הסופר דגלאס אדמס ניסח בספרו "סלמון הספק" קבוצה של חוקים שמתארים את התגובות שלנו לטכנולוגיה. "כל מה שנמצא בעולם כשאתה נולד, הוא נורמלי ורגיל, והוא חלק טבעי מהאופן שבו העולם עובד", כתב. "כל מה שמומצא בין הגילים 15 ל–35, הוא חדש, מרגש ומהפכני, ואתה כנראה יכול לעשות מזה קריירה. כל מה שמומצא אחרי גיל 35, הוא נגד הסדר הטבעי של הדברים".
אפשר להתווכח עם המקום שבו אדמס מיקם את "קו המרמור", הקו שבו אנשים מתחילים להביט בטכנולוגיות חדשות בכעס וטינה, אבל הטענה הבסיסית שלו ניצבת על קרקע מוצקה: צעירים אוהבים טכנולוגיות חדשות. הם מתרגשים מהן, הן מסעירות את דמיונם והם נוטים לראות בהן הזדמנות ולא איום.
זו הסיבה שכמה סרטונים מהימים האחרונים, שמתעדים כיצד בכירים בחברות ענק — בהם אריק שמידט, מי שכיהן כמנכ"ל גוגל במשך שנים — חוטפים קריאות בוז כשהם מדברים על בינה מלאכותית, הם כל כך מפתיעים. אחרי הכל, קריאות הבוז ניחתו עליהם מצעירים בזמן שאותם בכירים נשאו בפניהם את הנאום המרכזי בטקסי קבלת התעודות בלפחות שלושה אירועים נפרדים.
בסרטונים נראים הבכירים כשהם עומדים על הפודיום, לבושים בגלימה ועל ראשם כובע קשיח עם גדיל שמשתלשל ממנו, ומספרים בהתרגשות על ההשפעות הצפויות של הבינה המלאכותית. ואז, משום מקום, הבוגרים הצעירים צועקים: "בווווווז!"
שמידט, לדוגמה, שדיבר בפני בוגרי אוניברסיטת אריזונה, אמר להם בגאווה כי הבינה המלאכותית תהיה חלק מ"כל מקצוע, כל כיתה, כל בית חולים, כל מעבדה, כל אדם וכל מערכת יחסים שתהיה לכם". "בוווווז!" צעק הקהל למשמע הנבואה. "אני יודע מה רבים מכם מרגישים בנוגע לזה. אני שומע אתכם", הוא השיב בחיוך, מנסה להפגין אמפתיה. קולות המחאה רק התגברו.
חשוב לעצור ולהבהיר עד כמה האירועים האלו יוצאי דופן. נניח בצד את העובדה שנדיר לשמוע שריקות בוז כלפי אדם, על פי רוב בכיר ומוכר, שהגיע לטקס סיום כדי לחלוק עם הבוגרים והוריהם כמה עצות וסיפורים. רוב הנאומים משמימים ולעוסים, ועדיין נהוג למחוא כפיים בנימוס ובוודאי שלא לשרוק בוז.
אבל הסיבה העיקרית שהסרטונים יוצאי דופן היא שהם מתעדים רגע נדיר שבו החוקים של אדמס מתהפכים: על פי רוב צעירים בני 15–35 מתלהבים מטכנולוגיה חדשה, בעוד שהמבוגרים הם אלו שצווחים בוז מכיוון שהם רואים בה תועבה שנוגדת את הסדר הטבעי של הדברים. מה קורה כאן?
סקר של חברת גאלופ מצא שבקרב צעירים בני דור ה–Z, אלו שנולדו בין 1997–2012, נרשמת ירידה מתמשכת בהתלהבות מבינה מלאכותית, מ–36% ב–2025 ל–22% בלבד ב–2026. במקביל רמת הכעס כלפיה זינקה מ–22% ל–31%.
הפעם האחרונה שצעירים אמריקאים יצאו באופן כל כך בוטה נגד טכנולוגיה חדשה היתה בתקופת מלחמת וייטנאם. בזמנו רבים מהם ענדו על דש בגדם כפתור שעליו נכתב "אני בן־אדם. אל תקפל, תחורר או תפגע". הרפרנס היה להוראה שהוצמדה לכרטיסי הניקוב של מחשבי IBM שבהם הצבא האמריקאי השתמש כדי לנהל את המלחמה.
נו טוב, זו היתה מלחמה והם לא האמינו בה. הם יצאו נגד כל מי ששיתף פעולה עם הפנטגון והטכנולוגיה של המחשבים פשוט היתה שם. מה הבעיה שלהם עם הבינה המלאכותית?
נתונים שנאספו בחודשים האחרונים חושפים חלק מהתשובה. סקר שבוצע על ידי אוניברסיטת הרווארד מצא ש–59% מהצעירים בגילי 18–29 מאמינים שבינה מלאכותית מאיימת על היכולת שלהם למצוא עבודה. מחקר של חברת "אדיסון" מצא ש–61% מהם סבורים שבינה מלאכותית פוגעת ביכולת שלהם ליצור קשרים משמעותיים עם בני גילם. רק 12% מהנשאלים סברו שהיא תסייע להם בכך.
אם זה המצב, מה חשב שמידט שישמע כשאמר להם שהבינה המלאכותית תהיה חלק מ"כל אדם וכל מערכת יחסים שתהיה לכם"? קריאות שמחה?
הסטודנטים מכירים את הטכנולוגיה ואת יכולותיה. כ–50% מבני דור ה–Z מדווחים שהם משתמשים בבינה מלאכותית "מדי יום" או "כמה פעמים בשבוע". רבים מהם הפכו למשתמשים כבדים במהלך לימודיהם. בחלק מהמקרים הבינה המלאכותית עזרה להם לבצע מחקר וסייעה בסיכום מאמרים, בחלק אחר היא כתבה עבורם עבודות שלמות, בזמן שהתרומה העיקרית שלהם למאמץ הקוגניטיבי היתה בעיקר להוסיף את שמם בראש העבודה. היה ניתן לצפות שהם יחגגו את הטכנולוגיה שהפכה את חייהם לקלים.
הסיבה שזה לא קורה היא שאותם הצעירים נמצאים בקו ההשפעה הראשון של הבינה המלאכותית. הם רואים כיצד משרות הג'וניור במקצועות רבים — מתכנתים, יועצים, מנהלי חשבונות, עורכי דין — הולכות ונעלמות, בשעה שהטכנולוגיה החדשה מבצעת את העבודה בצורה מהירה, מקיפה ויעילה. הם רואים כיצד הפיד שלהם מוצף ב–SLOP, תוצרי בינה מלאכותית סינתטיים וגרועים: טקסט, מוזיקה וסרטונים. הסינתטי החליף את האותנטי והכל נוצר על ידי המכונה.
הם רואים כיצד הם וחבריהם מבלים יותר זמן בהתכתבות עם בוטים ופחות זמן בהתכתבות עם בני אדם, והם קוראים על הצעירים שהתאבדו לאחר ש–ChatGPT שיכנע אותם שזה הצעד הנכון. הם יודעים שההתקדמות הטכנולוגית הזאת נדחפת על ידי קומץ של מולטי־מיליארדרים שלא רואים אותם, סופרים אותם או מתעניינים בגורלם. זו לא טכנולוגיה דמוקרטית ואף אחד לא שואל את דעתם.
אפשר לפטור את הסנטימנט השלילי נגד הבינה המלאכותית כסוג של היפסטריות אופנתית — מצברוח מרדני שמאפיין צעירים שבעים, שרק מחפשים את המטרה הבאה ושמסמנים לחבריהם שהם מגניבים כי הם אנלוגיים.
אבל ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר. באינטרנט כבר יש אתר שמתעד את "מעשי ההתנגדות לבינה המלאכותית" ברחבי העולם ונראה שהזעם רק הולך וצובר תאוצה. בתוך זמן קצר יחסית יתברר אם זו תחילתה של תנועה חברתית רחבה, שתשפיע על האופן שבו הטכנולוגיה תתקבל ותוטמע, או שמא מתנגדי הטכנולוגיה הם בסך הכל קבוצה קטנה שהמיינסטרים יבלע וימשיך ליעד הבא.
(מוסף "הארץ", פורסם ב-29.5.2026)
כתיבת תגובה