בשבוע שעבר ראיין יאיר לפיד בתכניתו את השר שמעון פרס. על רקע האירועים האחרונים הציג אותו לפיד כ"נציג האחרון של דור הנפילים שכל-כך חסר פה" ודיבר על "געגוע לתקופה שפרס מייצג".
פרס, יאמר לזכותו, דווקא הקפיד רוב הזמן לנסות להכניס את הדברים לפרופורציה (מן הסתם, בתור נציג הממשלה הנוכחית, זה גם כלול במסגרת האינטרסים שלו) אבל כשלפיד שאל אותו אם לא בא לו "להכניס את אולמרט ופרץ לחדר ולהגיד להם 'רבותי, הבעיות ביניכם הן פחות חשובות ממדינת ישראל, תסתדרו'”, לא יכולתי שלא להיזכר ב”דור הנפילים” אליו כל-כך מתגעגע לפיד, וביחסים ששררו למשל בין שניים מנציגיו, שאחד מהם אפילו הטריח את עצמו לאולפן.
בביוגרפיה החדשה יחסית, והמוצלחת (אפילו בלי יחסית) של יצחק רבין, שבמקרה סיימתי לאחרונה (אל תדאגו, אני לא אגלה כאן איך זה נגמר) מתאר המחבר, יוסי גולדשטיין, את מערכת היחסים ששררה בין רבין לפרס, במהלך ממשלת רבין הראשונה (74'-77'). “המתחים בין פרס לרבין היו קשים והפכו בהמשך לבלתי נסבלים", כותב גולדשטיין. “…הוויכוחים ביניהם הפכו לחם חוקם, והיו תקופות שלא היה אפשרי דו שיח ביניהם".
אם מתאמצים אפשר למצוא לא מעט קווי דימיון בין התקופה ההיא לבין התקופה הנוכחית, כשחלק מההבדלים הם אפילו לרעתם של רבין ופרס. בניגוד לאולמרט ולפרץ, שבכל זאת עומדים בראש שתי מפלגות יריבות, רבין ופרס היו חברי אותה מפלגה. חוסר התקשורת שמפגינים בימים אלה אולמרט-פרץ אמנם מתרחש בתקופה דרמטית מבחינת צה"ל, לאחר חוסר ההצלחה במלחמה בלבנון, אבל ממשלת רבין-פרס פעלה בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור – המחדל הגדול ביותר של צה"ל אי פעם, שעלה באלפי הרוגים, ופגע באורח אנוש בתפקוד המשק והכלכלה.
בנוסף, בדומה לאולמרט גם רבין היה ראש ממשלה חדש, וגם לידיו נפלה ראשות הממשלה כסוג של הפתעה. (אם מאוד מתאמצים אפשר גם לטעון שכמו פרץ גם פרס היה חסר רקע צבאי משמעותי (פרץ לפחות היה קצין בצה"ל, פרס אפילו לא שירת בו), אבל פרס צמח במשרד הביטחון, וכבר כיהן בו גם כמנכ"ל, וגם כסגן שר).
גם לגבי נגע השחיתות מעניק הספר פרספקטיבה מעניינת. רבין, כפי שעולה מהביוגרפיה של גולדשטיין, היה במהותו איש עקרונות, אדם ישר וצנוע, שבניגוד למקובל היום לא ברח מנשיאה באחריות ציבורית לטוב ולרע. קל לקבל את האבחנות הללו של גולדשטיין גם לאור העובדה שהביוגרפיה שלו שופטת את רבין בביקורתיות רבה, ולא עושה לו הנחות.
אבל מעניין לגלות שגם רבין "מעד" לא אחת בתחומי המנהל התקין והשחיתות. לא מדובר רק בפרשת חשבון הדולרים המוכרת, (אותה נוטים לעיתים "להפיל" על רעייתו, לאה, למרות שרבין היה מודע היטב למעשיה), אלא גם במספר פרשות מוכרות פחות. כך למשל, בעת שכיהן כשגריר ישראל בוושינגטון הרוויח רבין כ-90 אלף דולר מהרצאות פרטיות שהעניק בארצות הברית (להגנתו הוא טען שלא היה מודע לחומרת המעשה, לאור העובדה שגם קודמיו בתפקיד, בהם אבא אבן, נהגו כך). גולדשטיין מציין גם כי בניגוד לחוקי התקשי"ר נהג רבין לשמור לעצמו את רוב המתנות שקיבל במסגרת תפקידיו הרשמיים.
כמו היום, גם אז, בתקופת כהונתו הראשונה של רבין, התקשורת סערה ודעת הקהל הזדעזעה כתוצאה משורה של מעשי שחיתות ואי סדרים שלטוניים שנחשפו בזה אחר זה. בנקים, להם הייתה המדינה ערבה או אחראית חלקית לניהולם, התמוטטו. בכירים בשירות המדינה ובמוסדות שנוהלו על ידי מפלגת השלטון הואשמו והורשעו בגניבה, בזיוף, בקבלת שוחד ועוד (המפורסם בהם היה שר השיכון, אברהם עופר, שהתאבד כשהבין שהוא עומד להיעצר עד תום ההליכים נגדו).
אז מה זה מלמד ששחיתות (ויחסים אישיים רעועים בין בכירים בהנהגה) היו תמיד ולכן לא צריך להתרגש מהם? ממש לא, אבל כן אפשר ללמוד מההשוואה הזאת על כך שבמידה רבה לא המעשים השתנו אלא הנורמות הציבוריות (ראו למשל "פרשת המתנות" הזכורה היטב של ביבי) וטוב שכך, שהתקשורת תמיד תנסה להעצים את האירועים עליהם היא מדווחת מכיוון שכך היא בנויה, ושגעגועים או כמיהה לעבר שבו הכל התנהל אחרת, הם הרבה פעמים לא יותר מסתם נוסטלגיה דביקה.
כתיבת תגובה