חברת "גלוב טי ג'י ע' גרונית", המתמחה בסקרי דעת קהל, ערכה סקר לקראת חג הפסח. מתוך הסקר עולה ש-23.4% מגולשי הגלוב יקנו או יקבלו לפחות ספר אחד בארוחת הסדר. השאר יקבלו תוי שי, ואזה בלי פתק החלפה באריזה מאולתרת או קערת הגשה מהודרת. גם סטימצקי מודעת לכך כמובן, והיא מתכוונת להשקיע בקורא הישראלי, או, כפי שניסחו את העניין בנרג' – למכור תרבות.
באופן אישי, אינני מחבבת במיוחד את סטימצקי. מדובר ברשת שנמצאת בכל מקום בערך, נטולת גוון אישי, המקדשת את הפופולרי והנמכר. יש ספר שמכר טוב? בואו נעמיס את חלון הראווה בעשרים שלושים יחידות, כדי שהוא יימכר עוד יותר טוב! ואז נתקע עליו שלט קטן וסולידי, שמכריז כי זהו רב מכר, ואז עוד ועוד אנשים יקנו אותו, והוא ייכנס לרשימות רבי המכר, ועוד אנשים יבואו לקנות אותו. הגיוני, לא? זה גם מאוד הגיוני שיש בחנות רק ספרים חדשים ונמכרים. חנות זו חנות, ופריטים מהעונה שעברה לא צריכים לתפוס מקום יקר, כי השכירות גבוהה והמדפים דחוסים בשלושים יחידות של רם אורן.
בסטימצקי מוכרים תרבות סטייל גלגל"צ. כמובן שניתן לרכוש שם ספרי איכות, אבל אין להכחיש שמדובר ברשת בעלת מאפיינים של רשת, כזו שדוחפת לכיוון אחד – למכור לך את מה שכבר מכרו לאחרים. מקדונלדס של עם הספר. מיינסטרים עם סימניה.
אני נחרדת מהשטחת התרבות – רק מה שנמכר זמין, כל השאר ראוי לגריסה. מדף אחד לספרות מקור, שניים לספרי בישול ושלושה לקלטות לילדים. לדפדף? בעמידה ומהר, חפוז בכריכה קשה, שהמוכרת לא תראה. גם המחירים הם דבר שאי אפשר להתעלם ממנו – וכשספר עולה 90 שקלים, אתה מוצא את עצמך ליד ערימת רב המכר התורן, תוהה אולי שווה ללכת על בטוח. זו, עושה רושם, האג'נדה של סטימצקי. את הספרים שלי, ככל הנראה, אמשיך לרכוש במקומות נטולי פלייליסט.
כתיבת תגובה