ומה העובדים יידרשו לעשות.
במובנים רבים הסיפור של אמזון הוא סיפורו של שוק העבודה כולו. מצד אחד, הניסיון להחליף את עובדי הצווארון הכחול במכונות החל עוד בתקופת המהפכה התעשייתית, אז היו אלו העובדים ברצפת הייצור שהוחלפו במכונות. כיום אלו עובדים שאוספים פריטים במחסנים.
מצד שני, המהפכה הטכנולוגית הנוכחית שונה. היא לא הולכת (רק) על הגוף שלנו — היא הולכת (בעיקר) על הראש שלנו. זו הסיבה שבשנים האחרונות דווקא עובדי הצווארון הלבן נמצאים על הכוונת — עורכי הדין, רואי החשבון, יועצים עסקיים, מעצבים, מנהלים. הנהלות החברות טוענות שהחלפת העובדים האלו בבינה מלאכותית היא בלתי נמנעת, בשל הצורך המתמיד להתייעל ולהגדיל את ההכנסות. וכפי שאפשר לנחש, זה לא כל הסיפור.
דיוויד נובל, היסטוריון יהודי־אמריקאי, הראה בספרו מ–1984, "כוחות של ייצור", כי הטענה שלפיה השיקול העיקרי בבחירת טכנולוגיה קשור ליעילות ולשיפור ביצועים היא בסך הכל מסך עשן.
נובל חקר את מה שהתרחש בשנות ה–50 וה–60 במפעל גדול של חברת ג'נרל אלקטריק בעיר לין שבמסצ'וסטס, שבו יוצרו מנועי סילון, מנועים למסוקים, טורבינות קיטור להפקת חשמל ומוצרים תעשייתיים נוספים.
ייצור חלקים כמו להבי הטורבינה מחייב דיוק מוחלט בשלבי עיבוד המתכת — כל סטייה מזערית עלולה להוביל לכשל של המנוע בזמן הטיסה. הצורך הטכני הזה סיפק להנהלת ג'נרל אלקטריק ולחיל האוויר האמריקאי שעבורו היא ייצרה את הצידוק לבחינת שתי טכנולוגיות שיאפשרו לבצע תהליכי ייצור באופן אוטומטי.
את השיטה הראשונה נובל כינה בשם "שיטת הקלטה/השמעה" (Record/Playback). במערכת הזאת, המכונה צוידה בחיישנים שתיעדו את תנועת הידיות של המכונה. המכונאי השתמש במכונה כדי לייצר את הרכיב הראשון באופן ידני. במהלך העבודה המכונה הקליטה על סרט מגנטי את התנועות המדויקות של כלי החיתוך, כמו גם את המהירויות והזוויות שבהן המכונאי השתמש. כאשר המכונאי ניגש לייצר את החלקים הבאים, הוא היה מריץ את הסרט המגנטי לאחור ולוחץ על כפתור ה"השמעה". המכונה היתה חוזרת על אותן התנועות שהוקלטו, וכך מייצרת עותקים מושלמים של העבודה המקורית.
השיטה הזאת מזכירה את האופן שבו משכפלים מפתח: המכונה והמכונאי מעתיקים את המפתח המקורי כדי לייצר עותק נוסף. השיטה הזאת היתה אפקטיבית וזולה, אבל מסיבות כאלה ואחרות היא לא נבחרה ופוטנציאל הפיתוח שלה נגדע. במקומה נבחרה שיטה אחרת. נובל מכנה אותה בשם "בקרה ספרתית" (Numerical Control או NC).
בשיטה הזאת, המיומנות הטכנית שנדרשה כדי לייצר את החלקים הופרדה מהפעולה הפיזית. התנועות של המכונה הומרו על ידי מהנדסים לסדרה של קואורדינטות ופקודות מספריות. הפקודות הוטבעו על גבי כרטיסים או סרטים מגנטיים שהוזנו למכונה, והכתיבו את תנועת כלי החיתוך ללא צורך בהתערבות של מפעיל מיומן.
היום זה נשמע בסיסי, אבל באותה התקופה השיטה הזאת סבלה מאינסוף בעיות. תקלות חשמליות היו עניין שבשגרה, וכל סטייה מזערית בקוד או בכרטיס גרמה למכונה לבצע טעויות חיתוך יקרות ואפילו להרוס את עצמה. אם לא די בכך, המערכת היתה עיוורת ולא בדקה את עצמה: בניגוד למכונאי, שיכול להרגיש אם המקדח מתחמם מדי או אם המתכת קשה מהרגיל ואז לבצע התאמות מיידיות, מכונת ה–NC המשיכה לפעול ללא קשר לשאלה מה קורה על שולחן העבודה.
בנוסף, עלויות הפיתוח והתחזוקה של המערכות האלו היו יקרות פי כמה ממכונות שפעלו בשיטת "הקלטה והשמעה", והן חייבו העסקה של מספר רב של טכנאים, מהנדסים ומתכנתים יקרים.
בהדרגה התפתח במפעלים אבסורד תפעולי. אם בעבר המכונאי פתר בעיות באמצעות תנועת יד מתקנת, כעת הוא נאלץ לעמוד חסר אונים מול מכונה יקרה שחורקת או טועה, כבול להוראות שהוכתבו על ידי קוד או כרטיס שנכתב על ידי אדם אחר. כל שינוי של מילימטר חייב תהליך מעיק וארוך: עצירת המכונה, קריאה למהנדס ממשרדו המרוחק ועדכון הכרטיס.
התוצאה היא פרדוקסלית. במקום להשתמש בטכנולוגיה כדרך לחסוך כסף ולהגביר את היעילות, המפעלים הוציאו הון עתק על מערכת שהביצועים שלה נפלו מהביצועים של העובדים שלהם הם כבר שילמו. והרי לכם תעלומה: מדוע על אף היתרון הברור של שיטת אוטומציה אחת על פני האחרת, דווקא השיטה היקרה, הבלתי־יעילה והבלתי־מוצלחת היתה זו שנבחרה?
ראשית, מפני שחיל האוויר סיבסד את חוסר היעילות הזה כדי לייצר סטנדרט אחיד וצבאי. אבל לטענת נובל, קיימת סיבה נוספת, שבמובנים מסוימים קשורה לסיבה הראשונה: בארגונים רבים "יעילות" היא שם קוד ל"שיטה שמאפשרת לשלוט בעובדים".
העובד המיומן, הווירטואוז, זה שיודע "לנגן על המכונה", הוא אולי יצרני להפליא — אבל הוא גם בלתי צפוי. המערכת הניהולית והצבאית מעדיפה מכונה בינונית וצייתנית שניתן לתכנת מהמשרד, על פני אומן מבריק שעלול לשבות מחר או לדרוש תוספת שכר.
כלפי חוץ הטמעת טכנולוגיית "הבקרה הספרתית" הוצגה כניסיון לחסוך בעלויות ולשפר את הדיוק הטכני, אבל המטרה העיקרית של ההנהלה היתה להעביר את הכוח, הניסיון והאינטליגנציה המקצועית מהמכונאים למהנדסים ומהמהנדסים אל המכונה. האינטליגנציה האנושית הומרה לאינטליגנציה מלאכותית, והכוח הארגוני, המקצועי והפוליטי של העובדים נוטרל. כמה תופתעו לשמוע שכ–40% מהמפוטרים החדשים באמזון הם… מהנדסים?
בעיני נובל זו דוגמה טובה שממנה ניתן לגזור מסקנה רחבה: לעתים קרובות המונח "יעילות" הוא מכשיר רטורי חלול שבשמו הנהלות מקדמות את המטרות האמיתיות שלהן, כוח ושליטה. מהרגע שהאינטליגנציה מועברת מהעובד למכונה אין עוד צורך בעובד כל כך מיומן, מה שאומר שאפשר לשכור עובד פחות מיומן שיהיה זול יותר וכנוע יותר. אמנם המערכת לא פועלת בצורה אופטימלית מבחינה טכנית או עסקית, אבל היא פועלת בצורה אופטימלית מבחינה פוליטית וארגונית.
מכאן שאף על פי שטכנולוגיה היא זירת מאבק שמובילה לבחירה חברתית, היא מוצגת כאירוע בלתי נמנע. אבל זו, כמובן, הונאה. ההחלטה להטמיע את טכנולוגיית ה"בקרה הספרתית" במפעל של ג'נרל אלקטריק היתה בחירה. היא לא יצרה מנועים טובים יותר או זולים יותר, אבל היא בהחלט יצרה עובדים חלשים והנהלה יותר חזקה.
לא פעם אלו שמזהים את המשמעויות של הבחירה ומתנגדים לאופן שבו הטכנולוגיה מיושמת, מוכפשים ומצוירים כ"בלתי רציונליים", כ"מיושנים" ואפילו כ"לודיטים", שם גנאי עבש שמצביע על קבוצת פועלים בריטים מראשית המאה–19 ששרפו את מכונות האריגה. כולם מתוארים כאנשים היסטריים שלא מבינים שאין דרך או סיבה להילחם בטכנולוגיה החדשה, שלעולם מוצגת כהבטחה אדירה.
למרות ההבדלים הגדולים בין שנות ה–50 לתקופתנו, המסקנה המרכזית של נובל עדיין רלוונטית: גם היום ההחלטה איזה גוון של אוטומציה מטמיעים בארגונים היא לא רק החלטה טכנית או עסקית — אלא גם, ולעתים בעיקר, החלטה פוליטית. גם היום הטכנולוגיה החדשה מעמידה את המנהלים בנקודת החלטה: האם הם בוחרים בטכנולוגיה שמחליפה את העובדים שלהם או בזו שמעצימה ומשדרגת אותם?
טכנולוגיה שמחליפה עובדים מאפשרת חיסכון מהיר בעלויות: במקום שבו פעם ישב עובד נמצאת כיום מכונה, וכל שצריך לעשות הוא למצוא מישהו שיפקח על התוצרים שלה. ישנם לא מעט ארגונים שבוחרים בנתיב הזה, מה שמוביל לדיווחים על פיטורים, קיצוצים ועצירת גיוסים של עובדים חדשים.
אבל יישומים אחרים של הבינה המלאכותית יכולים להעצים את העובדים, להפוך אותם לאנשי מקצוע משוכללים יותר ולשדרג את המיומנויות שלהם. הבעיה היחידה היא שבחירה בנתיב הזה מחייבת את ההנהלות להמשיך לטפל בדבר הזה, הבלתי־צפוי הזה, שנקרא "עובדים".
כבני אדם יש לנו את הזכות ואפילו את החובה לומר "לא" לטכנולוגיה שמקטינה אותנו, מחלישה אותנו, ששודדת מאיתנו את האנושיות שלנו, אפילו אם היא משווקת כ"עתיד", שלא לדבר על "העתיד הבלתי־נמנע".
נובל פירסם את הספר שלו לפני יותר מ–40 שנה, וכבר אז הופיעו בו ציטוטים של אנשי טכנולוגיה שקראו לעצור, לשנות כיוון, לעצב את הטכנולוגיה באופן אנושי יותר. יש בו גם תיאורים שמלמדים כיצד לעגו להם והציגו אותם כטכנופובים ושונאי קידמה.
אבל איזו "קידמה" אנחנו מבקשים להשיג ואיך עלינו למדוד אותה? באמצעות בחינת השורה תחתונה ומספר הפריטים שמיוצרים מדי שעה או באמצעות היקף האוטונומיה, החופש ואפשרויות הבחירה החדשות שנפתחות עבורנו? חדשנות טכנולוגית ושיפור המצב האנושי הם לא אותו הדבר והאחד לא מוביל בהכרח לאחר.
בשנים הקרובות נעמוד למבחן: עד כמה אנחנו מוכנים להתעקש על טכנולוגיה שמרחיבה את הרוח האנושית במקום כזו שמבקשת לייתר אותה. הבחירה, גם הפעם, לא נמצאת בידיים של המכונות, אלא בידי אלו שמפתחים אותה ואז בידי אלו שבוחרים לאמץ אותה.
כתיבת תגובה