שלא באשמתי נקלעתי למוקד של אחת מקופות החולים בערב החג. הרופא, ששנא אישית כל אחד שהפריע לו לתקוע את הפולקע בעשבי תיבול, הקליד בעצבים את המרשם, והגיש לי אותו. "יש פה בית מרקחת?", שאלתי. "בטח", הוא ענה, "אבל הוא סגור", והוסיף בעוינות, "זה חג עכשיו, את יודעת". התעניינתי בבתי מרקחת בסביבה. "את יכולה ללכת לבית מרקחת התורן, יש כזה בסביוני אמירים*, הם פתוחים עד מאוחר".
נכנסתי לאוטו ונסעתי, כשאני מנווטת בעדינות לכיוון היעד, שאותר כשהוא סגור כדבעי. קיללתי וניסיתי למצוא בוואפ הסלולרי שלי את רשימת בתי המרקחת התורנים. יש לכם מושג כמה נינט יש שם? אלוהים אדירים. רשימת בתי מרקחת לא נמצאה, שהרי מה סביר יותר שיהיה בקטגוריית "בריאות" – רשימת רוקחים תורנים או ערוץ "ירוק" של nrg?
בסופו של דבר נמצא בית מרקחת פועל. ההתרגשות היתה רבה.
תמר: סוף סוף בית מרקחת פתוח.
רוקח: איפה חיפשת?
תמר: בסביוני אמירים.
רוקח (משתומם): למה דווקא שם? אנחנו בית המרקחת התורן.
תמר: במוקד הפנו אותי לשם, הם אמרו שהם פתוחים.
רוקח: יכול להיות, לא יודע.
תמר: אבל הם היו סגורים.
רוקח (מתמוגג): ברור, אנחנו בית המרקחת התורן.
תמר: לא מבינה למה שלחו אותי לסביוני אמירים.
רוקח: יכול להיות שהם פתוחים, אני לא יודע.
תמר (מתחרפנת): כרגע חזרתי משם, הם סגורים.
רוקח: בטח שהם סגורים, אנחנו בית המרקחת התורן.
*שמות כל האנשים והמקומות שונו, פרט ל"רוקח", זה מה שהיה כתוב לו על החלוק.
כתיבת תגובה