ישראלי ששקע בתרדמת ב–2010 והתעורר ממנה אחרי הטבח של 7 באוקטובר היה מתקשה לזהות את מה שנחשב כיום לשיח לגיטימי במדינה. נבחרי ציבור, אנשי תקשורת ואזרחים מהשורה מפגינים שנאה יוקדת כלפי אנשים שעברו את הנורא מכל: יקיריהם נרצחו מול עיניהם, חלקם נחטפו ושהו בשבי במשך שנתיים. לאנשים האלו יש מי שקוראים "אנרכיסטים בוגדים מטונפים", רוקדים אל מול עיניהם ושרים "מתו הנכדים". כותבים להם "טוב שרצחו לך את הילדים" ו"הלוואי שאתה והבת שלך תמותו בעזה". גוררים אותם החוצה ובאלימות מדיונים בכנסת, מכים אותם בהפגנות.
איך זה קורה? איך חברה שבמשך שנים היתה מאוחדת אל מול אויבים מבחוץ, חברה שהתגאתה בסולידריות הפנימית שהיא מפגינה, בוודאי בהשוואה לסולידריות הרופפת שקיימת במדינות אחרות ("אם בניו יורק אתה נופל ברחוב. אף אחד לא ייגש אליך, אבל בישראל…"), הפכה לחברה שבה קבוצה אחת שונאת, מתעבת בתשוקה ועד עמקי נשמתה, את הקבוצה השנייה ומתייחסת לחבריה במונחים תת־אנושיים?
שני חוקרים פולנים מאוניברסיטת ורשה, פרופ' מיכאל בילביץ' ופרופ' ויקטור סורל, ביצעו יחד עם חוקרים נוספים שורה של ניסויים שבהם בדקו את השפעות החשיפה לשיח שנאה (Hate Speech) באינטרנט. הם הציגו לפני נבדקים הערות גזעניות ואז מדדו את קצב הלב שלהם; הם הראו להם תמונות פוגעניות, ואז ביצעו סריקות fMRI כדי למדוד את התגובה במוח שלהם באזור שנקרא צומת הרקה והקודקוד, שמדמה את הכאב של האחר; וביצעו סקרים נוספים בקרב אלפי אנשים.
במחקר שהם פירסמו בכתב העת "Political Psychology" ב–2020, הם הציגו סינתזה של תוצאות המחקרים — מודל המורכב מארבעה שלבים שמסביר איך תהליכים פסיכולוגיים שמתרחשים ברמת הפרט הופכים למגפה חברתית רחבת היקף שמסוגלת לשנות חברה שלמה מהיסוד, חברה שלפני רגע התגאתה בסולידריות הפנימית והאמפתיה שהיא מפגינה.
השלב הראשון הוא שלב קהות החושים (Desensitization). החוקרים שאלו מה קורה כשביטויי שנאה נמצאים בכל מקום: האם אנשים מתרגלים לשפה המטונפת הזאת בדומה לכל גירוי רגשי חזק אחר? תשובתם היא חד־משמעית. כפי שמחקרים קודמים הראו שחשיפה לאלימות במשחקי וידיאו גורמת לכך שאנשים מפסיקים להגיב פיזיולוגית — קצב הלב שלהם לא עולה וההזעה שלהם פוחתת כשהם רואים דם — כך קורה גם מול אלימות מילולית.
כאשר אדם קורא קללות או משפטים גזעניים בפעם הראשונה, הוא עשוי לחוש זעזוע או כעס. אבל חשיפה יומיומית לרעל ברשתות החברתיות מובילה לדעיכה בתגובה האוטומטית הזאת. היא משבשת את הקידוד הקוגניטיבי הבסיסי שלנו כבני אדם: אנשים מפסיקים לקטלג את המילים הפוגעניות כפסולות. השפה הופכת לשקופה עבור הפוגע, בעוד שהקורבן חווה את מלוא עוצמת הפגיעה, וקהות החושים מתבססת כאבן הפינה של התהליך כולו.
למעשה, המסקנה שלהם מזעזעת עוד יותר: חשיפה לשיח שנאה גורמת לאנשים להפגין חוסר אמפתיה לא רק כלפי הקבוצות שאליהן הופנה שיח השנאה, אלא גם כלפי הסבל של הקבוצה שלהם, כלפי בני עמם. מתברר שאי אפשר לכבות את "המתג של האמפתיה" רק כלפי קבוצה אחת; כאשר מכבים את האמפתיה, החושך יורד על כולם.
השלב השני במגפה הוא שחיקת הנורמות החברתיות. בפסיכולוגיה של המונים נהוגה הבחנה בין "נורמות מונחות", מה שהחברה מצהירה שאסור או מותר לעשות מבחינה מוסרית, ל"נורמות תיאוריות", מה שאנשים תופסים שאנשים סביבם עושים בפועל.
שיח השנאה פועל כמו וירוס שמשכתב את הנורמות התיאוריות. כאשר רשת חברתית מוצפת בפוסטים, סרטונים וציוצים פוגעניים, המשתמש הבודד מתרגם את התבטאויות האלו לכלל מסקנה: "כולם" מדברים כך, אפילו אנשי תקשורת פופולריים או פוליטיקאים מדברים כך, ומכאן שזו הנורמה האמיתית והאיסורים המוסריים הישנים כבר לא בתוקף.
הדינמיקה הזאת מפרקת את מנגנוני ההגנה של החברה ויוצרת תחושה של נורמה שמאפשרת השפלה של קבוצת חוץ, קבוצות חברתיות שהאדם אינו משתייך אליהן וחש כלפיהן ריחוק. במילים אחרות, חברה משנה את פניה לא מפני שהפרטים בחברה עברו שינוי אידיאולוגי עמוק בנוגע למה שנכון ומותר, אלא מפני שהם מרגישים שזה מה שהרוב עושה, שזה מקובל. הלגיטימציה הזאת משחררת את הרסן.
בשלב השלישי של המודל מתחבא הסעיף המרתק ביותר במחקר, והוא עוסק במנוע הרגשי של מגפת השנאה. בשנים האחרונות הידהדה באולפני הטלוויזיה השונים (למעט אלו של ערוץ 14) אותה השאלה: איזה רגש מניע אנשים לכתוב דברים מחרידים על חבריהם לשכונה, ליישוב, למדינה? איך משפחה שלמה מפתח תקווה מזמינה חולצות שעל צדן האחד נכתב "פאק קפלן" ועל צדן האחר "מתו הנכדים"? מה יש בלבם של אנשים שחוגגים ולועגים לאנשים שמתאבלים לאחר שמחבלים שחטו את הנכדים שלהם, חלקם בגיל של הילדים שרוקדים כעת בשמחה מול המצלמה?
החוקרים בילביץ' וסורל טוענים שבניגוד למה שרבים חושבים לא מדובר בשנאה, אלא בבוז. בניגוד לשנאה, שנחשב לרגש "חם", שחשים אנשים חסרי כוח כלפי קבוצות בעלות כוח, בוז הוא רגש "קר" שחשים מי שנמצאים בעמדת כוח כלפי קבוצות הנתפסות בעיניהם כנחותות.
החשיפה המתמשכת לשפה משפילה גורמת לאנשים לראות את הקבוצה המותקפת כנחותה, כפחות אנושית, היא ממיסה את חומת האמפתיה שמונעת מאיתנו לפגוע באחר, וברגע שדה־הומניזציה מתרחשת, הבוז משתלט. "הבוז הוא גם המניע וגם התוצאה של שיח השנאה", כותבים החוקרים.
העם היהודי חווה את תוצאות הבוז הזה על בשרו. בסרטי התעמולה של הנאצים היהודים הוצגו כנחילי עכברושים שמתפשטים ממזרח אירופה כשברקע קריינות שהשוותה את היהודים לטפילים החודרים אל הגוף הבריא של האומה. העיתון האנטישמי "דר שטרימר" הציג קריקטורות שנועדו להנחיל בתודעת הקוראים את הדימוי של היהודי כדוחה מבחינה פיזית ומוסרית. הטלאי הצהוב מחק את אישיותם: בנקאי, רופא או מורה הפכו לקטגוריה, ל"יהודים". מרגע שהמדינה אותתה לכלל האזרחים שהנורמה התיאורית השתנתה, הטלאי הצהוב הפך להזמנה פתוחה עבור האזרחים להשפיל את היהודים כאוות נפשם. כל מי שראה ולו סרט אחד על גרמניה הנאצית מכיר את הסצנות האלו.
לכאורה היה ניתן לצפות שהבוז יוביל להתרחקות, אבל ההפך קורה. האנשים שחשופים לשיח השנאה מתקרבים לקבוצה השנואה ותוקפים אותה באופן אקטיבי כדי לאשרר את עליונותם. הדומיננטיות של הבוז בדינמיקה שמתפתחת הובילה את החוקרים להעלות הצעה: להחליף את המונח "שיח שנאה" במונח אחר — "שיח הבוז".
השלב הרביעי והאחרון במודל הוא שלב ההדבקה. כשהם מצוידים בתוצאות הניסויים הפיזיולוגיים שערכו, החוקרים ביקשו להבין כיצד מתנהגת מכונת הרעל כשעוברים מרמת היחיד לרמת החברה. כדי להדגים זאת בפועל הם בנו סימולציית מחשב — רשת חברתית שיש בה 1,600 סוכנים על לוח וירטואלי של 40×40, כך שלכל סוכן יש שמונה "שכנים". לכל סוכן ניתנו ערכים אקראיים של רגישות, אמפתיה ובוז. הסימולציה החלה כאשר בנקודת ההתחלה רק 20% מהסוכנים מפיצים שיח שנאה; הם המיעוט.
בהתבסס על ממצאים ממחקריהם הקודמים הם הגדירו חוקיות פשוטה: אם סביב הסוכן יש מעט שיח שנאה והוא סוכן רגיש שמזהה ששיח השנאה פסול, הוא לא יצטרף לשיח הרעיל. מאידך, אם הוא עבר תהליך של קהות חושים והרגישות שלו נמוכה, הוא יפיץ שיח שנאה אפילו אם רק שכן אחד או שניים שלו עשו זאת. במקרים שבהם הסוכן נחשף לשיח שנאה מחמישה שכנים ומעלה ("כולם עושים את זה"), רמת הבוז שלו תעלה והיכולת שלו לזהות שיח שנאה תצנח פי חמישה.
תוצאות הסימולציה היו מבעיתות. תחילה, הסוכנים לא יצרו "אשכול" גדול אחד, אלא כמה אשכולות קטנים שבהם סוכנים בודדים התגבשו סביב מנהיג אחד או שניים שנראה היה שהם פועלים נגד הנורמות החברתיות הקיימות.
אבל ככל שהסיבובים נמשכו, הבוז התפשט כמו אש בשדה קוצים, והקיטוב הגיע לנקודת אל־חזור. החוקרים כותבים: "אחרי 260 סיבובים… סוכנים הנוקטים שיח שנאה היוו את הרוב המוחלט: 90% שונאים, רמת בוז ממוצעת של 0.89 בסולם של 1–0, ויכולת ממוצעת לזהות שיח שנאה של 0.07 בלבד".
המחקר הזה מטלטל לא רק מפני שהוא מתאר בדיוק מחריד את מה שישראלים רבים מרגישים על בשרם, אלא גם מכיוון שהוא מצביע על ההשפעות האמיתיות של מכונת הרעל שנתניהו ותומכיו מתחזקים ללא כל הפרעה במשך תקופה כה ארוכה, וגם את המוטיבציה שעומדת מאחוריה.
שיח שנאה, מראים החוקרים, הוא לא סימפטום או תוצר לוואי של גזענות ודעות קדומות שכבר קיימות בחברה; שיח השנאה הוא המנוע שמייצר אותן. במילים אחרות, אנשים לא תמיד מקללים כי הם שונאים; לעתים קרובות, הם לומדים לשנוא מפני שהם נחשפים לקללות.
ברמה הנוירולוגית והפסיכולוגית שיח שנאה משכתב את התגובות הרגשיות של בני אדם. מכאן שהסכנה הגדולה ביותר שלו היא לא העלבון שמוטח בקבוצות אחרות, אלא הנזק שהוא גורם לקורא. חברה שמוצפת בשיח שנאה היא חברה שמאבדת את היכולת הפיזיולוגית שלה להרגיש אמפתיה.
לא פחות חשוב מכך, מערכות ההגנה הטבעיות של החברה, כמו נורמות מוסריות, סולידריות ואמפתיה, לא מסוגלות לעצור את שיח השנאה מכיוון שהנגיף תוקף ואז הורס את מערכות ההגנה עצמן.
מכאן שמי שחושב שיש סיכוי שבעוד רגע יתעורר "השכל הישר" או "המצפון" של האנשים שמפיצים לכל עבר ובתאווה שנאה, והם יבינו את התהום המוסרית שאליה הם הידרדרו, טועה. השכל הישר והמצפון הם בדיוק הכלים שנשחקים בתהליך. ללא התערבות חיצונית קשיחה, כמו חסימת הגישה לשיח השנאה עצמו, המגפה תגיע לכל פינה.
בפרק הסיכום החוקרים מצביעים על הדרגים הפוליטיים כמי שמשתמשים במנגנון הזה כנשק להנדסת תודעה: "באמצעות הנוכחות המסיבית של דבריהם ברשתות החברתיות, התבטאויות השנאה של פוליטיקאים גורמות לקהות חושים ביחס לשפה פוגענית, מה שבתורו מגביר סטריאוטיפים ואפליה שמובילים לעלייה כללית של בוז בין־קבוצתי בחברה".
העובדה שבילביץ' וסורל הם חוקרים פולנים, שמפרסמים מחקר על "מגפת שיח השנאה" ב–2020, אינה מקרית. הם לא חקרו תופעה תיאורטית בתוך מעבדה סטרילית; הם חקרו שריפה שהשתוללה בתוך הבית שלהם.
מבחינה היסטורית, פולין היתה זירת הרצח המרכזית של השואה. על אדמתה נבנו מחנות ההשמדה אושוויץ, טרבלינקה ומיידנק שבהם נרצחו מיליוני יהודים, צוענים, הומוסקסואלים ומתנגדים פוליטיים. כאשר חוקר פולני כותב ש"שיח שנאה מחליף את האמפתיה בבוז ומאפשר אלימות", הוא יודע שאת התחנה הסופית של המנגנון הפסיכו־חברתי הזה אפשר לראות במרחק נסיעת רכבת קצרה.
אבל לא מדובר רק בהיסטוריה רחוקה. ב–2015 עלתה לשלטון בפולין מפלגת הימין הפופוליסטית "חוק וצדק" (PiS), ובשנים שקדמו לפרסום המחקר פולין עברה תהליך מואץ של נסיגה דמוקרטית וקיטוב חברתי קיצוני.
השלטון, יחד עם התקשורת הממלכתית שהוכפפה לו, החל להשתמש בשיח שנאה נגד קבוצות מיעוט כמו פליטים וקהילת הלהט"ב. ב–2019 פאוול אדמוביץ', ראש העיר גדנסק ותומך בקליטת פליטים וזכויות להט"ב, שהיה נתון לקמפיין הכפשה ושיח שנאה קיצוני, נדקר למוות על במה באירוע צדקה פומבי.
כשבילביץ' סורל כותבים את המחקר, הם מתארים את מה שקורה מחוץ לחלון משרדם. הם מתארים "תהליכים".
כתיבת תגובה