שגיא חמץ כתב לפני כמה ימים:
חרדת כתיבה מהסוג שהיא (כרמל ויסמן) מתארת עברה לאחרונה גם על יובל דרור בעל הבלוג הפופולארי הגלוב, ולפתע מכל כיוון נשמעים הדי המה אנחנו עושים כאן בכלל. יש לדעתי קשר בין הצלחת הקפה והתבססות ז'אנר הבלוגים בקרב קהל רחב יותר לבין התחושה הלא נוחה אצל כמה מראשוני ומובילי התחום.
ולווט ניסתה להגן עליי וטענה שמדובר בלאות זמנית. האמת היא שהסיבה המרכזית לפוסט ההוא היתה קשורה לקפה.
"קפה דה-מרקר" נפתח בסערה. למרות שתחילה נדרשת לקבל הזמנה, תוך זמן קצר היה ברור שמי שרק רוצה להיות שם, ישיג הזמנה. כעת, הוא פתוח לכל. כמו צביקה בשור, אותו בשור שהתנבא כי הקפה עומד להיות להיט משהו בן-זונה ועכשיו בוכה שסגרו לו את החשבון, גם אני תקעתי בפרופיל שלי איור, גם לי שלח עורך הקפה, אדם שוב, אימייל נוזף. בניגוד לצביקה, משכתי בכתפיים, הורדתי את האיור והסתפקתי בתמונה האפורה והאנמית של הקפה; באמת מזיז לי.
מאז כמעט ולא חזרתי לשם ולמעט פוסט אחד (שניתן לקרוא בו את סימני המצוקה) לא התבטאתי לגבי הקפה. אחרים עשו את זה. אתמול ראיתי שגם דנה רוטשילד מ"העיר" כתבה על הקפה במיאוס מופגן תוך שהיא מכנה את התופעה בשם "גרפומניה-דפרסיה".
אתחיל בהערה קטנה. יש משהו בממשק שלהם שמוציא את החשק לחיות – ויותר נכון לקרוא. החוסר המוחלט בפרסונליזציה (כן, אפשר להחליף את הרקע ואת גודל הפונט. יופי) מייצר ערימה של בלוגים שנראים כאילו יצאו ממפעל יצור של בלטות אקרמן; יש אפורות ויש אדמדמות אבל בסוף, כולן בלטות של אקרמן.
אשתדל לא להיות פוץ (למרות שיש שיטענו שזה קשה לי, ואולי בצדק), אבל הקפה הזה הוא דבר מדכא שלא מהעולם הזה. כמות הברברת החלולה שמיוצרת בו היא בלתי נתפסת. מסתבר שכאשר אתה אוסף במקום אחד אנשי שיווק, סמנכ"לי מכירות, קופירייטרים, תקציבאים, עורכי דין, יח"צנים, עיתונאים ואנשים שרוצים לעבוד אצל נוחי דנקנר, אתה מקבל אוסף בלתי סביר של (מצטער-שאין-לי-מילה-אחרת) ברברת שברובה נחותה מבחינת העניין, הסגנון או התוכן ושמובילה לקקפוניה מחרישת אוזניים של אנשים שכותבים אותו הדבר, אומרים אותו הדבר, מתבטאים אותו הדבר ורוצים את אותו הדבר: כסף או לחילופין קשרים וכסף.
כולם נורא מגניבים, נורא צינים (אך אופנתיים) ונורא מודעים לשווי השוק שלהם. כולם משווים כמה כוכבים יש להם, כמה חברים יש להם וכמה החברים שלהם שווים יותר מאלו שנכנסו לקרוא את הבלוג שלהם והם עדיין לא חברים שלהם למרות שאם הם יבקשו יפה הם יהיו חברים שלהם כי הרי כולנו מנסים להראות עד כמה אנחנו מנהלי פיתוח עסקי שרמנטיים מ-8200 ומנהלות קריאטיב בחברת אינטראקטיב.
העובדה שהדה-מרקר דוחף את הטקסטים של הקפה גם לאתר הטוש, הופכת את משימת ההתחמקות מהם לקשה במיוחד. אחרי כמה ימים של קריאה, התחלתי לשאול את עצמי האם גם אני שייך למברברים? אולי כולנו פה מברברים כמו האנשים מהקפה, מייצרים טקסטים סתמיים שכל מטרתם היא לומר "היי, אני פה! היי, אני פה! היי, אני פה!" (אם למישהו יש רעיון למילה שתייצג את ז'אנר הכתיבה הזה, אודה לו).
אז כן, שגיא צודק כאשר הוא טוען שהקפה הוא חתיכת הצלחה מטורפת. אני בטוח שהמספרים של הטוש בעלייה וש"גלובס" אוכלים את הלב על שלא בנו משהו דומה במקום פלטפטורמת הבלוגים המגוחכת שלהם. אבל כמי שמביט מן החוץ על הקליקה ההולכת וגדלה של אנשים שמספרים על התקציב האחרון בו זכו (מיתוג מחדש של גינות סחרוב), תוך עיון בניתוח טכני במניית "טבע", הקפה, ובעיקר מה שהוא מייצג, מעיק עליי.
אין בכל זה לומר שאין לאנשים האלו זכות ביטוי. כמובן שיש להם. השאלה היא איזה ביטוי נוצר שם. אם בישרא יש ריכוז פאקצות, לרשימות הגיעו "האינטלקטואלים", לגלובס "המשעממים" ולבלוגלי "המסקרנים" (לשושנה תובנה מעניינת בעניין), לקפה הגיעו "פאקצות – הדור הבא" שמשתמשים בבלוג כמנוף להכרה ברנז'אית, ליצירת נוכחות מקוונת (הם שמעו שזה חשוב) ושעם קצת מזל תשדרג את המשכורת ואם לא, אולי תוביל לפגישת עבודה ב"ברסרי".
כתיבת תגובה