לפעמים זה תופס אותי – פלאשבק, שמחזיר אותי עשרים שנה אחורה.
את הדרך לבית הספר בעיר ילדותי הקטנה והמעושנת, הייתי עושה בין מכוניות חונות, אבני שפה מתנדנדות וזגוגיות חלונות הראווה הצהובות שסורגים חלודים סגרו עליהן. הייתי חולפת ליד קבוצת זקנות כפופות ששבו מהמכולת ונמנעת מלהסתכל עליהן כדי שלא תחייכנה אליי בשיניהן החסרות שהפחידו אותי. קצת לפני מעבר החציה, היתה חומה די גבוהה, שהיום ודאי היתה מגיעה עד מותניי, שהילדים בשכונה סיפרו שכאשר בנו אותה, ציפו את הקצה העליון שלה בזכוכיות כתושות, כדי שלא נטפס עליה ונפריע לשכנים. בכל זאת הייתי מתקרבת ועומדת על קצות האצבעות, רק כדי לראות האם החתולה השחורה שוב המליטה, ואז הייתי ממשיכה.
בצמוד לחומה גדלו חמציצים. המבוגרים אמרו שאסור לקטוף אותם, כי הכלבים המשוטטים משתינים עליהם, אבל יום אחד, בחזרה מהלימודים, לא יכולתי להתאפק. התכופפתי וקטפתי. טמנתי בפה את הפיתוי.
וזה היה מגעיל.
אתמול, בסופרמרקט, אחרי עשרים שנה, פלאשבק. הוצאתי את הסלולרי. קליק.
נו באמת, מה הלאה – חוביזה באריזת פצפצים?
כתיבת תגובה