בזמן הצגת השחקנים של מכבי-עלית-תל-אביב, תמיד יש את הקטע המביך שבו קוראים לרגב פנאן. הקהל לא יודע איך לאכול אותו, הכרוז לא יודע איך לאכול אותו, נראה שאפילו הוא לא יודע איך לאכול אותו. איך מרגיש איש צעיר, הבן של מנהל הקבוצה, שהפעם היחידה שהוא רואה פרקט (במשחקים) היא כאשר מציגים את השחקנים?
תמיד היו במכבי נערי פוסטר אבל לפחות בחלק מהזמן נערי הפוסטר היו עם פוטנציאל והמאמנים ייבשו אותם על הספסל כי מה לעשות, יש שם שחקנים שמשלמים להם מיליון דולר לעונה. אבל במקרה של פנאן נראה שאפילו את זה אין. האם זו דרך להעביר את שנות ה-20 של חייך?
תגידו – מה רע? משחק כדורסל עם שחקנים מצוינים ועוד מקבל על זה כסף. זה נכון, אין להכחיש ועדיין, אין לבנאדם אגו? אין לו שאיפות? אין לו מאוויים? הוא לא רוצה להיות הכי טוב, לא רוצה להוכיח את עצמו?
להיות רגב פנאן. המממ, לא יודע.
ללא קשר, לראות השנה את מכבי זו חוויה בלתי נעימה. גם כשהם מנצחים.
כתיבת תגובה