יצאתי מהבית. הייתי צריך לקנות חלה. קלה. לשבת.
הלכתי ברחוב והוא היה ריק. פתאום, בין החנויות, צץ לו איש. הוא נראה כמו איש רגיל. לא היה בו משהו מיוחד חוץ מזה שהיד שלו נמסה.
הוא אמר לי "שמע חבוב, יש לך אולי במקרה קצת קרח?".
"למה?", שאלתי אותו "למה?".
"כי היד שלי נמסה מהחום", הוא ענה והמשיך להסתכל על היד שלו שהפכה לסוג של רוטב מטפטף. "הלכתי ברחוב ופתאום שמתי לב שהמכנסיים שלי נרטבים. הוצאתי את היד החוצה מהכיס והבנתי שאני מתחיל להינמס. מהחום, אתה מבין".
הוא עוד לא גמר את המשפט כששמתי לב שגם הלחיים שלו מתחילות לטפטף ושהאוזניים שלו כבר כמעט נמסו לגמרי. רציתי להזהיר אותו ולהגיד לו "היי, האוזניים שלך!", אבל הוא כבר לא שמע. הוא רק הביט בי במבט שואל, לא מבין כיצד הפה שלי נפתח והאוזניים שלו לא שומעות.
הסתכלתי לצדדים. חיפשתי איזה 'גזלן' עם קרטיב קרח שאולי יעזור לאיש הנמס להקפיא את מה שנשאר ממנו לפני שהוא ייעלם לגמרי. אבל הרחוב היה ריק.
("האיש שנמס", סיפור קצר ליום שרב)
כתיבת תגובה