ב"נוער העובד" של גבעתיים בשנות ה-80' התפתחה מסורת (אני לא יודע איך זה היום) מעצבנת לאללה. בפורים היה מתקיים ה"פורימון": ראשית, תחרות הצגות, כשרונות, ושטויות בין הקבוצות השונות ולאחר מכן מסיבה של השכבה הבוגרת לתוך הלילה. המסיבה נגמרה מתישהו ב-5 בבוקר ואז, כולם היו עולים על אוטובוסים ונוסעים – לחרמון!
חשבו על זה; ערימה של תיכוניסטים, מחופשים כמיטב המסורת, שפוכים אחרי לילה של ריקודים ושתייה, עולים על אוטובוסים מטלטלים במשך 4 שעות עד לחרמון. קשה לחשוב על צירוף קטלני ומסויט מזה. רק פעם אחת התפתיתי לקומבינה הזו וכבר כשעברנו את צומת כפר שמריהו ידעתי שזו טעות מהסרטים.
מוקדם בבוקר, ימים אחדים לפני פורים, העמסנו את משפחת היו"ר על הגלובמוביל ונסענו לחרמון.
הנה כמה תובנות:
1. זה יותר קצר להגיע לחרמון מפרדס-חנה.
2. זה עדיין ארוך.
3. ברמת הגולן אין נפש חיה. לא, ברצינות! הכבישים ריקים שזה לא להאמין.
4. האוויר בחרמון – יובש בשילוב שמש עם שלג – עדיין עושה לי בחילה.
5. מי שמנסח את ההוראות שעל השלטים הוא גאון.
(ואני רציתי לרדת ברכבל כלפי מעלה. בעאסה)
כתיבת תגובה