הבטחתם דרור

"הבטיחו יונה", כך נקרא ספרון חדש מאת אורי אורבך וחגי סגל, שמתחקה אחר נבואותיהם המופרכות של מיטב הפובליציסטיים ובכירי הפרשנים בתקשורת הישראלית. הספר מתמקד בשני אירועים מרכזיים, הנסיגה מלבנון וההתנתקות, ולמרות שכותביו הם בעלי אג'נדה ימנית, וככל הנראה מונעים לא מעט ממקום של "אמרנו לכם", נראה לי שהוא בכל זאת חשוב ומעניין (לפחות מבחינת אנשים קטנוניים כמוני).

אני מספר את זה כי אם כדי "לתפוס" את אנשי התקשורת שמתעסקים בעניינים הגדולים כמו מדיניות וביטחון, צריך בכל זאת להשקיע קצת עבודה ולנבור בכמה ארכיונים, כדי "לתפוס" את כתבי ופרשני הספורט לא צריך לעשות כמעט כלום. ככה זה בדרך כלל כשמדובר באנשים ללא שום מודעות עצמית.

לא שלא היה צפוי שאחרי ההפסד לקרואטיה תגיע ביקורת על קשטן והשחקנים, אבל העוצמות שלה, והעדרן המוחלט של הפרופורציות, רק משחק אחד (אחד!) אחרי התיקו המהולל עם רוסיה, ממצב את עיתונות הספורט כתחום האינפנטילי ביותר בתקשורת הישראלית. לא יותר מחבורה של ילדים מגודלים שמתלהמים בהיסטריה בכל פעם בה הם לא מקבלים מה שנדמה להם שמגיע להם.

"קח את החמסה, תחזיר את המפתחות" זעקה הכותרת הראשית של ספורט הארץ, ובגלל שמדובר בעיתון לאנשים חושבים, שעוסק בספורט מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, גם מיהרו שם לקבוע ש"קשטן מוצא את עצמו כתף אל כתף עם דן חלוץ הרמטכ"ל" (והאמת שהם עוד עשו הנחה למאמן הלאומי, כי חלוץ אולי הפסיד ללבנון אבל שם היה מדובר במשחק חוץ).

איתן בקרמן, שידע להתנבא, כאמור רק לפני משחק אחד, בטור שאליו התייחסתי כאן, ש"כשהמאמן שלך מסיים בתיקו חוץ עם הידינק אתה תגיע רחוק", כתב בעקבות המשחק על המאמן "דרור פחדן", בטור בו הקפיד להחליף בעקביות את השם קשטן במילה פחדן (במלעיל מן הסתם, הו השנינות). נראה כי אם במשחק הבא תצליח ישראל להוציא תוצאה טובה מול אנגליה, לא תהיה לו שום בעיה לחזור ולהלל את קשטן כאילו לא היו הדברים מעולם. מי יודע אולי הוא אפילו ינפנף בנבואה ההיא שלו אחרי המשחק מול רוסיה.

"ישראל היא מדינה שמקדשת את מבחן התוצאה", מיטיב אלון עידן לתאר את התהליך, שבכדורגל – ספורט בו מבחן התוצאה מושפע רבות מאלמנטים מקריים לחלוטין – הוא גרוטסקי במיוחד. "…ברגע שהתוצאה נחשפת, מיד צצים עשרות פרשנים, אנליסטים, יועצים, מומחים, מקורבים, בכירים, יודעי דבר ומנתחים את התוצאה. אם נרשם הפסד, הניתוח כולל אלמנטים טרגיים, היסטריים. אם נרשם ניצחון, הניתוח כולל אלמנטים הרואיים, אפיים… ניתוח תוצאה על פי תוצאה מכונה בפילוסופיה 'הנחת המבוקש'. בכדורגל קוראים לזה פרשנות". כל מילה נוספת מיותרת.

***

ואפרופו נבואות, יצא לי לראות היום את סופה של התוכנית "אורי גלר מחפש את היורש" בערוץ 2. כמו בכל ריאליטי כזה, בסיום התכנית המתח מגיע לשיאו כשנותרים רק שני מועמדים שאחד מהם ילך הביתה. אבל אם בתכניות אחרות אחרי הרגע הדרמטי אפשר להתווכח על הבחירה, או אפילו לכעוס, כאן הדברים הרבה יותר פשוטים: כל מתמודד שההדחה באה לו בהפתעה והוא לא חזה אותה מראש, אכן היה צריך לעוף.

18 מחשבות על “הבטחתם דרור

  1. אם כבר אורי מחפש יורש – אני חושב שמי שהכי הפריע לי בגישה שלו זה הבחור האחרון. ההופעה שלו הייתה חביבה אבל בחיאת – כמה פעמים אפשר לשלוף את אמא בתור גלגל הצלה?

  2. תחום אינפנטילי לגמרי, אבל עדיין קרש הקפיצה האולטימטיבי לתפקידי עריכה בכירים במערכות העיתונים, במיוחד בשוקן.

  3. אני חייב להודות שעד השנה לא שמעתי על אלון עידן הזה בכלל, אבל השנה נתקלתי בכמה דברים יפים שהוא כתב והתחלתי לעקוב אחריו.

    מסקנה זמנית: הוא ממש ממש טוב.

    …וזה בלי קשר לטור הספציפי שלו, שכתוב כרגיל טוב וחכם, אבל אני לא ממש מסכים איתו. אולי הוא צודק באופן כללי באשר למבחן התוצאה, אבל נדמה לי שהפעם הזעם והעליהום על קשטן היה דווקא בגלל הדרך. רבים, ואני ביניהם, הרגישו כאילו נבחרת ישראל חזרה לימי גרונדמן ושניאור (אח, בראנקייה, בראנקייה…).

  4. 1. "הבטיחו יונה" – זה באמת משעשע לראות את אבירי השמאל מתבזים בראית הנולד, אבל זה הרבה יותר עצוב לראות את צה"ל מנצח שוב ושוב, מדביר את הטרור "לעולמי עד" וחוזר חלילה. חגי סגל הוא בוגר המחתרת היהודית, ישב על פציעה קשה של שלושה אנשים – כולל חבלן צה"ל שהתעוור – שנתיים בכלא. עונש הולם, לא? הוא ממש דמות מוסרית להטיף לנו על הבטחות שלא קוימו. במדינה נורמלית, אף אחד לא היה נותן במה לטרוריסט כמוהו.

    2. עתונות הספורט היא מדיום נמוך מצח, ובמיוחד בכל הקשור לכדורגל (כשאומרים על כדורגלן שיש לו משחק ראש טוב, הכוונה היא שהוא נוגח איתו ולא חלילה חושב…). אבל קשטן זכה ביושר בביקורת: הקטנוניות, העאלק פטריוטיות, החשבונאות (מי אמר דווידוביץ'? קטן?) ומעל לכל ההרכב האומלל שעלה למגרש.
    כשמפסידים 1-0, זה אולי בגלל גול מקרי. ארבעה שערים מבהירים שההגנה לא ידעה שהיא כזו, וצפיה במשחק אוששה את התחושה. תומר בן יוסף? אפק? למה מה?

  5. עברה איזה רבע שעה ועדיין ג'וני לא מתוגמל על הכתיבה שלו כאן. אני תוהה אם שביתת רעב מול משרדי הגלוב תעזור (לא אני, אני אוהבת לאכול. יש לי חברה, פקצה מישרא, שאמרה שלא איכפת לה לצום קצת).

  6. אחד העם, ההערה שלך על סגל מזכירה לי את הדיון שהוא ניהל על הספר עם רזי ברקאי בגל"צ. כשלברקאי נגמרו כל הטיעונים העניניים (מה עם הטעויות שלכם לגבי השלום עם מצרים? איפה אתם הייתם ב-48? וכו') הוא עבר ל"חטאי ילבינו כשלג לעומת חטאיך", כשהוא מרמז לעברו של סגל במחתרת היהודית. זה מן הסתם נכון, אבל לא מאוד רלוונטי.

    לגבי קשטן, הרושם שלי הוא שהתקשורת מיהרה לסגור איתו חשבון בכאלה עוצמות בעיקר בגלל שהוא היה לא נחמד אל הכתבים (הוא באמת לא יודע איך להתנהל מול תקשורת). אם הכל היה בדיוק אותו דבר, חוץ מההתנהלות הבעייתית הזאת, הביקורות היו אחרות. האבסורד הוא כמובן שכשגרנט היה המאמן הלאומי, הוא הירבה לספוג ביקורות על כך שהוא כל הזמן מתעסק רק בתקשורת.

    אביבה, אני מעריך את הכוונות הטובות, אבל את עושה בושות. מה קרה הילד לא בכה כבר רבע שעה שלמה, ואת לא יודעת איך לנצל את ים הזמן הפנוי שנפל עלייך?

  7. ירון טן ברינק כתב יפה על הנבחרת ביום שאחרי המשחק. הניתוח שלו היה שתקשורת הספורט צריכה לבוא בטענות רק אל עצמה, על הניפוח הבלתי-סביר של הציפיות מהנבחרת. קרואטיה זה מעצמת כדורגל. תפסנו אותם ביום רע והם עשו מאיתנו צחוק.
    קשטן אשם, השחקנים אשמים, אבל יותר מכל אשמים עיתונאי הספורט הטיפשים שאמרו ש"חייבים לנצח" בלי קשר למציאות. וזה שהוא לא מפנק את הכתבים בסקופים בטח לא עוזר לו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: