פעם הייתי בטוח שעיתונאי הספורט הם אלופי העולם בפרשנות של בדיעבד, ובמעברים חדים ובלתי רציונאליים בעליל מקיצוניות לקיצוניות. אחר כך התחלתי לקרוא את מוספי הכלכלה.
אבל אם לחזור רגע בכל זאת למוספי הספורט, אז היום (ראשון) הם כמובן חגגו את הישגיהן של שתי נבחרות ישראל, הבוגרת והצעירה, שהשיגו תוצאות תיקו חשובות ברוסיה ובצרפת. "בוא הרנסנס" התפייט בהארץ עורך מוסף הספורט, איתן בקרמן, בטור פרשנות ששובץ בסמוך לכותרת: "אנחנו דור מצוין".
כל אוהד יודע שככה זה בספורט, הכל נורא אמוציונאלי. כשהולך אז הכל נהדר, השחקנים תותחים, והמאמן גאון. כשלא הולך בא לך לתפוס את 11 הפישרים האלה שלובשים את החולצות שאתה אוהד (השחקנים הרי כל הזמן מתחלפים), ולמלוק להם את הראש אחד אחד.
בדרך כלל אני לא מצפה מעיתונות הספורט להתעלות בהרבה מעל הפרספקטיבה של אחרון האוהדים ביציע. כאילו זה נחמד לקרוא איזה טור פרשנות קצת יותר מעמיק (מבחינתי זה נכון האמת בעיקר לגבי כדורסל, עדיין לא הצלחתי להשתכנע שבכדורגל יש הרבה יותר מאשר "השפיץ של הנעל") אבל אחרי הכל זה בידור. לתוצאות לא באמת אמורה להיות השפעה משמעותית על איכות חיינו, לא עוסקים כאן בחיי אדם (אלא אם כן אנחנו מדברים על ברזיל, ואני ראיתי אתמול את שתי הנבחרות שלנו – אנחנו לא מדברים על ברזיל), אז שייהנו, למה לא.
אבל בקרמן הוא זה שהתחיל עם הפרספקטיבה כשלרגל ההישגים של אתמול הוא מכתיר את הדור החדש של הכדורגל הישראלי כ"דור הזהב". הדור של "שחקני שנות התשעים" היה לטענתו "דור המדבר". לפני משחקים חשובים הם ברחו לסרט קולנוע או הזמינו זונות, אבל היום הוא בטוח – לא ממש ברור על סמך מה – אין שום סיכוי שזה יקרה.
"דור הזהב, בניגוד לקודמו, גדל והתחרה כשווה באירופה במסגרת המועדונים והנבחרות הצעירות", עובר בקרמן לשלב חוסר הבקיאות בעובדות. זה לטענתו מסביר את אחד היתרונות של הדור הזה על פני הדור הקודם. אבל מה לעשות שהעובדות מראות שגם הדור של ברקוביץ' ונמני עוד הספיק להתמודד במסגרות צעירות מול נבחרות אירופיות. גם המועדונים הישראלים מתמודדים באירופה מאז תחילת שנות ה-90', כשבני "דור המדבר" היו בערך בני 20.
"וכשהמאמן שלך מסיים בתיקו חוץ עם הידניק, אתה תגיע רחוק", מסיים בקרמן את טורו. ימים יגידו כמה רחוק תגיע הנבחרת תחת הדרכתו של קשטן. בינתיים כדאי לרדת לרגע אל קרקע המציאות ולהיזכר בעובדות. "דור המדבר" עליו מלגלג בקרמן הצליח לסיים שני בבית, ולהגיע למשחקי ההצלבה. הנבחרת של גרנט, שגם היא זכתה ללא מעט ביקורת עם סיום הקמפיין, לא עלתה למשחקי ההצלבה רק בגלל הפרש שערים. הנבחרת של קשטן השיגה בינתיים תיקו בחוץ מול רוסיה (ושני ניצחונות על יריבות נחותות). הישג נאה, אבל כזה שדי מזכיר את הישגיו של גרנט (גניבת תיקו באמצעות גול מההזדמנות היחידה במשחק), ובעיקר כזה שכרגע ממש לא מבטיח כלום.
רק בעוד חודשים ארוכים נוכל לקבל איזושהי פרספקטיבה לגבי סיכוייה של הנבחרת בקמפיין הנוכחי. כבר במשחק הבא הכל יכול להתהפך. אבל מה שלא יהיה אתם יכולים להיות בטוחים, שלכשתתבהר התמונה יסתדרו להם פרשני הספורט בטוריהם, ויסבירו למה ההצלחה/הכישלון היו ידועים מראש, יסמנו בנחרצות את האחראיים, ויפריחו תחזיות עתידיות שאיש לא יטרח לבדוק. כי ככה עובד העסק כבר שנים. מדור לדור.
כתיבת תגובה