רוח חַפֵף

אז איך הפך סרט תעודה עליו כתב כבר בשבוע שעבר מבקר הטלוויזיה של הארץ, אהוד אשרי, ש"מדובר במוצר טלוויזיוני ארכאי, שמתאים לסתום חור לילי בשידורי יום העצמאות", שקשה להחליט אם הוא "מזכיר יותר סרט של מחלקת היסטוריה בצה"ל… או סרט הווי פנימי שנועד להקרנה בערבי יחידה של ותיקי הסיירת", לאירוע משמעותי, שלא לומר משבר, ביחסי ישראל-מצרים?

אולי גם בגלל שכבר מזמן אף אחד לא ממש טורח לצפות בערוץ 1. במהלך השבוע בעת שעסקו ב"לונדון וקירשנבאום" בפרשה, התקומם ירון לונדון (ובצדק) לנוכח התבטאויותיהם החריפות של פוליטיקאים ופרשנים בתקשורת המצרית, ותהה בתאטרליות אופיינית האם יש שם מישהו שגם ממש טרח לצפות בסרט, ולבדוק מה נאמר בו?

אבל אם האינטרס של אותם מצרים שרכבו על גבי הפרשה הוא ברור, ולא ממש מפתיע להיווכח שהם לא עוסקים בנושא מתוך סקרנות אינטלקטואלית ולא ממש מתעניינים באמת ההיסטורית, מה שקרה לכלי התקשורת הישראליים שכיסו את הפרשה הוא תמוה בהרבה. לא שכאן אנחנו תמיד כל-כך חזקים בעובדות או בהיסטוריה, אבל כשהתקשורת הישראלית כולה מאמצת נראטיב מצרי שקרי (לפחות בכל מה שנוגע למה שעולה מהסרט הספציפי) לא נותר אלא להסיק שמדובר ברף חדש של עצלנות עיתונאית.

ה"גילוי" שייך להודעה הרשמית שפרסמו מנכ"ל רשות השידור, מוטי שקלאר, ויוצר הסרט המדובר, רן אדליסט. השניים ביקרו את הפרסומים בשלושת העיתונים היומיים, ש"ישרו קו" עם העיתונות המצרית ודיווחו לקוראיהם שבסרט, “רוח שקד", נטען כי חיילי הסיירת הרגו 250 שבויים מצריים בשלהי מלחמת ששת הימים.

מתברר שבסרט כלל לא מדובר על חיילים שבויים. הדילמה הערכית אותה מעלים בו לוחמי היחידה נוגעת לשאלת הריגתם של כ-250 לוחמי קומנדו מצריים, שככל הנראה כבר לא סיכנו כלל את הכוחות, ועסקו בעיקר בבריחה. ובכל זאת, בכל אתרי החדשות באינטרנט (וכפי שעולה מההודעה של ערוץ 1 גם בשלושת העיתונים), הוצגה כעובדה הטענה שבסרט של הערוץ הראשון נאמר כי לוחמי היחידה הרגו שבויים.

"המתיחות בין ישראל למצרים עולה…” נכתב בכותרת המשנה של ידיעה שעסקה בנושא ב-Ynet “…הסיבה: הסרט ששודר בשבוע שעבר בערוץ הראשון ובו נטען כי סיירת שקד… הרגה 250 שבויים מצרים לא חמושים בסיני בתום מלחמת ששת הימים". בגוף הידיעה הספציפית הזאת כבר כן הוספה המילה "כביכול" במקום הנכון, אך בידיעה אחרת באתר שעסקה בנושא, שוב חוזרת קביעת העובדה שכך נאמר בסרט.

גם במבזק הזה, באתר Nrg נכתב כי "מצרים… הביעה את מחאתה בעקבות שידור סרטו של העיתונאי רן אדליסט… ממנו עולה כי לוחמי סיירת 'שקד' הרגו 250 שבויי מלחמה מצרים". וב"הארץ" מופיעה במספר ידיעות הגרסה הבאה: "מסרט תעודה ששודר לפני כשבועיים בערוץ 1 עלה, שהחיילים המצרים הוצאו להורג במלחמה על ידי סיירת שקד” (חבל שלא טרחו להתייעץ שם עם מבקר הטלוויזיה של העיתון, ככל הנראה אחד האנשים הבודדים במדינה שממש צפה בסרט).

אפילו בכלי התקשורת הפטריוטים, הצופה וערוץ 7, לא העלו בדעתם את האפשרות שהטענה כי לוחמי שקד הרגו שבויי מלחמה מצריים כלל לא הועלתה בסרט.

אז איך אפשר להסביר את ההתמסרות המוחלטת הזאת לטענה שקרית שכל מה שדרוש כדי להפריך אותה הוא לצפות בסרט שנמצא בידי הטלוויזיה הישראלית? עצלנות כבר אמרנו, וערוץ 1 גם כבר אמרנו, אבל כנראה שחלק גדול מהתשובה נעוץ בעובדה שלמעשה מדובר בטענה שלא ממש מפילה מישהו בישראל מהכיסא. אז בסרט הספציפי הזה אין עדויות ששבויים מצריים הוצאו להורג? כנראה שיהיו כאלה בסרט הבא.

עדכון: וכמו כולם, גם מדור ביקורת התקשורת של "העיר" נפל, כשאבי שילון כתב על: "…סרטו של רן אדליסט, 'רוח שקד', שחשף הרג שבויים בידי חיילי צה"ל תחת פיקודו של פואד בן אליעזר".

8 מחשבות על “רוח חַפֵף

  1. אותי זה דווקא מאד הפתיע, ולא ממש האמנתי.
    להוציא להורג 250 איש, תחשוב לרגע. ועוד שבויים.
    כאילו שאם דבר כזה היה קורה זה לא היה עולה אח"כ בשיח לוחמים (כפי שמקרים אחרים נודעו), בודאי בהתחשב בקריירה הפוליטית של פואד, מישהו היה פותח את הפה. היה די ברור שזה מוגזם לגמרי.

    זה לא קשור לאמונה, כלי התקשורת כל כך צמאים לכותרות צבעוניות שהם "העדיפו", כרגיל, לא לחשוב.

  2. ההסבר פשוט: סיפור על חיסולם של 250 מצרים שבויים ומפורקים מנשקם הוא עסיסי בהרבה מאשר מירדף אחרי גדוד נסוג שחיילו חמושים עד לשיניהם. ואת העסיסיות הזו משדרג שמו של פואד, פוליטיקאי בכיר ומשפיע במקומותינו שללא מעט אנשים יש איתו חשבון ארוך.

    המדהים הוא שגם לאחר שאדליסט הסביר שלא דובים ולא שבויים, אך אחד לא טרח לצפות בסרט הזה. הסיפור טוב מכדי להיפטר ממנו בתואנה שהוא פשוט לא נכון. ואם כולם אומרים ששום דבר על זה לא נאמר בסרט עצמו, תמיד אפשר לצטט את כלי התקשורת המצריים ולהתייחס אליהם כאילו אמינותם היא עניין שאין לפקפק בו.

  3. אתם מפספסים את הנקודה. הסיפור על הזעם במצרים ועל המתיחות ביחסים בין שתי המדינות הוא לא המצאה של התקשורת הישראלית. אפשר להעביר את אותו סיפור בדיוק תוך כדי ציון העובדה שלמעשה בסרט כלל לא נאמר מה שהמצרים טוענים שנאמר בו.

    הנקודה היא שלאף אחד מהאנשים שעמד מאחורי הידיעות שפורסמו בתקשורת בישראל, לא היה מושג שהטענות האלה כלל לא נזכרות בסרט. איך זה שלאף אחד לא היה מושג? הרי אם אתה שומע על סרט שמעלה כל מיני טענות חמורות/מפתיעות טבעי שתרצה לברר פרטים לגביו: זה באמת נאמר בו? יש לזה ביסוס? אולי אפילו להרים איזה פולו-אפ.

    אבל למעשה סיפור על הרג שבויים מצריים הוא לא ממש מפתיע. אז מסתבר שבמקרה אלה דווקא לא היו החבר'ה מהסיירת של פואד שעשו את זה, אבל בעבר כבר פרצה סערה כזאת כשתא"ל אריה בידו הודה כי כוחות צה"ל בפיקודו רצחו שבויים מצריים כפותים במהלך מבצע קדש, גם יוסי שריד מתייחס לאירועים כאלה בקישור שמופיע בפוסט, ובכלל, מלחמות, כידוע, זה עסק מלוכלך. כמות גדולה של שבויים חיים שנופלת לידיים של כוח צבאי שמסתער קדימה זאת חתיכת בעיה שמחייבת להשאיר מאחור כוחות גדולים שלא יכולים להשתתף בהמשך המתקפה. לא נראה לי שזה מפתיע במיוחד אם מישהו מצא כל מיני דרכים כדי לחסוך את הטירחה.

  4. ג'וני, זה לא הולך ככה. בירו הודה שחיסל שבויים חסרי מגן. פואד מכחיש, ובינתיים אין כל הוכחה שהוא אינו אומר אמת. זה הבדל גדול ומשמעותי. ההתייחסות אל העסק הזה במונחים של "כולם אותו חרא" עושה עוול ללא מעט לוחמים. אז נכון, יש כאלה שחיסלו שבויים ואיש אינו מכחיש זאת, אבל יש כאלה שנמנעו מכך ואף גוננו בעצמם על שבויים שאוימו. עד היום, כמעט ששים שנה לאחר שפרצה המלחמה הראשונה בעידן מדינת ישראל, לא הראה שום מחקר שחיסול שבויים היה עניין שיטתי בצה"ל. ולקחת את מקרה בירו ולהשליך ממנו על כולם לא בדיוק מסתדר עם האמת ההיסטורית.

    להזכירך, היו גם לא מעט שבויים ישראליים שחוסלו. אני עצמי הבאתי, בתקופה העיתונאית שלי, סיפור על שבוי ישראלי שגופתו הוחזרה ארצה ולאחר מכן התברר כי המצרים ניתחו אותו, שלפו את מרבית חלקי הגוף, העבירו אותם השד יודע לאן ולאחר מכן מילאו את החלל בנסורת וסגרו את הגופה. נו, אתה רואה את ישראל עושה מזה משבר מדיני ברמה כזו?

  5. אורי, לא נראה לי שאתה מבין את מה שאני כותב. כמו שכתבתי גם בתגובה הקודמת אני לא חושב שסיירת שקד בפיקודו של בן אליעזר רצחה שבויים (ובטח שלא טענתי בשום מקום שזה עניין שיטתי בצה"ל, או הצדקתי את "המשבר המצרי").

    השאלה שאני שואל היא למה נניח עורכים שהידיעה הזאת הגיעה לידיהם לא עצרו רגע לחשוב: רגע, באמת יש סרט בערוץ 1 שטוען את זה? הם לא עשו את זה לא כי זה היה הורס להם את הסיפור, הידיעות הרי עוסקות בתגובות במצרים ובהשלכותיהן על היחסים עם ישראל, ואלה נשארות שרירות וקיימות בין אם נטען כך בסרט ובין אם לאו.

    להערכתי, חלק מהסיבה לכך שהם לא עשו את זה נעוצה בעובדה שזאת נראית כמו "שערוריה הגיונית". כבר היו סיפורים כאלה בעבר אז יכול להיות שערוץ 1 הביא עוד סיפור כזה.

    אני מניח שאם הייתה פורצת במצרים בדיוק אותה שערוריה בשל טענות שמסרט ששודר בערוץ 1 עולה שלוחמי סיירת שקד אנסו 250 נשים מצריות, אצל יותר כתבים או עורכים הייתה קופצת לראש המחשבה: וואלה, ערוץ 1 באמת שידר סרט כזה? זה מעניין, אולי כדאי לברר על זה עוד פרטים או אפילו ממש להשיג עותק מהסרט.

  6. ג'וני, כתגובה לסיפורים כמו הסיפור המצרי המציא סטיבן קולבר את המונח Truthiness שאומר שהאמת באה מהבטן ולא מהראש ושאם מראים לך עדויות שנוגדות את מה שהבטן אומרת לך, הן בטח שקריות.

    לדעתי הבעיה שיש פה היא לא עצלנות, אלא נהלים לא נכונים בעיתונות. לקבל ידיעה מעיתון של מדינה טוטאליטארית זה לא כמו לקבל ידיעה מרויטרס או א.פ, שאותן אין באמת צורך לבדוק (למרות שבמלחמת לבנון השניה למדנו שגם עליהם אי אפשר תמיד לסמוך בעיניים עצומות).

  7. ואוו, איזה גילוי מרעיש – גיליתם שהתקשורת הישראלית כותבת ומדווחת מה שמאכילים אותה גורמים אחרים?
    רוצה עוד דוגמא? תמונות של ילדים יהודים צועקים ש'בצלם' דואגת להפיץ לכל העולם, בעוד כמובן יש אפס תמונות של בקבוקי תבערה ויידויי אבנים על בסיס יום יומי על מכוניות יהודיות של פלשתינים? כנ"ל תמונות עצים עקורים חד צדדיות
    בעוד הפלשתינים גונבים רכוש, כלים ותוצרת חקלאית יהודית מכל הבא ליד בתוך ישראל ובישובי יהודה ושומרון.

    אז או שמדווחים על שני הצדדים, או בשבודקים לפני שמאמצים טענות חד צדדיות, או שממשיכים לקבל תקשורת עצלנית
    חד צדדית ושמשתעשעת בהשחרת תדמיתה של ישראל – ועוד לא אמרנו אף מילה על תחביבו של רן אדליסט לגרום
    נזקים למדינה בהעלאת פרשיות מלפני 40 שנה בהן מוצגת ישראל תמיד ככוח דורסני שהורג חפים מפשע ולא כמדינה
    קטנה שהותקפה בפעם המי יודע כמה על ידי כל שכונתיה ומעסיקה עצמה בדילמות מוסריות אפילו במהלך קרבות על חייה.

  8. עומר, יש סוג של בעיה גם באופן שבו מתנהלת התקשורת מול דיווחים מהעיתונות הערבית, ופעם כתבתי גם על זה פוסט, אבל שוב, אני לא חושב שזה בדיוק מה שקרה במקרה הזה.

    תפוזו, אני מציע שתקרא שוב את הפוסט, או שסתם תפסיק להגיב באופן פבלובי בכל פעם שנדמה לך שמישהו כתב משהו על התקשורת הסמולנית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: