בכל מקום אפשר למצוא אותם – אלה שילמדו אתכם להיות חזקים ומוכשרים, להרוויח המון כסף ולקבל קידום בעבודה, להצליח בזוגיות ולהיות אסרטיביים וסוחפים; המאמנים האישיים. בכמה שיחות, מקסימום איזו סדנת אימון קצרה או סדרת מפגשים מלווה בחיזוקים ובתמיכה – הם יכולים לעשות הכל – להוביל, לכוון, לנווט ולהפוך את כולנו לטובים, מוצלחים ומאושרים. פעם קראו לזה "טיפול", היום קוראים לזה "קואוצ'ינג".
מכיוון שאני סולדת מכל הוקוס פוקוס יומרני, אני נרתעת גם מהקונספט שעומד מאחורי המאמנים האישיים, ומהערימה ההולכת ותופחת של מפגשי קואוצ'ינג, שהם חלק מסדנת קואוצ'ינג, שיכולה להוביל לקורס קואוצ'ינג, שילמד גם אתכם לעסוק בקואוצ'ינג, ולהעביר סדנאות קואוצ'ינג וכן הלאה. הכל בשם ההעצמה האישית והמקודשת, והאמונה שכל אחד, אם רק ינתנו לו הכלים, יכול להיות כל מה שירצה, להשיג כל דבר ולהיות מאושר רק אם יתחבר לאני הפנימי שלו וישלם 1,500 שקל לסדנה הנפלאה של הקואוצ'ר העולה.
אני לא שוללת את האפשרות שמפגשים מסוג כזה או אחר עם מטפל בשיטת "אתה יכול לעשות הכל אם רק תאמין, כן, גם להיות עשיר, חכם ויפה" יובילו להצלחה מסוימת, ולו בשל השאיפה של חלק מהאנשים להשתכנע, אבל כשאני נתקלת בטקסטים רדודים שמכילים כמות עצומה כל כך של סיסמאות ניו אייג' נבובות, אני לא מצליחה להתאפק.
"אבטלה, מיתון, בן בצבא, קידום בעבודה שמתעכב, חיכוכים עם בן הזוג. הסיבות להרגיש מדוכדכת עלולות שלא להיגמר לעולם. מה עושים? משנים את הגישה. כן, כן, מה שיבדיל בין יום טוב ליום רע הוא לא יותר מאשר הגישה שלך! […] ראי בשינוי דווקא את ההזדמנות שלך. כל שינוי טומן בחובו איומים והזדמנויות כאחת. קדמי בברכה את השינוי, ונסי לראות בו הזדמנות לקדם ולממש את הצרכים והרצונות שלך […] צרי 'אני חדש'. אין הכוונה שתיפרדי בידידות מ'האני' שלך. כדי להתקדם, להתמודד עם שינויים, לבחון זוויות ראייה חדשות, לחוות מצבים חדשים – המציאי את עצמך מחדש. כי אם תעשי תמיד את מה שכבר עשית, תגיעי תמיד רק לאן שכבר הגעת […] אל תהססי לחלום. קחי פסק זמן משגרת היומיום, שרייני זמן איכות לחלומות, וכפי שאמר וולט דיסני: "אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה".
אין כמו ציטוטים של דיסני, כדי לגרום לי להמציא את עצמי מחדש, וזאת עוד לפני שציטטתי את החלקים שקשורים בחשיבותו של החיוך ולמה חשוב להקפיד על שימוש במילים "חיוביות המשדרות פתיחות, חיבה, אהבה, חמימות וקרבה".
הקואוצ'ינג מרגיז אותי מפני שהגישה שעומדת מאחוריו גורסת כי אנחנו המרכז והכל תלוי רק בנו. היא מרגיזה מכיוון שאנחנו לא המרכז, אנחנו משפיעים ומושפעים. אנחנו יכולים לחייך מול אסונות ככל שנרצה, והם עדיין יתרחשו. אנחנו יכולים להאמין בעצמנו ולשפשף עיניים בתמהון כשאחרים יבחרו שלא להאמין בנו. אנחנו יכולים להתעלם מהמציאות, לחבק את האני הפנימי-החדש שלנו, ולעשות קואוצ'ינג ופילינג רגשי-נפשי-אישי ככל שנרצה. זה לא יהפוך אותנו למוצלחים יותר, חכמים יותר או מאושרים יותר. הקואוצ'ינג הוא עוד טיפול שניתן בידי מטפלים (יופמיזם ל"לא טרחו ללמוד פסיכולוגיה") שנועד לחזק את המאמינים בכוחו של הניו-אייג'. אחרי הכל, לחבק את האני הפנימי זה כמו לחבק עצים, רק קצת פחות דוקר.
הקואוצ'ינג, כגישה שרואה באדם ובישבנו את מרכז היקום, הוא בסך-הכל מקרה פרטי של ההומניזם. אבל אני חושב שמה שמרגיז בו היא לא ההתמקדות בעצמך אלא השרלטנות שמאפיינת את רוב האנשים שעוסקים במקצוע הזה, והעובדה שהם פונים לקהלים אינפנטיליים שאפשר לעשות מהם ג'ובות בעזרת אמירות מהסוג שהפסיקו להשפיע על חלק מאתנו (לא כולל נערי רפול) כשסיימנו את גיל ההתבגרות.
האמת הפשוטה היא שטיפול ה"אתה טוב, אתה טוב" הוא משהו שצריך לקבל מחברים, בני זוג ואמהות, ולהרבה אנשים אין כאלה או שהם נתקעו עם חרא של חברים, אמא פולניה ובן/בת זוג תואם/תואמת. אני, למשל, חסין קואוצ'ינג כי אמא שלי התחילה להגיד לי שאני הכי נפלא בעולם כבר כשהייתי ברחם. אבל זה אני.
יש יתרון אחד בקואוצ'ינג שנראה לי שעליו עומד למעשה כל המקצוע הזה, והוא הסמכותיות. כי כשיש מישהו שבא לצעוק עליך בכל פעם שאתה זז מהתוכנית, אתה תדבוק בה טוב יותר. אני לעולם לא הייתי מצליח בעצמי לחיות לפי סדר היום שהיה לי בצבא, לא משנה מה היה תלוי בזה, לולא היה מישהו סמכותי שדאג שאני אעשה את זה.
לרובנו יש אחלה תוכנית לחיים, אבל משהו מתפקשש בביצוע. כל הקראפ והמֶרְד הניו אייג'י מסביב נועדו פשוט לשיווק, כי "איש קרח שצועק עליך שלוש פעמים ביום" לא נשמע מאוד טוב.
הבעיה עם קואוצ'ינג כמו עם הרבה מקצועות "רכים" מהסוג הזה היא כניסת השרלטנים שמביאים איתם הצהרות שרלטניות בדבר שינוי אינסופי באיכות חייך, ביכולותיך ובהגשמת משאלותיך – אם רק תשכור את שירותיהם.
עוף טופיק – התלוננו שני אנשים שהם לא יכולים להגיב. אם זה קורה לעוד מישו – אנא שלחו לי מייל. בינתיים אני לא יודע מה הבעיה! (ולא, זה לא קשור למודעות).
השאלה היא מי עוסק בקואוצ'ינג.
ואם הוא כזה מוכשר למה הוא לא מנכ"ל מיקרוסופט?
אה, עוד דבר.
הפרסומות של גוגל די מציקות איפה שהן עכשיו. לדעתי הן צריכות להיות נמוך יותר, איפה שיהיה אפשר להתעלם מהן יותר בקלות. ככה לא תהיה סכנה שנלחץ עליהן.
יובל, אם אתה לא יודע מה הבעיה, הקואוצ'ינג יעזור לך לגלות ולפתור אותה, שתדע.
כבר שלושה אנשים מתלוננים.
למישהו יש מושג מה זה יכול להיות?
התגובה שהם מקבלים זה שהם רק שלחו תגובה ושהם צריכים להמתין 15 שניות.
העניין הוא שהם לא שלחו תגובה קודם ולכן הם לא צריכים להמתין.
ניסיתי להסיר את כל המודעות אבל זה לא קשור.
האם למישהו יש הצעה?
(נלך על קואוצ'ינג כמוצא אחרון).
מניסויים שונים עולה שהבעיה היא בפוסט הזה – או לחילופין – הבעיה היא בפוסט הראשון בגלוב. כלומר יש בעיה להגיב לפוסט שמוגדר ראשון.
בשאר הפוסטים אין בעיה להגיב.
מטאפיזיקה לגמרי.
שוב, אשמח לקבל הצעות או רעיונות.
מצד שני, אנחנו מצליחים להגיב, אז איך אי אפשר להגיב?
זה בדיוק החלק שמרגיז.
שזה רק אצל *חלק* מהאנשים ואני לא מבין מה בדיוק הבעיה.
קצת אירוני שהפרסומות לפוסט הזה הם של כל מיני קואצינג למיניהם שאתה יוצא
נגדם…
קצת אירוני שאתה מגיב לפוסט בלי לקרוא מי כתב אותו
………..
האם אני יכול להגיב?!
אוקיי, קודם הייתה בעייה עם האייפי שלי כנראה. בטח יובל דאג לזה.
הפוסט הזה זה פוסט גלובי ראוי למחשבה. ואני באמת אחשוב עליו. חושב. עדיין חושב.
פן וטלר כבר קרעו את העיסוק המגוחך הזה לגזרים. יש כאן קבוצה של אנשים שלא מצליחים לקחת אחריות על החיים של עצמם, ופשוט נותנים למישהו אחר להחליט. כמה קל ופסיבי.
אני לא ממש מאמין בקואוצ'ינג, כל בן אדם שמבטיח לסדר לך את החיים ע"י כך שהוא צועק עליך, בעצם מסדר לעצמו את החיים וזה עולה לו רק במיתרי הקול.
וליובל, אם אתה לא רואה את ההודעה הזאת זה כנראה בגלל שלא הצלחתי להגיב. אם אתה כן רואה, תתעלם.
מישהו מכיר אולי מאמן לטאלנטים? לאחרונה מוניתי להיות טאלנט, ואין לי מושג מה עושים.
מוסיף, לול גדול.
גם אני רוצה להיות טאלנט!
ברור שאנחנו המרכז. קל מאוד להוכיח את זה. למשל:
"אנחנו יכולים לחייך מול אסונות ככל שנרצה, והם עדיין יתרחשו." – הגדירי נא מהו "אסון" בשבילך בצורה שלא תעמיד אותך במכרז.
העניין הוא שכן, המציאות שאנחנו חווים היא אכן תוצאה של אופן ההסתכלות שלנו. אולי זה נשמע מופרך כי אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את ההפרדה בין סובייקט לאובייקט, אבל אי אפשר להבין את זה אחרת.
קואצ'ינג טוב הוא כזה שלא מתרכז בדיבורים, אלא מביא לשינוי חשיבתי על ידי שינוי התנהגותי. במילים אחרות, עשייה ולא ברברת פסיכולוגית.
צורה שלא תעמיד אותי במכרז?
באיזה מכרז מדובר? אני מקווה שיש לי מחיר התחלתי נאה.
(ולשאלתך – מחלה סופנית, צונאמי, מוות במשפחה, סקאד שנוחת לך בסלון או תאונת דרכים, וזה רק על קצה הטוקבק)
דווקא אני הולכת למאמנת ודווקא אני מרוצה מאוד. היא לא אומרת לי כמה אני טובה, או מוכשרת או מחוננת ושום דבר שקשור לפגישות איתה לא הופך אותי למרכז העולם.* פשוט, כמו שניצן הסביר יפה, היא עומדת עם סטופר ושוט ולי לא נעים לדחות את כל מה שדחיתי 4 שנים. כל זמן שמדובר באיש מקצוע, שיודע מה הוא עושה ועוזר לפתור מצוקה אמיתית אני באמת לא מבינה איפה הבעיה.
* נכון, מדברים עלי. נו, גם כשאני אצל הדיאטנית/המורה לפילאטיס/הכירופרקטית מדברים עלי. גם הן שרלטניות ניו אייג'?
הגישה שעומדת מאחורי הקואוצ'ינג היא אכן שאנחנו המרכז של עולמנו. אי אפשר להתנתק מהעובדה שכל דבר שקורה מפולטר דרך התודעה שלנו. מאמן שטוען שהכל תלוי אך ורק בקליינט שלו, לעומת זאת, מבטל את הצורך בו עצמו, ואני בספק אם מישהו יהיה מוכן לקחת את הסיכון הזה.
הקואוצ'ינג בסך הכל עושה כמה מניפולציות בסיסיות על מאפיינים אנושיים לגמרי, בצורה שאולי תכניס קצת כסף לכיס של המאמן, אבל אולי בדרך גם תעזור למישהו אחר להתחיל לקחת אחריות על עצמו. מי שמאמין באמת ובתמים שהחיים זה משהו שקורה לאנשים אחרים, שלו אין שליטה בהם ושהוא לא יכול להיעזר באחרים כדי לרכוש את השליטה הזאת, כנראה שזה באמת לא יעזור לו. וגם אם הוא דביל שקונה כל מה שאומרים לו – אבל אז זה לא משנה אם הוא נופל קורבן לשרלטני קואוצ'ינג, ניו-אייג' מסוג אחר, דת או אידיאולוגיה פוליטית כלשהי.
אני הפסקתי ללמוד מוולט דיסני מאז שהוא הרג את אימא של במבי.