צרות בגן-עדן הכתום (2)

היום הגיעה אליי פניה נרגשת מאתר "תפוז" בה התבקשתי למלא סקר כי "דעתכם חשובה לנו".

נו, איך אגיד "לא" אם כל כך חשובה? לחצתי "כאן" וניסיתי להתחיל להשפיע אבל אז הסתבר שהסקר פשוט לא עובד. בכל פעם מתקבלת הודעת שגיאה משעשעת אחרת: פעם אחת אני כבר קיים במאגר, פעם אחרת הפלח הדמוגרפי שלי כבר מלא ולכן אין צורך בדעתי וכן הלאה.

אני מוצא את העובדה ש"תפוז" קוראים לגולשים להביע את דעתם אבל אז הכלי שבאמצעותו הם אמורים להביע את דעתם אינו מתפקד, כאירוע אירוני במקרה הטוב, ועצוב במקרה הרע. אין מקום הממחיש זאת בצורה הטובה ביותר מאשר בפוסטים של דבורית ביושבה כולווט אנדרגראונד.

כאשר עלה מיזם אורנג'-טיים הבעתי את דעתי על הפלטפורמה שנבחרה לארח את הבלוגים המצוינים של המיזם, הפלטפורמה של תפוז, אבל אפילו אני לא הצלחתי לדמיין את גודל הזוועה. הנה רק כמה טעימות מהתלונות של דבורית.

* כמה דקות לוקח להעלות כל תמונה לפה? לא מעניין, אני יודעת.
* כידוע, אני נאבקת בשיניים בבאגים פה, באגים שפשוט אי אפשר לתקן בגלל מצב המערכת. יש כאלו שאתם רואים, יש כאלו שרק אני חווה במסך הניהול. אחד היותר מעצבנים הוא זה: ברגע שגוללים עד קצה העמוד יש שורת מספרי עמודים, כך שמי שרוצה לעבור לפוסטים קודמים לוחץ על 2, 3, וכנהלאה. ומה הבאג? כשלוחצים פה על הספרות מגיעים לעמוד שלא קשור לבלוג.
* המערכת עליה יושב הבלוג הזה ושאר נבחרת הבלוגים באורנג', אפ.צה, קורסת. כמות התקלות והבאגים שיש בה ביומיום, ובעיקר בשבוע האחרון יכולה לפרנס עוצבת מתכנטאים. אי אפשר לכתוב יותר פוסטים ארוכים, וגם הקצרים עולים בקושי. הפוסט לחם עבודה התאבד בשידור חי, ומאז אני מעדכנת רק בפוסטים השוטפים. בצהריים הבלוג התהפך מיוזמתו: התמונה שלי מימין והלינקים משמאל.

האמת שרציתי לתת יותר משלוש דוגמאות (יש עוד המון), אבל אני לא יכול. למה? ראו את הערתה השניה של דבורית. גם לי זה קרה. כאשר לחצתי על 4, הגעתי לעמוד הראשי של פרויקט אורנג'-טיים.

לא ברור לי מי אחראי למחדל, אורנג' או תפוז, אבל מה שבטוח הוא שמדובר במערכת מתפרקת, בלתי מתפקדת שעושה נזק עצום לפרויקט המוצלח הזה ומוציאה את הכותבים מדעתם. אין לי אלא לשאול פעם נוספת: איזה בלוגר, שפוי בדעתו, פותח לעצמו בלוג במערכת הזו?

יותר מדי מידע פוגע באמת

אחת ההרצאות המעניינות בכנס עוסקת בגילוי ראיות אלקטרוניות, הרצאה שניתנה על ידי אחד המומחים הגדולים בארה"ב בתחום הזה, עו"ד ראלף לוסי, שכתב שני ספרים בנושא.

לטענתו, מערכת המשפט האמריקאית מבוססת על האמת אבל הבעיה היא שעם כל המידע שמצטבר, לא ניתן למצוא את האמת ולכן לא ניתן להביא את המידע לשופט כדי שיקבל את ההחלטה הנכונה. העובדה הזו, טוען, לוסי, עשויה להרוס את מערכת המשפט האמריקאית.

מיקרוסופט למשל, משלמת כ-10 מיליון דולר למשפט וחלק ניכר מההוצאות קשורות לאיתור המידע שנמצא אצלה. זה עולה כל כך הרבה כסף כי מערכת המשפט האמריקאית מחייבת את החברות לגלות את כל המידע שיש להן, ושרלוונטי למקרה, גם אם הוא מזיק לך. עובד ממוצע מבזבז המון זמן מדי יום על למצוא מידע שהוא עצמו ייצר. כעת תארו לעצמכם מה קורה כאשר חברה חיצונית מחפשת מידע בתוך ערימת המידע של החברה שלך בניסיון למצוא מידע שקבור איפשהו בתוך מאגרי המידע שלה (שאינו מובנה) ושנכתב לפני ארבע שנים על ידי עובד אחד בחברה שעובדים בה כמה אלפי, או עשרות אלפי עובדים.

סוכנות אחת שתפקידה היה לעזור לאנשים שאיבדו את הבתים שלהם היתה צריכה להיענות לצו בית משפט שבו היא נדרשה להציג עדויות. עורכי הדין של הסוכנות הזו הוציאו 6 מיליון דולר, כ-9% מהתקציב של הסוכנות כדי להיענות לצו. הם היו צריכים לבדוק 400 מילות מפתח ב-660 אלף הודעות דואר אלקטרוני והמסמכים המצורפים להן, כ-80% מהודעות הדואר האלקטרוני של הסוכנות באותה התקופה. החלק המענין הוא שהסוכנות הזו בכלל לא היתה חלק מהתביעה. התובעים טענו שיש לסוכנות מידע והשופט הוציא צו אבל הסוכנות עצמה לא היתה חלק מהתביעה. היא עדיין נדרשה להוציא 6 מיליון דולר כדי להציג ראיות במשפט שהיא לא חלק ממנו.

המחירון הוא בערך 5 דולר לקובץ (זה בדרך כלל נע מ-3 דולר ועד 10 דולר לקובץ) שנבדק. הסיבה היא שבני אדם (אם טוענים שעורכי דין הם בני אדם הממממ) עוברים על הקבצים בניסיון להחליט האם הם מתאימים כראייה או לא, כיצד לקטלג אותם וכן הלאה. ב-1 ג'יגה-ביית של מידע יש כ-16 אלף קבצים, כלומר כ-80 אלף דולר לג'יגה.

אם יש 20 עדים בתביעה, כל אחד מפיק כ-25 אלף הודעות דואר אלקטרוני וכ-25 אלף קבצים מצורפים אליהם (באופן ממוצע) – כל העניין הזה עולה מיליון דולר. גם אם מצמצמים את הרשימה כך שיקראו רק את ההודעות הדואר האלקטרוני הרלוונטיות, זה עולה כחצי מיליון דולר. וזה רק הודעות דואר אלקטרוני, שלא לדבר על ויקי, תמונות, דפי אינטרנט, סריקות של מסמכים ועוד. לארגונים רבים פשוט אין כסף להתעסק עם זה.

מעניינת במיוחד העובדה שאחת הסיבות המרכזיות שארגונים מסתבכים קשורה לעובדה שהם שומרים הכל. אם הם היו מוחקים את הודעות הדואר האלקטרוני – והם יכולים, הם לא מחויבים לשמור אותן – לא היתה להם בעיה. אבל הם שומרים – למה למחוק, יש מקום! – ולכן הם חייבים לגלות את המידע (וזאת בניגוד לדואר קולי שנמחק תוך שניה אחרי שמאזינים לו).

איזה יופי של מלכוד. אתה רוצה לשמור את המידע כדי שיעזור לך לנהל את הזיכרון הארגוני, אבל אותו מידע הוא זה שמסבך אותך.

אחד המשתתפים בכנס סיפר עכשיו שהוא עובד עם "בנק אוף אמריקה" והבנקאי שלו הודיע לו שהוא לא יכול יותר להתכתב איתו בדואר אלקטרוני. בבנק החליטו שהם לא נותנים יותר לעובדים שלהם לכתוב ללקוחות או לקבל הודעות אלקטרוניות מלקוחות. הכל בשיחות טלפון ושום דבר לא מוקלט. מטורף!

דרוש: בית בשביל עמדת מחשב

משתמשים רבים מבלים מול המחשב שעות ארוכות ולכן עמדת המחשב צריכה להיות נוחה עד כמה שניתן אבל נראה שבאופיס דיפו לקחו את הרעיון הזה, שלוש מאות וחמישים צעדים קדימה.

בהודעה לעיתונות של הרשת מסופר על "עמדת עבודה ארגונומית ואורטופדית שמדהימה את עולם משתמשי המחשב, פיתוח מהפכני לישיבה נוחה בסביבת עבודה עם מחשב, שילוב של חדשנות, פרקטיקה ועיצוב". מדובר ב"נטרון" פיתוח ישראלי מהפכני שמספק:

עמדה ורסטילית לעבודה ופנאי בהתאמה אישית ע"י כוונון חשמלי בעלת 5 מנועים חשמליים ושלט. העמדה מאפשרת מגוון תנוחות ישיבה, שכיבה ומה שביניהן. בנוסף לישיבה הארגונומית, ניתן לכוונן את כל מרכיבי הנטרון בהתאם לנוחות המשתמש וליהנות מעיסוי מפנק לגב התחתון שניתן ע"י מערכת עיסוי מיוחדת.

הייתי שמח לדעת מה יש בין ישיבה לשכיבה: כריעה? עמידת ראש? זחילה? עוד נכתב כי:

העמדה פותחה בעצה אחת עם אורטופד וכירופרקט מומחה שהביאו לתוצאה הסופית: זווית הישיבה של המושב דומה למטוסי קרב, ומפחיתה בכך את הלחץ על עמוד השדרה הצווארי ועל עמוד השדרה הגבי, ולכן מאפשרת ישיבה לאורך זמן.

תגידו לי אתם בעצת מי פותחה העמדה הזו, שמחירה 7,000 שקל. אומר זאת אחרת: מי שקונה את המפלצת המכוערת והבלתי אפשרית הזו לא סובל מכאבי גב, אלא מבעיות אחרות לגמרי.

קצרמרים

לכבוד שר התקשורת, משה כחלון:

בפעם הבאה שאתה נותן ליועצים שלך לכתוב לך טקסט שבו כתוב: "מדינת ישראל כמדינה מתקדמת, מערבית ודמוקרטית לא יכולה לפגוע בחופש הביטוי ע"י צנזורה וסינון אתרים, לכן כדי לשמור על ילדינו, עליה לפעול להגברת החינוך והמודעות לסכנות הנמצאות ברשת", אולי כדאי שתתקן אותם ל:"מדינת ישראל כמדינה מתקדמת, מערבית ודמוקרטית לא רוצה לפגוע בחופש הביטוי ע"י צנזורה וסינון אתרים". סתם ככה, נקודה למחשבה.

**

המצב קשה, המיתון כבר כאן וממזמן, ואפשר לראות זאת גם בעולם ההייטק וגם בעולם העיתונות. ועדיין, קשה לי להאמין שהמצב עד כדי כך קשה כדי שיוקדש אייטם שלם, הכולל דיון עם מומחים בנושא הבא: האם יתכן, שעובדי ההייטק, שמתחתנים עכשיו, יצטרכו לקצר בכמה ימים את חופשת ירח הדבש שלהם, בגלל שמקום העבודה שלהם עבר לשבוע עבודה מקוצר, ולכן מכסת ימי החופשה העומדת לרשותם קטנה.

אומר זאת אחרת: אם היתה תחרות: כתוב אייטם, על משהו שמתרחש בישראל, שהסיכוי שהקורא שלך ימצא אותו רלוונטי לחייו קטן מ-1 ל-100,000 – האייטם הזה הוא מתמודד רציני על התואר.

**

לכבוד אוניברסיטת תל-אביב:

אני אוהב את אוניברסיטת תל-אביב, באמת שאוהב אותה. שני תארים עשיתי באוניברסיטת תל-אביב. בסמסטר א' לימדתי באוניברסיטת תל-אביב ואלמד בה גם בשנה הבאה. אבל עם כל הכבוד לאוניברסיטה, ויש כבוד, אתם לא סטנפורד, הארוורד או NYU ואני לא רואה אנשים מזנקים בהתלהבות על הרעיון לקנות חולצה שעליה הסמל (הלא ממש מושך) של האוניברסיטה. כאילו, איך לומר בעדינות, זה ישראל כאן?

**

אם עוד פעם אחת, אקרא כתבה שבה מישהו מציין שוולפראם אלפא הוא מתחרה רציני לגוגל, אני אצרח.

אגב, כמה מגלומן בנאדם צריך להיות כדי לכנות את מנוע החיפוש שלו בשם שלו?

**

לכבוד סטיב באלמר:

כאשר הניו-יורק טיימס שואלים אותך: "מלא את החסר – אני רוצה שהתרבות בארגון שלי תהיה יותר ____" ואתה עונה "יעילה!", לפחות תפנה למקור. קצת נימוס אח שלי.

העזים יצילו את ג'ימייל

מסתבר שיש עכשיו ז'אנר בעיתונות הישראלית במסגרתו מדווחים בכל פעם שכתב כלשהו, נכנס לשירות גוגל כלשהו, ומקבל הודעת שגיאה. הז'אנר כל כך רציני שמתפתחת לה שפה ייחודית המדווחת באופן מדוקדק וקפדני על האירועים המרעישים האלו. כך לדוגמה, אורי ברקוביץ מדווח על "שיבושים בגלישה שאינם רציפים או אחידים". מה הלאה? עומס בגינות פייג'ראנק ופקקים בכניסה לגוגל ניוז?

אפילו השבתה של ג'ימייל למשך 20 דקות היא סיבה לדיווח מתפרץ. ב"גלובס" אף הגדילו לעשות וגייסו ציטוטים מטוויטר (!) כדי להוכיח עד כמה גדולה היתה הסערה שלא ניתן היה להיכנס לג'מייל למשך שלושים דקות רצופות. הנה נעה פרג:

כך, משתמש טוויטר אחד רשם: "Gmail ירד מהאוויר. כולנו הולכים למות" – הודעה נכתבה בהומור, אך מעידה עד כמה נעשינו תלויים בפלאי הטכנולוגיה.

מזל שפרג ציינה שמדובר בהומור. ואז סיפקה פרשנות. זה עוד לא הסוף.

בשל ריבוי התקלות בשירות הדואר של גוגל, ניתן להבין מדוע השירות עדיין בגרסת בטא, אף שעברו מעל ל-5 שנים מאז הושק לציבור. אולם, בהתחשב בכך שזה שירות חינמי, יש להניח כי תקלות מהסוג הזה ימשיכו לצוץ בעתיד, ולמשתמשים נותר רק לדווח על כך.

הניתוח של פרג מבריק. "בהתחשב בכך שזה שירות חינמי, יש להניח כי תקלות מהסוג הזה ימשיכו לצוץ בעתיד" – וזאת מכיוון ששירותים שעליהם הגולשים משלמים כסף כמו חיבור לספקיות אינטרנט, מערכות הפעלה כאלו ואחרות, חבילת תוכנות משרדית מסוג זה או אחר, ואפילו מנוי על עיתון ערב כלכלי, בהן אין אף פעם תקלות. אף פעם. כי זה לא חינמי, נו!!

גם סוף הניתוח של פרג מטריד. מה זו התבוסתנות הזו: "נותר רק לדווח על כך"? וודאי יש לנו, המשתמשים, השפעה גדולה יותר על גוגל!

קחו לדוגמה את הידיעה הזו שמספרת על כך שגוגל נחקרת בחשש לזיהום הסביבה וזאת בגין דליפה מזהמת של נוזל קירור מחוות השרתים שלה. לא חולפות שעות בודדות לאחר שנודע שגוגל מזהמת את הסביבה וקמה קול צעקה. גוגל, חברה הומאנית שכמוה, מיהרה להגיב: היא שכרה 200 עזים כדי שאלו יאכלו את העשבים שגדלים ליד מטה החברה בקליפורניה.

לדעתי? עם קצת לחץ? גוגל תשכור עוד 200 עזים והם יטפלו גם בהשבתות של ג'ימייל. אולי הן אפילו יוציאו אותו מבטא.